אני רוצה לדבר על מחברת. אני חולה על מחברות, ממש. כאלה מעוצבות ועם כריכה קשה, כמות ניכרת של דפים, גדולות. יש לי גם העדפה לאופי ואיכות הדף, ולצפיפות השורות ועוד מגוון פרמטרים. בקיצור תנו לי מחברת ואני מאושרת.
זה סיפור על מחברת, ולמעשה על סופר הכותב את הטיוטות לספרים שלו בתוך מחברת. מיוחדת, מעוצבת, עבת כריכה, מושכת עין, בעלת כריכה כחולה ומתוצרת פורטוגל. מחברת שאותה מצא סידני אור בחנות בשם "ארמון הנייר" המנוהלת על ידי אדם ושמו צ'אנג. המחברת מהווה פתח של תקווה עבור סידני, אדם יחסית צעיר המחלים ממחלה קשה שגרמה לאשפוז שלו, לאובדן העבודה שלו, לבלוק כתיבה ולמגוון קשיים. הוא מתחיל לכתוב ובמהרה מגלה שלמחברת יש כוח משלה. למרבה המוזרות הוא מוצא בדיוק מחברת כזאת כאשר הוא ואשתו גרייס מבקרים ידיד קרוב של הוריה וגם בחדר העבודה שלו רואה סידני מחברת מאוד דומה לזו שקנה הרגע, וזה מוזר. אבל זה לא הדבר הכי מוזר שקורה במהלך העלילה הזאת.
על הכריכה נמצאת תמונה של ידיים שלובות המציירות זו את זו, אדפטציה לנחש האוכל את זנבו או לסופר המספר סיפור שמספר את הסיפור שלו. אבל כנראה שתמוה הולמת יותר היתה מטריושקות שכותבות זו את זו בסדרה ארוכה ההולכת ומצטמצמת. זאת משום שסידני הוא סופר הכותב על סופר, והסופר בסיפורו של סידני מצא סיפור ורוצה להמשיך אותו, והסיפור ממשיך לחלומותיו הוא והד ממנו מופיע בחלומותיה של גרייס אשתו. גם ידיד המשפחה נותן לו מתנה, כתב יד משלו שהוא טיוטה לספר שלא התפרסם עדיין אבל סידני מצליח לאבד אותו. בקיצור כולם כותבים, וכותבים את עצמם.
את קלישאת "הסופר הכותב על סופר" מיישם הסופר פול אוסטר ולא בפעם הראשונה. ב"ספר האשליות" הגיבור הוא כותב-ביוגרף שמגלה את הקולנוען מושא הביוגרפיה שלו ועולם שלם של יצירה שלו יממה לפני שהוא עולה באש כליל. ב"לוויתן" הגיבור פיטר איירון הוא סופר המתחקה על עקבותיו של חברו הנאמן בנג'מין סאקס, גם הוא סופר, ועושה זאת באמצעות האומנית והחברה לחיים מריה טרנר שחוקרת בעבודותיה את מהותו של אדם דרך החפצים שהוא משאיר אחריו בהעדרו. יש עוד ספרים של אוסטר, שגם אם לא קראתי אותם, אני יודעת שהם עוסקים בסופרים שהם הדמויות הראשיות או הגיבורים בספר. מה שאומר שזה כבר מעבר לקלישאה או לבחירה העצלנית של "סופר כותב על סופר" כי זה עולם העבודה שהוא מכיר ואין לו חשק או כוח להכיר דינמיקה משרדית או להתחקות אחרי מהלך החיים של מפעיל משאית זבל. יש כאן בחירה של עיסוק ביצירה הספרותית בפרט ובאומנות בכלל ובהשפעה שלה על הסופר. גם הטריק של סיפור בתוך סיפור כבר נמצא והולך עם היצירה של אוסטר.
אבל כאן זה כבר בהגזמה, כי הנה הקוראת הסטנדרטית קוראת קוראת קוראת, ולפתע הופס - הערת שוליים. לא אחת של שורה או שתיים. הערת שוליים שנמשכת על שוליהם של שלושה או ארבעה עמודים. ולא הערת המתרגם שצריך להבהיר קונטקסט, או הערת הסופר שמחליט שיש כאן נקודה הדורשת הבהרה. זו הערה מפרי עטו של סידני אור עצמו, היינו הגיבור של הספר הכותב בגוף ראשון, גם מוסיף הבהרות והערות שוליים. למה הן בהערות שוליים ולא חלק מהסיפור עצמו? סידני אור לא יידע לענות על זה, זו בחירה של אוסטר באיפיון הדמות. והקריאה מאוד לא נוחה ככה, היא מתפצלת לשתי קריאות - העליונה שהיא רצף הסיפור והתחתונה שהיא מעין זרם תת קרקעי שמספק לקורא רקע על חייו של אור, על גרייס, על משפחתה, או דברים אחרים, גם חשובים וגם לא. הספר זרוע בהערות כאלה.
אלה ההערות, אבל לא רק, שהופכות את העלילה להיות אניגמטית, הזויה, כמעט חלומית, מעין חדר בריחה שהוא מטריושקה נוספת בתוך הרצף. זה נראה קצת כמו כתיבה אלגורית שקצת יצאה משליטה ואיבדה את החוט המקשר בין המשל לנמשל. וזה עדיין אוסטר, והוא כותב יפה, אז למה לא.
