מסופר כאן על קורות חייו של אוגוסט בריל מבקר ספרים בגמלאות, בן שבעים ושתיים, גר עם בתו בת הארבעים ושבע מרים ונכדתו קטיה בת העשרים ושלוש. סוניה אשתו של בריל מתה בשנה שעברה ועכשיו קבורה בקבר ב'סימטייר מונפראנס'. החבר של קטיה טיטוס נהרג בעיראק, בעלה של מרים ריצ'רד עזב אותה וככה גם נשארו שלוש נפשות שבורות. קטיה למדה על הקולנוע למדה עריכה והייתה סטודנטית לקולנוע אחרי מותו של טיטוס היא התחילה להזמין תקליטורים מהאינטרנט וכמה שיותר ופיתחה התמכרות לצפייה בסרטים כדי להרדים את הצורך שלה לחשוב על טיטוס וככה גם על עתידה. קטיה נוהגת לשוחח עם בריל על הסרטים שהם צופים ביחד ומובעים בהמשך רעיונות ומחשבות על מה זה אהבה, זקנה וכדומה. מרים עוסקת בכתיבה ומנסה לא לחשוב על ריצ'רד בעלה לשעבר ובריל שוכב כל לילה ער בחושך מנסה לא לחשוב על העבר.

בריל עובד על כל מיני סיפורים כדי להתמודד עם האובדן של סוניה אז הוא מספר את סיפורו של אוואן בריק, דמות בדיונית, שמתעורר בתוך בור ולא מבין למה הוא נמצא שם. לאוואן היו חיים רגילים עם פלורה האישה שהוא אהב והנה אוואן הלך לישון לילה אחד והתעורר בתוך בור ולאחר מכן מתגלה שהוא נקלע לתוך מלחמת אזרחים אמריקאית שרק הוא יוכל לעצור אם יחסל מישהו בשם 'בריל' שהוא הסופר עצמו וככה למעשה יביא לסיום המלחמה. מגדלי התאומים עדיין עומדים בעולם הזה שברא בריל אבל ארצות הברית שרויה במצב הכי גרוע שלה והוא מלחמת אזרחים נוספת. שש עשרה מדינות הכריזו על עצמאות וכך האמריקנים נקלעו למעגל דמים. בסופו של דבר אוואן בריק נחלץ מהבור, מגיע לעיר בשם ולניגטון ולאכסנייה שם הוא פוגש אישה בשם מולי ומנסה למצוא תשובות ללמה הוא נמצא בעולם אחר משהכיר.

בהמשך הספר מתחיל לעשות יותר ויותר היגיון ובסך הכל מתגלה כאן נובלה מפוספסת וצורמת. מין פאזל קטן שפול אוסטר מזמין את הקורא להרכיב ולהחליט האם הוא מזדהה עם הסיפור הקטן הזה ולוקח ממנו משהו לחיים או לא. בסך הכל זה ספר חביב של אוסטר.

מכירים את זה שחבר ותיק מאכזב אתכם ? לא מגיע לפגישה, מסנן טלפונים, שוכח להגיד מזל טוב ?
אז ככה אני מרגיש עם אוסטר.
אמנם לא היינו בקשר הרבה זמן. הוא פנה לדרכו בנבכי הספרות האמריקאית, ואני התקרבתי קצת לספרים בעלי זהות עברית-יהודית . אל תבינו לא נכון- בין לבין הצלחתי לתקוע איזה קלאסיקה או איזה פנינה מודרנית. אפילו מותחנים פה ושם.
הכרנו במר ורטיגו, שבעיני הוא הטוב ביותר שלו. לא אשכח כמה היינו קרובים, ועכשיו... כמו ונפערה ביננו תהום ספרותית.
מרחק של שנות אור בין אוסטר של "מר ורטיגו", "טימבוקטו" ו"מוסיקת המקרה" ובין אוסטר של "איש בחושך".
נראה שלאוסטר היו כמה רעינונות חצי מהושלים לסיפורים קצרים שנתקעו באמצע, והוא אונס אותם להתחבר בעזרת כל מיני כלים ספרותיים ליצירה אחת. שימוש בחלומות, נדודי שינה, סרטים זרים, וסיפורים אישיים של קרובי משפחה.
אני מניח שהיו לו עוד כמה רעיונות, אבל... אני מודה ומתוודה, חברים...נשברתי באמצע. לא הצלחתי לסיים.

