west highland trail... יום אחרון בדרך לפורט וילאמס ואני והבנים צועדים על השביל ומרחוק כבר מזהים את הבן נביס מולנו...פתאום אנחנו שומעים מממממההה ארוך וצרחות: 2 מטיילות נסות על נפשן כלהקת כבשים קטנה דוהרת בעקבותיהן בפהייה מתמשכת..
קחו את הסצנה הזאת, שלבו אותה עם קורטוב הומור בריטי בסגנון מונטי פייטון ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה ותוסיפו לתבשיל העלילה את נופיה המצוקיים של אירלנד, חבורת כבשים צמרירית ולא שפוייה וביחד עם עלילת רצח בסגנון אגתה כריסטי תקבלו את גלנקיל.
עדר כבשים מגוון מתעורר בוקר אחד ומגלה שהרועה האנושי שמנהיג אותם, ג'ורג' האירי המבוגר, אינו בין החיים וכפי הנראה גם נרצח. הכבשים מחליטים בראייה הגיונית של עוטי צמר ואוכלי עשב שעליהם לחקור את מותו של הרועה שלהם על מנת לשפר את איכות החיים שלהם ולגמול לו חסד.
העלילה הבלשית שלא תבייש את שרלוק הולמס משלבת הרבה עשב, הרבה מזג אויר והרבה אמונות תפלות של כבשים... כן, כן אפילו כבשה אירית צמרירית יודעת שתכליתה הוא לא רק לאכול עשב ולברוח מכל כלב שרודף אחריה, יודעת לחשוב, להיות פרנואידית ולגרום לבני אדם לפחד ממנה..
הכבשים והאיילים, בעלי שמות פרטניים, נחשפים לתרבות בני האדם בדרכי המחשבה השמורים רק לכבשים ומשלבים מיסתורין, מגיה שחורה, היסטורייה של עצמם ובעיקר חושפים איך בכל כפר אירי, מט ליפול ורווי אדי אלכוהול וערפל, מתחבאים שלדים בתוך הארון, מתחת לגלי אבנים ועל כרי דשא...
לא מעט עמודי קריאה, לא מעט פילוסופייה של כבשים שלא היתה מאכזבת את שפינוזה או מרטין בובר אבל נהניתי וצחקתי.

ספר חמוד, מבריק לפרקים, אבל האמת? ממש לעוס (pun intended).
למרות הכתיבה המקסימה, הדמויות החמודות ומלאות הצמר (ובתור מכורה לסריגה אני מאוד מאוד אוהבת צמר), למרות העלילה החביבה יש בו משהו מאוד נמרח, מאוד מעייף. וזה מוזר להגיד את זה, כי זה לא ספר ארוך, בסך הכל ספר קטנטנן בהוצאת עם עובד, 350 עמודים- כמה זמן כבר אפשר לקרוא אותו? אז זהו! הרבה יותר מדי.
אז כן, באמת שהיו לא מעט מקומות שהוא העלה חיוך וגם הברקות של ממש, וגם הכבשים שובות את הלב... אבל היה בו כל כך הרבה בילבול מיותר, וחבל.

"נראה שכלבים פצועים מעוררים בקרב בני האדם חלחלה דומה לזו שכלבים בריאים מעוררים בקרב כבשים. העדר האנושי, כשם שהופיע פתאום, כך גם נחפז להתרחק פתאום. נשאר רק האת"

===

עוד ספר בשרשרת האסוציאציות החופשיות שלי. הספר הזה נמצא בשתי רשימות שעוררתי לאחרונה מרבצן, רשימת "ספרות חיה", זו שמביאה נקודת מבט של בעלי חיים, ורשימת "בלשים עם ערך מוסף", היינו ספרים שבהם העלילה הבלשית על כלליה ומסגרת הז'אנר המוכרת לא באים בפני עצמם אלא רק כדי לשמש רקע למשהו אחר ושונה. כך זה ספר שמבחינתי מקשר בין שני ספרים של אשר קרביץ - "הכלב היהודי" ו"קלמן קימרלינג בלש פרטי, בעזרת השם". הספר גם נמצא ברשימת "שווה קריאה שניה" שזה לא מיוחד כי מבחינתי רוב הספרים שווים קריאה שניה אם רק עובר מספיק זמן, אבל אני יכולה להגיד ששווה גם קריאה שלישית ורביעית.

