הדבר היה ככה:
קודם כל, קראתי את הביקורת של נצחיה על סתת האבן לפני שבכלל קראתי את הספר הראשון בסדרה - נסיכת הקרח.
לא בטוחה מה יותר גרוע, להתחיל מהספר השני בסדרה או מהביקורת על הספר השני בסדרה.
לא משנה, מסתבר שלא היו ספוילרים. לא, זה שאריקה ופטריק הופכים להיות זוג - זה לא ספוילר.
אחרי שקראתי את הביקורת - נזכרתי שנסיכת הקרח יושב על המדף בבית של ההורים שלי כבר הרבה מאוד זמן, ובכלל לא חשבתי לתת לו צ'אנס כי כבר תקופה שאין לי כ"כ סבלנות לספרי בלש.
בסוף, הגיעה הטיסה לחו"ל ונזקקתי לכל חומר קריאה אפשרי.
כן, יש ספריה, אבל רוב הספרים משם היו בשביל הילדים, ועל כך בביקורת נפרדת.
מה שנשאר לי הוא לבזוז את המדפים בבית של ההורים.
כך הגעתי לנסיכת הקרח.
ומה יש לומר על הספר עצמו?
לא הרבה, למען האמת.
ספרות בלשית סטנדרטית, אין הרבה הפתעות.
אם כבר סדרות בלשים - אני בהחלט מחבבת את הז'אנר שעוסק במקביל בחייו הפרטיים של הבלש, במשפחתו ובחבריו וביחסיו עמם (בעצם, הבלש כאן הוא פטריק ולא אריקה, אבל היא הגיבורה הראשית ועורכת חקירות משלה, כך שמבחינתי היא הבלש כאן). אני אוהבת כשיש עלילה נוספת, חוץ מחידת הרצח.
אני אוהבת במיוחד כשיש קשר תמטי בין העלילות, ואת זה לא ממש מצאתי כאן. למעשה, אם זה לא היה חלק מסדרה - שפע המידע על אריקה, הוריה, אחותה ונישואיה הבעייתיים היה תמוה משהו ובעיקר נותר לא סגור. אבל סדרות - אלו יחסים לטווח ארוך בהם ההיכרות עם חייו של הבלש נבנית לאורך זמן, אז זה סביר.
חידת הרצח עצמה נבנית "לפי הספר": הרבה חשודים, הסחות דעת, כיווני חקירה שונים, תגליות מזעזעות ומפתיעות (או שלא כל כך), צירוף מקרים בלתי סביר אחד לפחות ורוצח אחד (לפחות) שאפשר לגלות קצת לפני הבלש.
הדמויות - שטוחות משהו, כמקובל בז'אנר.
משטרת פיליביקה עושה רושם חובבני להפליא ואם קמילה לקברג עשתה תחקיר יסודי על עבודת משטרה, היא לא נוטה לשתף את הקוראים במה שלמדה בו. נתיחות לאחר המוות בחינת זירת פשע, תיוק עדויות ושאר פרטים שהקורא בעל הניסיון מכיר לפרטי פרטים מספרים אחרים בז'אנר מתוארים כאן בתמציתיות קמצנית. זה לא בהכרח רע, אבל כשאריקה מורשית להישאר יחד עם אמה ובעלה של הנרצחת בחקירה משטרתית בלי שום סיבה נראית לעין או כשהיא נכנסת לזירת רצח, עושה שם חיפוש עצמאי ולוקחת משם ממצאים (והיא לא היחידה) בלי לעבור סרטים צהובים שמגדרים את זירת הפשע וככל הנראה לפני שהמשטרה טורחת לעשות את אותו הדבר - קשה שלא לתהות אם קמילה לקברג חסה על הקורא או על עצמה - כשחסכה לעצמה עבודת תחקיר בנושא חקירות רצח.
בתחילת הספר, אני חייבת להודות שהוא גרם לי לעייפות רבה ולתחושה של - יאללה, שמישהו יתן לי את התקציר, יגיד לי מה הסודות האפלים שהולכים להיחשף פה ויחסוך לי את הקריאה. בהמשך נכנסתי קצת יותר לספר והצלחתי לגייס די סבלנות כדי לסיים אותו בכוחות עצמי.















