ביקורת ספרותית על צדק פראי מאת פיליפ מרגולין
ספר לא משהו

---

גיליתי מי הרוצח בעמוד 40.
נשארו עוד 268.
מה עכשיו?
יש בעיה.
אם לא לומר – פרובלמה.
להמשיך או לנטוש?

מצד אחד, הם עדיין לא יודעים את מה שאני כבר יודעת.
הם גם רבים מדי אז ייקח להם יותר זמן לגלות את מה שאני כבר גיליתי ואני רוצה לראות אותם מתפתלים.
תובע מחוזי וסגן תובע מחוזי של מחוז אחד, עורך-דין פליליסט הכי שפיץ במחוז, הבת שלו שהתחילה לעבוד אצלו במשרד ועושה פרצופים כי היא כבר מתה להיפטר מהקטע המביך הזה של "אהה, את הבת של...", אבל לא כל-כך מהר, בייבי, כי אין לה עדיין קבלות וצריך להיתקע כמה שנים עם אבאל'ה, ויש גם תובע מחוזי וסגן תובע מחוזי של המחוז השני, וחוקרי מחלק הרצח של שני המחוזות גם יחד.
את כולם! אני רוצה לראות מתפתלים ומוכיחים את מה שאני כבר יודעת.

מה, כבר אמרתי קודם שאני כבר יודעת וכבר גיליתי? סליחה.

ובכן, החלטתי להמשיך ולקרוא את כל ה- 268 עמודים שנותרו ולחטוף צמרמורת מכל הטעויות ומשפטי אנגלית-עברית-תפוח-אדמה.

אומנם ההנאה מההתפתלות של הנפשות החוקרות הייתה פחותה ממה שחשבתי אבל המשכתי כי היה גם שיקול של השקעה חומרית בספר הזה:
2 קעריות של גרעינים במליחות עדינה, 5 כוסות קפה שחור, לפחות 2 חטיפי דגנים עם שוקולד מריר וכמה עוגיות (מי סופר עוגיות??) + ויתור על שני תרגולים יומיים בגיטרה. בקיצור, עם כל ההשקעה שכבר השקעתי בספר הזה, נתתי גז ורציתי לסיים אותו כמה שיותר מהר וזהו.
וזה לא היה כל-כך קל כי גם התפאורה העיקה:
ערימות של גופות ביערות, ליד בקתות נטושות. מרתפים חשוכים. חדרי ניתוח מאולתרים.
רצועות קשירה ועוד מיני אקססוריז של רוצח פסיכופט שלא מסתדרים לי טוב עם הקפה והחטיף.

ובכל זאת ולמרות הכל, המשכתי. סיימתי. זה לא זה. האדרנלין היה רק מהקפה.

חבל. "עם רדת החשיכה" ו- "ומאז נעלמו עקבותיה" היו טובים מאוד. אכזבת, מרגולין.

@@@
עכשיו קראתי את הביקורות על הספר (המעטות מדי, באופן חשוד, יש לומר) ומיד אחרי שקראתי את המשפט הבא, הכל הסתדר: "רוצו לקחת אותו לאחר הריצה תסדירו נשימה ותפנו לכם זמן בנחת כי ברגע שהתחלתם לקרוא אי אפשר לעצור. "

אל תקשיבו לכל מה שאמרתי. זה לא קשור לספר. אני פשוט לא רצה.

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על צדק פראי