===
מיס מייפל בטשה בפרסתה בקוצר רוח ותלשה עשב ואדמה. "אבל זה הרי קרה," אמרה בעקשנות. "וגם סוף יש ויש! אילו סיים ג'ורג' את קריאת המותחן, היינו יודעים אותו. ואני רוצה לדעת אותו. וגם אתם רוצים לדעת. אני יודעת שאתם סקרנים. אתם רק לא רוצים לאמץ את ראשי הכבשים שלכם!"
"זה יותר מדי בשבילנו," אמרה קורדליה במבוכה. "כל כך הרבה עניינים של בני אדם שאנחנו לא מבינים בכלל. ואין יותר אף אחד שיסביר לנו את המילים."
===

אנחנו באירלנד המעטירה והירוקה, במקום בשם גלנקיל. בוקר אחד מתעוררות הכבשים בעדר של ג'ורג' ומגלות שהרועה שלהן מת. לא פלא שהוא מת, גם כבש לא היה נשאר בחיים אילו את גדול היה תקוע לו בתוך הגוף. המוות שלו משנה הרבה דברים בשגרה הרגועה שהיתה להן עד כה. בהבנה שהמוות הזה הוא לא מוות טבעי, הן מחליטות ללכת ולחפש מי הרוצח של ג'ורג'. הרעיון הזה לא צץ מאליו, אלא הוא חלק ממה שמרכיב את ההשכלה שלהן, שהרי ג'ורג' הרועה הנאמן היה מקריא להן מותחנים לפני השינה, וזה חלק ממה שקורה במותחנים האלה, שמחפשים את הפושע.

להבדיל מספרי ילדים שמאנישים חיות ובהן יכול לקרות פתאום שמר עכבר ארז חפציו ונסע, ושאר החיות המתגוררות בבניין, לובשות בגדים ומשתמשות בחפצים מנסות להשכיר את הדירה שלו, כאן זה לא יקרה. הכבשים הן כבשים, נקודה. הן לא לובשות בגדים, לא משתמשות בחפצים. כן מדברות, אבל ביניהן, ואנחנו לא באמת יכולים לדעת אם כבשים מדברות ביניהן או לא, ואם הן מבינות את מה שאנחנו אומרים או לא. בכל מקרה ג'ורג', כמו הרבה בעלי בעלי חיים אחרים הניח שהן מבינות דברים שהוא אומר כשהיה לו נוח להניח את זה, והניח שהן לא מבינות כלום כשזה מה שעניין אותו.

===
מיס מייפל שתקה שתיקה ארוכה. תחילה היה נראה שהיא מהרהרת ומתעמקת באיזה דבר. אבל לא עבר זמן רב ונשימות עמוקות וסדירות גילו שהכבשה הכי חכמה בגלנקיל נרדמה.
===

כמו כן כבשים נשארות כבשים, חוץ מאלה מביניהם שהם איל, למשל. אבל הרוב כבשים. מה שאומר שלמרות שלכל אחת יש אופי מובחן משלה ושם, הן פועלות כעדר, נוטות ללכת בצורה גחמנית אחרי כבשה מובילה, העשב מעניין אותן מאוד, וכן דברי מאכל אחרים, וריח משמעותי עבורן הרבה יותר ממה שאנחנו כבני אדם יכולים, ולכן הקצב מרתיע כל כך - יש לו ריח של מוות. זה מכתיב את הדינימיקה של הספר. הוא לא ממוקד מטרה, קצבי ומהיר. ממש לא. הוא באמת מותחן כבשים. בפעם הראשונה שקראתי את הספר זה היה בחופשה וזה היה נהדר. איטי, חלומי, נמרח. כן קורים דברים, אבל בצורה מקפצת ולא לינארית, ובכל פעם צריך להזכיר דברים אחורה, מה שמאוד מתאים לקריאה מקוטעת.

