ביקורת ספרותית על מפוצלים - מפוצלים #1 מאת ורוניקה רוֹת
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 28 ביוני, 2015
ע"י פו


וואו. פשוט וואו.


הרבה אנשים לא רואים את זה, ואני חושבת שגם אני לא ראיתי את זה עד לפני זמן קצר. אני כותבת ספרים, המון ספרים, והדמיון שלי עובד שעות נוספות. הרבה שעות נוספות. על השאלה "עד כמה הספר היה טוב?" (הכל כך מעצבנת) אני עונה בהתייחסות לזמן שפינטזתי והמצאתי המשכים ותחליפים לעלילה שלו, או ששתלתי את הדמות במקום אחר ובזמן אחר, וכדומה. על הספר מפוצלים, בעצם כל הסדרה (מפוצלים, מורדים, נאמנים, פור), לא הפסקתי לחשוב גם אחרי שחלפה שנה מאז שקניתי אותו לידיים שלי ופתחתי את העמוד הראשון בפעם הראשונה. אני יכולה להגיד שמאז פתחתי אותו שוב עשרות פעמים נוספות, אם לא מאות.

הספר מעורר, בי לפחות, הרבה שאלות.
1. איך מחנכים ילדים לחשוב על אנשים אחרים?
2. למה לא עושים את זה אצלנו?
3. האם זה טוב?
4. מה היה קורה אם אני הייתי שם?

במשך הסדרה כולה, וגם אחרי שהיא נגמרת, לא משנה כמה זמן עובר, ביאטריס (מצויידת בשמה החדש טריס) לא מצליחה להבין לאן היא שייכת. אני לא בטוחה גם שאני הייתי מצליחה להחליט. מאז ילדותה היא תקועה בין כמה פלגים - רגל אחת פה, רגל אחת שם, ואחרי הבחירה היא מתעסקת בהמון תהיות ומחשבות כגון: האם זה היה נכון לעשות מה שעשיתי? האם אני באמת שייכת לפה? אולי אני שייכת למקום אחר? האם אני בכלל שייכת לאנשהו? וכל השאלות האלה גרמו לי, בתור בן אדם שמאוד מעריך את הערכים שבאים לידי ביטוי בסיפור, לפקפק בהם - מבחינה של:
- עד כמה הערכים האלו חשובים לי?
- מה אני מוכנה להקריב בשביל לשמור עליהם?
- על אילו מהם הייתי מוכנה לוותר בשביל אחד?
- האם אני בכלל מתנהגת בהתאם לאיזשהו מהערכים האלה?

הספר הזה ללא ספק הותיר אותי בהלם, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, וכמובן שמי שעוד לא קרא מוכרח לרוץ עכשיו לספרייה או לחנות הספרים הקרובה ולקחת עותק.

למי שמעניין אותו, היו המון דברים שהרשימו אותי בספר הזה.
1. כמות הדברים הקטנים שטריס עושה, גם המון זמן אחרי שעזבה אותו, שבעצם מתחברים ומתקשרים לפלג הקודם שלה, להקרבה עצמית ועזרה לזולת.
2. עצם העובדה שהאנשים האלה סומכים על החלטה אחת שתעשה בגיל 16 ותישאר איתך כל החיים. אני לא חושבת שהייתי יכולה לעמוד בדבר כזה.
3. האומץ.
4. ההקרבה.
5. האהבה.
6. הקרבה.
7. האמיתיות. הספר הזה לא משקר. אנשים באמת מתים, אנשים באמת מתאבדים כי קשה להם וכי הם לא מוכנים לעמוד בדברים הקשים. אנשים באמת מתדרדרים בחייהם והכול תלוי בשנייה אחת, בהחלטה אחת. אנשים באמת לא רוצים לעזור למישהו, וזה לא קשור לאם אתה בן או בת, ילד או מבוגר, לדרך שבה חונכת, או לשום דבר - זה באמת באמת קורה. והספר הזה פשוט שיקף את הכול כמו מראה שהוצבה לי מול העיניים, ואמרה לי "את עושה משהו, ואחר כך חוזרת הביתה, מסתכלת במראה... ומה רואים?"

הספר הזה לא רק הראה לי את מה שהדמויות עוברות ומה שהן עושות, הוא הראה לי גם את עצמי. זה הותיר אותי במחשבות מאוד עמוקות ומודחקות של:
1. מה אני?
2. מי אני?
3. בשביל מה אני פה?
4. מה אני מוכנה לעשות בשביל זה?

אני לא אגיד לכם להינות, כי הספר לא מהנה. הוא כואב, הוא קשה, הוא עצוב ומריר ומרגש עד דמעות. ואני בכיתי לא פעם מהספר.

תתרגשו.
תבכו.
תתאכזבו.
תחשבו.
תהרהרו.
תעמדו למבחן.
זה בסדר. הכול בסדר. והספר הזה הוא דוגמה מצויינת לזה שמותר להרגיש קושי, ומותר לבכות, וזה לא אומר שלא תצליחו.

פו
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
כאן זה אני (לפני שנתיים)
את בטוחה שאת בת 13?



2 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