אני מניח שאתן לאוסטר עוד צ'אנס בהמשך.
אני לא כל כך מהר מוחק חברים, אבל אני בהחלט יודע להעמיד אותם במקומם, ובמקרה של אוסטר נכון לעכשיו- בקצה מדף הספרים שלי.

יש שלוש סיבות שבעטיין אני ו'איש בחושך' הלכנו עד סוף הספר.
1. הרצון לתת לכם ביקורת אמינה, ולא חלקית של הספר
2. חסד נעורים לאיש שכתב את 'המצאת הבדידות', ' מר ורטיגו' וגם 'ארמון הירח'
3. אני מהמתקשים עם נטישת ספרים באמצע

אבל כמו שכבר ניחשתם, החושך היה רב מהאור, העלילה פוליטית יותר מכל דבר אחר (וכן, ההקדשה למשפחת גרוסמן עם אובדנו של אורי בנם במלחמת לבנון השניה בהחלט מהדהד לאורך הספר בלי הרף, ולא לטובת הספר), הסיפור לעוס, לא שולח למחוזות מאתגרים בנפש, רגש או במחשבה. בכל זאת, לא היה לי קשה מאד לסיים אותו, אבל פשוט הרגשתי שלא מגיע לו או לי ספר בינוני ומטה שכזה.

צר לי עליך אחי פול אוסטר,
היו ספרים בם נעמת לי עד מאד,

לא זה.

"אנשים בחושך" יבינו. אנשים שחוו נדודי שינה יטיבו להבין את ספרו ההזוי (במידה מסוימת-כמו תמיד) של פול אוסטר "איש בחושך". מי שחווה לילות לבנים- אתה מתעורר פתאום באמצע הלילה ולא מצליח להרדם שנית. בתחילה אתה שוכב ער במיטה, מתרגל לקולות הלילה- בבית פנימה ומחוצה לו. מנסה את כל התנוחות האפשריות שאולי יביאו להרדמות מיוחלת, מצטנף כעובר, נשכב לאורך, אחר כך- לרוחב וגם באלכסון, פשוט אברים, הראש על הכר, הכר על הראש, מחבק את הכר, משלשל ידיים מחוץ למיטה, על הבטן, על הגב, אולי שכיבה על הצד "תציל את המצב". כלום. עירנות מוחלטת. הזמן "שצריך ליסוע כי זה מה שזמן צריך לעשות" (כשירו של אהוד בנאי) עוצר! אפוף באפילה, המחשבות זורמות בקצב מסחרר, הן באות והולכות, לפעמים חסרות פשר, מחשבות אסוציאטיביות מובילות אחת לשניה. ממה שקרה הערב, למה שקרה לפני שנים רבות, מציאות מתערבבת בדמיון, סיפור נארג בחושך, הזיה, נים לא נים, פתאום תובנה שחלמת לרגע, הגבול בין מציאות לחלום, בין מציאות לבדיה מיטשטש, המחשבות הן כמו חוליות לא אחידות בשרשרת החיים שלך.
הספר "איש בחושך" מבטא זרם מחשבות כזה, עת נודדת שנתו של איש מזדקן, שהתאלמן מאשתו האהובה, ולאחר שנפגע בתאונת דרכים, מתגורר עם בתו שנעזבה על ידי בעלה ועם נכדתו שבן זוגה נרצח באכזריות נוראית בעיראק. שלושה אנשים בודדים מתקשים להתמודד עם האובדן שכל אחד מהם חווה, ומנסים להתנחם זה מזה. הספר בעיקרו הוא רצף המחשבות של אוגוסט בריל, האיש המזדקן, בעת ששנתו נודדת. מחשבות נודדות מהמתרחש בחייו בהווה לארועים מהעבר, רצף אסוציאטיבי שפורש את מערכת היחסים שלו עם אשתו, בתו ונכדתו, שמתמקד בארועים קשים שנחוו על ידי אנשים שונים, שמנתח סרטים שצפה בהם לאור תאוריה מענינת שפיתחה נכדתו העוסקת באמנות, כשהשניים צפו במחרוזת בלתי נגמרת של סרטים כדי לברוח מהמציאות. ובצד כל אלה, בודה בריל סיפור מליבו הנשזר במחשבות הפוקדות אותו בלילות הלבנים, על גבר ניו יורקי, בריק, קוסם במסיבות יום הולדת, שמוצא עצמו בעולם אלטרנטיבי (כי עולם עלום מתגלגל לו) בו מצויה ארצות הברית במלחמת אזרחים בשל הפרדות מדינות מהפדרציה והכרזה על עצמאותן, כאשר הוטלה על בריק משימה, שאם יבצעה תסתיים המלחמה, אך גם חייו, וכמובן שלסיפור הבדיוני נגיעות לחייו של אוגוסט בריל. המציאות והבדיה, הצפוי, המיקרי וצירופי המקרים, כל המרכיבים המוכרים בספריו של פול אוסטר מצויים גם בספר הזה. אבל הוא כל כך הזוי ולעיתים ממש חסר פשר (למשל הסוף של בריק) ונראה כל כך פרום, שאולי ניתן להסביר זאת רק במחשבות המתעתעות בנו בשעת נדודי שינה. למרות שספריו האחרים של פול אוסטר שקראתי טובים לאין ערוך מהספר הזה, עדיין אני מוצאת את עצמי נקשרת בנימי נפשי לכתיבתו ולאמירותיו, תמיד אני מוצאת את עצמי בסיפוריו, הם תמיד רלוונטים לעולמי. חישבו עליו כאופציה בנדודי השינה הבאים שלכם.