בסיכומו של דבר התוצאה היא ספר מבדר, מאפשר להסתכל על דברים מנקודת מבט אחרת, שונה קצת, בגובה של 50 ס"מ מעל דשא ירוק וחציר ריחני. לפעמים כל מה שצריך זה קצת תובנות כבשיות על בני אדם.

חומד של ספר.
עם המון השראה וחומרים להתבוננות.
גם כתוב על תרבות אחרת שלא מכאן מארץ אמנם אירופאית מערבית ועדיין כפריים ובעלי חיים המון האנשה וראיית מציאות מאוד מעניינת מרתקת מסקרנת.
ממש ממליצה.
ושמחה גאה על האפשרות להיות עוד אחת מיני רבים וטובים שרובם משבחים את הספר כמובן כמוני, והנה אני גם המבקרת הכותבת חוות דעת ה 62 בסימניה וואוו כמה הרבה ממש וגם שיש 104 הצעות מכירה שזה ממש המון ומכביר למדי.
מודה על הזכות.
אחלה ספר פופולרי הנה גם אני בין הקוראים המהללים.
סיימתי את הספר אתמול.
מזמן לא היה לי משהו סיפורי דרמתי מותח עם עלילה וכל כך הרבה אפקטים לקרוא. מודה מאוד ל מי שנתנה לי את הספר, במבצע היפטרותה מרכוש, השלה הטהרות זיכוך, תהליך שהיא עוברת, כייףףף לה, תענוג מקנאה אפילו.
לקח לי שבועיים ויום לסיים את הספר שזה די הרבה ובהתחשב במלא סדרות שהספקתי מאז מבינה שזה סבבה לגמרי.
שיהיה לכולנו ערב טוב, שבוע קסמבורך מרפא 19022023 18:41

חזרתי מאירלנד סקוטלנד בדיוק לפני חודשיים ולפני כל התופת של היום
ראיתי כבשים מכל מקום
מכל עבר
בכל צבע
נהנות להן מהירק השופע של המדינות הללו.

אז... הגיע הזמן לקרוא אותו , לא ?

לא תוכלו להסתכל על כבשים באותו האופן שהסתכלתן עליהן אחרי שתקראו את הספר הזה. הספר מסופר מנקודת המבט של כבשי העדר, שמנסות לפצח את תעלומת הרצח של רוען האהוב. למרות העלילה ה"כבדה" (אחרי הכל מדובר פה ברצח) הספר הומוריסטי וקליל עם תיאורים אבסורדיים, שגרמו לי לפרוץ בצחוק. אין ספוילר אבל הופתעתי מהסוף. אז למה ארבעה כוכבים? כי אין מסר או קו מחשבה שדגדג לי לצאת מהקופסא. ספר חביב. כתוב טוב, עלילה נחמדה, נקודת מבט ייחודית ומצחיקה. ובפעם הבאה שאפגוש כבשה...

לקח לי יותר מ-3 שנים לקרוא את הספר הזה.
אחת הסיבות שלא התייאשתי אי שם בעמוד מאה ומשהו, היא שחברה טובה נתנה לי את הספר במתנה ליומולדת, כי היא אהבה אותו. אז חששתי מהאפשרות שמתישהו היא תשאל אותי "נו, איך הספר?", ולא יהיה לי נעים להגיד לה שלא סיימתי.
והסיבה שכמעט התייאשתי היתה שלמרות הדמויות החמודות והכתיבה החמודה, שמזכירה כתיבה טובה של ספרי נוער, שאני אוהבת (כמו שמישהו ציין מעלי - פו הדוב, והייתי אומרת גם המומינים), היה לא קל לקרוא.
היו המון פרטים. וזה הסתבך. והסיפור סופר מכל מיני זוויות. כאילו שלא מספיק שהסיפור מסופר מעיניים של כבשים, הוא גם מכיל מורכבויות נוספות. וכמות הדברים שצריך להבין ולזכור היא קצת כבדה מדי.
אבל איכשהו המשכתי. ממש בשיניים.
ובשלב מסוים ראיתי את האור. פתאום הבנתי למה הסיפור נכתב כך ולא אחרת. בצורה שקופצת בין זמנים ולא בצורה ישרה. וזה ברור, שזה היה חייב להיות ככה. וממש חיכיתי כבר להמשיך ולקרוא.
ופתאום הופיע מלמות. מעולם לא חשבתי שאוכל להתאהב כך בכבש. הו, מלמות. אחד הגיבורים המרטיטים שאי פעם קראתי.
ופתאום הכל נראה הרבה יותר מענין. ומצחיק. מאוד מאוד מצחיק, שנון, חכם ואירוני.
וזה גם גרם לי לרצות להיות צמחונית בזמן הקרוב.
אבל הסוף, אוי הסוף, הרס לי הרבה. אני לא אוהבת סופים כאלה, הם בעיניי מין התחמקות. אז הספר איבד כאן נקודות בתחום האמינות. וזה חבל.
אבל עדיין, הכתיבה טובה מאוד! והעלילה קיימת.
ואני מתלבטת אם הספר בעיניי שווה קריאה למרות הסוף המאכזב. אולי כן בגלל השנינויות הרבות ונקודת המבט הרעננה.
ובגלל מלמות, כמובן.

