הספר "פלא" מספר על ילד בן עשר בשם אוגוסט, שנולד עם עיוות קשה בפנים. מאז שנולד עבר ניתוחים ואינספור טיפולים, היה נעזר בצינורית האכלה, וכו'. בשל כל הניתוחים שעבר, הוא לא יכול היה ללכת לבית הספר, ולכן אמו לימדה אותו בבית. אבל השנה, בכיתה ה', אוגוסט מתחיל ללמוד בבית הספר.
הספר מסופר מגוף ראשון, כאשר כל קטע בספר מסופר על ידי ילד אחר: אוגוסט עצמו, חברה שלו, אחותו, ילד שהעליב אותו, וכו'.
בספר מתוארים הקשיים החברתיים שאוגוסט חווה – כשהילדים נועצים בו מבטים וקוראים לו "יצור", אף אחד לא רוצה לשחק איתו, צוחקים עליו ועושים לו קולות; כאשר אוגוסט עצמו מרגיש שהוא ילד רגיל לגמרי – הוא אוהב "מלחמת הכוכבים", משחק באקס-בוקס ורוכב על אופניים, כמו כל ילד אחר. בפרק הראשון של הספר הוא אמר ש:"אני לא רגיל רק בגלל שאף אחד אחר לא חושב שאני רגיל. זאת הסיבה היחידה."
מאוד נהניתי לקרוא את הספר. הוא היה מרגש, עצוב, מצחיק, מסקרן, והציג סקאלה נרחבת מאוד של תחושות וחוויות - מהחרם שאוגוסט חווה בתחילת השנה, ועד הבילוי שלו עם חברים בטיול השנתי, אוגוסט חווה גם את הקושי וגם את הכיף.
התחברתי מאוד לספר כי בכולנו יש קצת מכל הדמויות - כולנו קצת נרתעים מאנשים ששונים מאיתנו, אבל רוצים להיות טובים אליהם ולעזור להם. הספר עזר לי להבין קצת ממה שאוגוסט חווה, בתור האדם ה"שונה" שאני רגילה להסתכל עליו מהצד, ופתאום מצאתי את עצמי מסתכלת מתוך העיניים שלו, מנקודת המבט שלו. אם הייתי פוגשת ילד כמו אוגוסט, אחרי שקראתי את הספר, אני חושבת שהייתי מתייחסת אליו הרבה יותר יפה והייתי הרבה יותר מבינה אותו מאשר כמה שהייתי מבינה אותו לפני.
הדמות שהכי התחברתי אליה היא ויה, אחותו הגדולה של אוגוסט, כיוון שלדעתי היא הדמות הכי מורכבת והכי אמיתית שיש בספר.
"אז התרגלתי לא לקטר, והתרגלתי לא להטריד את אבא ואמא בשטויות. התרגלתי להבין דברים לבד: איך להרכיב צעצועים, איך לארגן את החיים שלי כך שלא אפסיד ימי הולדת של חברות, איך להשתלט על החומר כדי לא לפגר אחרי הכיתה. מעולם לא ביקשתי עזרה בשיעורי בית. מעולם לא הייתי צריכה שיזכירו לי לסיים איזו עבודה או להתכונן למבחן. אם התקשיתי במקצוע כלשהו בבית הספר, הייתי לומדת אותו בבית, בעצמי, עד שהבנתי את כל מה שצריך. לימדתי את עצמי, דרך האינטרנט, להפוך שברים פשוטים לעשרוניים. כל עבודה גדולה או פרויקט שנתי לבית הספר עשיתי כמעט לגמרי לבד. כשאמא ואבא שואלים אותי איך הולך לי בבית ספר, אני תמיד אומרת "טוב" - אפילו כשזה לא ממש טוב. היום הכי גרוע שלי, כאבי המחזור הכי קשים, הדבר הכי נבזי שמישהו היה יכול לומר לי - כל אלה היו תמיד כלום לעומת מה שאוגוסט עבר ועובר. דרך אגב, זה לא שאני כזאת יפת נפש; אני פשוט יודעת שככה זה."
לאורך הקטע שוויה מספרת, נוכחתי לדעת עד כמה היא נאלצת לבטל את עצמה ואת הרגשות שלה כדי להתחשב באוגוסט, וכדי שההורים שלה יוכלו לדאוג לו. ויה משתדלת להיות חזקה בשביל אחיה, אבל היא גם ילדה שצריכה תשומת לב והבנה, ולפעמים גם היא צריכה את התמיכה מההורים. הרגשתי שזה לא הוגן שהיא לא מקבלת את כל אלה כי יש לה אח כמו אוגוסט, והיא סופגת הרבה מאוד דברים שלא מגיעים לה.
ויה אוהבת את אוגוסט. באמת. אבל לפעמים האהבה שלה לאוגוסט מתנגשת עם המעמד החברתי שלה, או עם החברות, או עם החבר, והיא נקלעת למצבים מאוד לא נעימים, אם כי מאוד מציאותיים. למשל, כשוויה עמדה להופיע בהצגה בתיכון שבו היא לומדת, ולא רצתה שאוגוסט יבוא כי לא רצתה שהחברים מבית הספר שלה יראו שיש לה אח "מעוות". כשהיא אמרה לו שהיא לא רוצה שהוא יבוא, אף על פי שהסבירה זאת אחרת, אוגוסט נעלב והסתגר בחדר שלו כדי לבכות. וזה גרם לוויה להרגיש נורא עם עצמה.
מאוד אהבתי את הדרך שבה הסופרת החליטה להציג את החיים של אוגוסט והסובבים אותו - חיים שהם בסך הכול נורמליים, ויש פעמים במהלך הספר קל מאוד לשכוח איך אוגוסט נראה, כי הוא מתנהג כמו ילד רגיל. הנקודה היא שהילדים השונים הם באמת ילדים רגילים, ואין שום סיבה שנתייחס אליהם כשונים.
עוד דמות שאהבתי מאוד בספר היא סאמר, ילדה שלומדת עם אוגוסט בשכבה. ביום הראשון של אוגוסט בבית הספר, אוגוסט נאלץ לשבת לבד כי אף אחד לא רצה לשבת לידו בגלל איך שהוא נראה. סאמר עזבה את החברות שלה ועברה לשבת ליד אוגוסט, משום שזה לא נראה לה סביר שהוא יושב לבד רק כי הוא נראה אחרת.
"כמה ילדים ממש באו ושאלו אותי למה אני כל הזמן מסתובבת עם ה'מעוות'. ילדים שאפילו לא ממש מכירים אותו. אם הם היו מכירים אותו, הם לא היו קוראים לו ככה."
סאמר היתה הראשונה שהתייחסה אל אוגוסט כאל ילד רגיל. היא גילתה שהוא אוהב אותם דברים שהיא אוהבת, ומהר מאוד השניים נהיו חברים טובים.
"אני מודה שהפנים של אוגוסט זה משהו שלוקח זמן להתרגל אליו. אני יושבת איתו כבר שבועיים, ובואו נאמר שהוא לא האכלן הכי נקי בעולם. אבל חוץ מזה, הוא נחמד מאוד. וחשוב לי להגיד שאני כבר לא מרחמת עליו. אולי זאת היתה הסיבה שבגללה ישבתי לידו בפעם הראשונה, אבל לא בגלל זה אני ממשיכה לשבת איתו. אני יושבת איתו כי זה כיף."