אני אוהבת מאוד את ספריו של פול אוסטר. "המצאת הבדידות" ו"מוסיקת המקרה" נמנים על הספרים האהובים עליי. אך "איש בחושך" מאכזב. הוא מרגיש כעין טיוטא, סכמה של רעיונות טובים שאינם מתגבשים לכלל עלילה. יתרה מזאת, אוסטר נוטש את אחד משני קווי העלילה, הסיפור של המציאות החלופית הנבראת במוחו של הסופר, באמצע הספר, באופן בלתי מוסבר. מה שנותר הוא הדרמה המשפחתית. לדעתי, זהו הפוליטי מבין ספריו של אוסטר אשר קראתי ומורגש בו הרבה זעם ותיסכול של הסופר כלפי ממשל בוש והמלחמה בעיראק. אולי במקרה של אוסטר זעם ותיסכול אינם מתרגמים לסיפרות איכותית. לעומת זאת,מה שאהבתי בספר הוא התיאור האנושי והאמפטי של אהבת האב לביתו ולנכדתו הכואבות, ושיחותיהם על קולנוע. אוסטר הוא חובב קולנוע אמיתי, כמוני, והתיאוריה שהגיבור הראשי וביתו מפתחים לגבי חשיבות החפצים במדיום הקולנוע ריתקה אותי. שניהם דנים ומנתחים סצנות קלנועיות חשובות וקטעים אלו היו בעיני שיאו של הספר. לסיכום, "איש בחושך" מקבל ממני לא יותר משלושה כוכבים. מקווה שאוסטר יחזור לעצמו ויכתוב ספרים טובים יותר.

האיש בחושך הוא אוגוסט בריל בן השבעים ושתיים, סופר ומבקר ניו-יורקי, אלמן המתגורר יחד עם בתו הגרושה ונכדתו שחברה נהרג בעירק.

האיש בחושך סובל מנדודי שינה קשים ומה הוא עושה ? בודה סיפורים הזויים יותר או פחות על בריק, קוסם במסיבות יום-הולדת הסובל גם הוא מנדודי שינה ונזרק למציאות אלטרנטיבית של אמריקה במלחמת אזרחים ועליו מוטלת משימת רצח. הרצח הזה אמור לשים קץ לכאוס המתחולל באמריקה אך הוא אינו מסוגל לבצע אותו.

בשלב מסוים של הלילה מצטרפת לאוגוסט נכדתו, המתקשה גם היא להירדם, ומבקשת ממנו לספר לה על סיפור אהבתו לסבתה המתה. הסיפור הזה הוא, לדעתי, היפה והנוגע ביותר ללב בספר.

שלושת הדמויות בספר : אוגוסט, הבת מרים והנכדה קאטיה, הן דמויות מיוסרות שחוו נטישה של בני זוגן (אם זה בגלל מוות או בגלל התאהבות באישה אחרת) והן מוצאות מעט נחמה אחת אצל השנייה.