אגב, מישהו שם לב למשחק המילים גלן-קיל? להרוג את גלן? ג'ורג' גלן? הרועה?...

גלנקיל מותחן כבשים
כתבה: לאוני סוואן
תרגום מגרמנית טלי קונס
ספריה לעם
הוצאת עם עובד
357 עמוד
כשמספרים סיפור רצח מנקודת מבט של מי שהכי נפגע כתוצאה מהרצח, הסיפור הוא אמין.
במקרה הזה הסיפור הוא סיפורן של עדר הכבשים שמגלות יום אחד שהרועה שלהן מת. נרצח?.
הכבשים בראשותה של מיס מייפל – הכבשה הכי חכמה בגלנקיל, אירלנד – מחליטות ללחך את העשב עד תומו, כלומר לפענח את הפרשה ולהוציא את הצדק לאור ושהאשמים יבואו על עונשם.
הכבשים מאד אהבו את ג'ורג' הרועה שלהם, הוא היה רועה טוב ומסור, התכוון לצאת עם הכבשים שלו לטיול באירופה ופתאום במפתיע הוא מת להן...
מסתבר שג'ורג' לא היה ממש כבשה תמימה.
גם הוא כמו הכבשים היה שפוט על עשב.
האם עסקי העשב שלו הביאו למותו?
תקראו את הספר ואולי תדעו.

כאמור הספר מסופר דרך עיניהם של הכבשים.
הכבשים כדרכן של כבשים, מבינות אחרת את העולם, לא כמונו בני אנוש הולכי על שנים. למשל:
הרועה גבריאל הקוצר עשב לכבשיו (עמ' 223 ) מבחינת העדר של ג'ורג', פעולתו היא לחיכת עשב.
הקצב לגביהם הוא "אוכל נבלות" (עמ' 184) "רבקה היתה אשה נאת-דשא, והגברים רעו" (ע' 265)
כשקראתי את הספר לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהשימוש בטרמינולוגיה שלא מקובלת עלינו, (שמקורה כנראה בהבנה המוגבלת של הכבשים), יש בה משהו מהקריאה "המלך הוא ערום".
אגב, למרות שהספר הוא מותחן כבשים, יש בו גם מספר דמויות בשר ודם. רבקה היא אחת מהן.

כמובן כל קורא יפיק מהספר את היופי אשר בעיניו, אני לתומי סבורה שבין שאר הנושאים שלכבשים יש מה להגיד עליהם, יש בספר התיחסות לטוב ולרע, שהתהום מבטאת אותה, יש שם הקבלה בין הקרקס לדת (עמוד 159) יש עיסוק משמעותי בצורך לזכור: מהכבש המנהיג הזקן סר ריצ'פלד שזכרונו כבר דלף לפעמים (ע' 173) ואיזכור יותר מפעם של הכבש מופל שהיה הכבש הזוכר.