אהבתי את הקטע המספר על הצפייה המשותפת של אוגוסט ונכדתו בסרטים ואת הניתוחים והתובנות שהם מפיקים מן הסרטים. קאטיה לומדת עריכת סרטים ויש בכך מן הסמליות : עריכת סרטים כמוה כהמצאת הסיפורים של אוגוסט.

מאחר ואני עצמי סובלת לא אחת מנדודי שינה חשתי הזדהות עם המספר. את שני ספרי "כתבתי" במהלכם של נדודי השינה ובבקרים העברתי את התובנות הליליות למקלדת ולמחשב...

אולי אין זה הספר הטוב ביותר של פול אוסטר אך בהחלט יש בו משהו ושווה לקרוא.

פול אוסטר ישאר תמיד בין הסופרים האהובים עלי. אמנם יש לו ספרים פחות טובים כגון זה, אך עדיין מדובר בסופר שלדעתי הוא אומן וגם אם היה כותב על הנושא הכי משעמם זה עדיין היה תענוג לקרוא מה שכתב. למי שרק מתחיל עם פול אוסטר הייתי ממליצה להתחיל עם ספרים קודמים יותר שלו, מי ששווי כבר בקסמיו של הסופר שיקרא גם את הספר הזה.

צר לי על הצולבים את הספר.
לא כל ספר צריך להיות גאונות לשמה...
לפעמים צריך ספר שיעביר שעתיים נעימות, ויקח אותך לחיים של מישהו אחר.
זהו ספר שמדבר מגרונם של מבוגרים שמסתכלים אחורה על חייהם ותוהים לגבייהם.
צעירים לא יכולים להבין זאת, אנשים ששהו במיטה בחוסר אונים לתקופת מה, יכולים להזדהות עם המקרה.
וזו דעתי על הספר :

פול אוסטר לוקח את הקורא, לטיול מרתק במוחו של איש זקן,

מבקר ספרות, השוכב מרותק למיטתו בגין פציעה ברגלו.

יסוריי המצפון, שעוטפים אותו על שגיאות העבר, מביאים אותו לברוח לסיפורים שהוא ממציא,

כדיי לא לסבול את המצפון, המתדפק על ליבו, בכל פעם שהוא ניזכר בהתנהלות חייו עד כה.

ביתו הסובלת את כאב ליבה השבור, נכדתו שאבלה על מות בן זוגה,

כולם דרים בבית אחד , כדיי להקל על כאב נפשם.

בסרקזם ובכתיבה קולחת מרנינה, התואמת לו, שוזר פול אוסטר את הסיפורים:

הבדויים, האמיתיים, המקבילים, בתוך סיפור אחד.



בקריאה רצופה, ומענגת, נהנתי להתארח בעולמו.

מידת הזעם שנוצרה בי מהספר הזה, ובמידה מסוימת גם ההלם, עכשיו שאני רואה שלאנשים יש מילים טובות לכתוב על הספר הזה, הן פשוט בלתי ניתנות לתיאור.
אני אצהיר ואומר שהספר הזה הוא מהספרים הגרועים ביותר שקראתי מימיי. ספר שאם לא היה כתוב על כריכתו "פול אוסטר", לא רק שלא היו קוראים אותו, אלא שאף אחד לא היה חושב להוציאו לאור. למעשה, יש לי חשדות שלא אוסטר כתב אותו, אלא נער בחוג כתיבה יוצרת כלשהי. הספר הזה לא שונה בהרבה מסיפורי ה-"קרה ככה וככה, ואז התעוררתי".
הרעיון הבסיסי של הספר, של עולמות שמתערבבים אחד בשני, הוא נחמד בבסיסו, אבל כאן זה מוגש בכזאת חובבניות, ומערבב בתוכו כל כך הרבה נושאים שהיחס אליהם הוא כל כך שטחי, שזה פשוט לא ייאמן.
והדבר הכי גרוע הוא שנדמה שלקראת סוף כתיבת הספר, פשוט נמאס לו לכתוב, אז הוא כתב עשרים עמודים של דיאלוג שמסביר את כל הסיפור. כאילו היה לו דדליין לעמוד בו, שסתם נמאס לו, או השד יודע מה.
פשוט איום, באמת.