כל מי שיפתח את הספר ימצא בתחילתו רשימה של 19 כבשים הפועלים לפי סדר הופעתם, כאשר כל כבשה מתאפיינת במספר מלים.
הראשונה היא מוד –בעלת חוש ריח טוב וגאה בכך.
האחרון הוא פסקו (לא שייך לעדר) – חכם בעיני עצמו – ובצדק.
שמחתי לקרוא את הספר, אחרי הכל גם אני חלק מעדר ועניני התהום והשמים במידה מסוימת גם מעסיקים אותי. מה שבטוח אני לא אהפוך ל"כבש עננים".
ואיך אפשר בלי מספר ציטוטים:
" ....הרי אף אחד לא נלחם נגד מה שהוא רוצה, אלא נגד מי שרוצה לקחת את זה ממנו." (עמ' 85)
"... הם אהבו את הסיפור על הדיג, שכן ערמת חציר ענקית מילאה בו את התפקיד הראשי. "(ע' 175)
"...התחלות כה רבות של חיי כבש ........ ושום פרק חיים מכל אלה לא נרעה עד תומו..." (ע' 213)
ןיש כאלה בלי סוף.
בספר יש לפחות 141 מופעים של המילה ריח. יותר מפעם הריח הוא ריח של פחד, ריח של מוות.
וכאשר אלו חוזרים על עצמן בתדירות, אפילו עולמן של הכבשים, הוא לא גן של ורדים.
________________________________________________________________

לאירלנד הגעתי בעקבות אבא שהיה שר לי תמיד It’s a long way to Tipparery, it’s a long way from home! שריד מתקופת שירותו בצבא הבריטי.
אירלנד ממש יפהפיה, עם טבעת קרי המדהימה וצוקי מוהר עוצרי הנשימה, דבלין החמימה על שלל הפאבים המזמרים שבה וכמובן ה"גינס" השחורה והסמיכה שערבה כל כך לחיך.
כל אלה אינם משנים את העובדה שקשה מאוד להתעלם מהמישורים העצומים והירוקים הנפרסים למרחקים אין סופיים ובהם גם מישורי טיפררי כמובן ובעיקר על נקודות הצמר הלבנות הרבות מספור המשובצות בתוכם. ויש אומרים שעל כל אירי יש 3 כבשים לפחות.
אז כן, כנראה שלכבשים מקום של כבוד באירלנד, ויש להם מה לומר.
כך בדיוק חושבת לאוני סוואן שמספרת לנו את סיפורם של הכבשים הנדירים שבעדר של הרועה ג'ורג' בכפר האירי הקטן "גלנקיל" שיום אחד מגלים לחרדתם הרבה שהרועה הנאמן שלהם מונח באחו שרוע על גבו ללא רוח חיים ואת חפירה תקוע בגופו.
לכבשים של ג'ורג' יש שמות וכל אחת ואחד מהם שונה מחברו וחברתו מאוד. המנהיג הוא ריצ'פילד והכבשה החכמה ביותר בעדר היא מיס מייפל. זורה היא כבשת המצוקים מתבודדת וצופה למרחקים, אותלו הוא כבש שחור ופראי עם עבר עשיר עוד מימי הקרקס,ומופל הוא כבש הזכרון שזוכר כל דבר בדייקנות וכך הלאה. כך שזה אך טבעי שהעדר הרבגוני הזה בניצוחה של מיס מייפל החכמה (בדומה למיס מרפל האגדית) מנסים לפתור את תעלומת הרצח של הרועה האהוב ג'ורג'.
ספר נחמד! מעט טרחני. הרבה מאוד תיאורי טבע כשהרעיון העיקרי הוא האנשת עדר הכבשים. הכבשים מתלוננים כי האדם אינו מבין אותם ולכן הסיפור כולו מסופר מפיהם, בשפתם ודרך מחשבותיהם וכאילו הקורא הופך כמעט כבש בעצמו....מעניין!!
אינו מומלץ לקריאה ל: קצבים, אוכלי בשר למיניהם, עירוניים ושונאי טבע וחיות.
מומלץ: לכבשים,לצימחונים,טבעונים ולכל השאר.