מיכאל שליעמוס עוז26בין מחנה צבאי לקניון מפריד כביש. את הכביש חוצה אי-תנועה. בשעת בוקר מוקדמת עומד בקצהו, מבלי להפריע, נגן-רחוב. בגדיו בלויים. הוא פותח קופסה מוארכת ומוציא ממנה סקסופון; מקופסה אחרת הוא מוציא רמקול ישן. כעבור מספר רגעים הרמקול משמיע מנגינות מוכרות. הנגן מצטרף בנשיפה עדינה. קופסת הכלי נותרת פתוחה על המדרכה. מדי בוקר דורכת כף רגלי באי-התנועה הזה. אין חוקיות להופעתו של הנגן. ברוב ימות השבוע הוא אינו שם. גם כאשר הוא נמצא, רבים מהעוברים והשבים מתעלמים ממנו. ייתכן שהם פשוט חוששים להביט. אני איני מתעלם. לעתים אני נהנה בשקט מהנגינה היפה. לעתים אני גם מניח ללא אומר מטבע, או אז נפסקת לרגע הנשיפה ואני נענה בתודה. אך תמיד ישנה אי-נעימות. "מיכאל שלי" מספק חוויה דומה. במרכזו ניצבת דמות המשלבת שמחה ועצב. חייה כה חשופים עד שתחושת אשמה של מציצנות חולפת בך. אי-נעימות. ברור לך שאתה עד למראה לא-בריא. אינך רוצה להביט. אך משהו במאבק ההישרדות מוכר. גם אתה שותף לו. ואף על פי כן, ההתבוננות הקרובה מעוררת אי-נוחות. אולי אף פחד, שמא ידבקו קשיי החיים גם בך. אך הם כבר שם, בלבוש מעט אחר. וזהו כוחו של הספר: לשקף בראי מעווֵת של פארק שעשועים את המוּכר, אך בה בעת לשמר את ההזדהות עם הנשקף אליך. ממש כמו נגן-הרחוב.
גן השבילים המתפצליםחורחה לואיס בורחס4זהו אוסף של טקסטים קצרים, סיפורים ומסות. והוא בעייתי מאוד. רוב הספרים הטובים שקראתי משלבים עלילה טובה עם מסרים חכמים. היתרון בשילוב הזה הוא שפספוס המסרים לא פוגם בהנאה מהספר, כי לפחות אפשר ליהנות מהעלילה. הבעיה של הספר הזה כפולה. ראשית, אי-הבנת המסר של קטע בספר (טקסט קצר/סיפור/מסה) שוללת את ההנאה מהקטע. העלילות מוזרות וחסרות כל טעם ללא הבנת המסר. שנית, הבנת המסר עלולה להיות קשה מאוד. אני, שנהנה מאוד מספרים עמוקים ומעוררי מחשבה, מצאתי את "גן השבילים המתפצלים" כמעט בלתי ניתן לעיכול. במילים אחרות, "גן השבילים המתפצלים" הוא ספר עמוק, עמוק מדי, שהקריאה בו מיועדת לצוללני שייטת או שחיינים אולימפיים. אני לא נמנה עם אותם יצורים אמפיביים ונאלצתי להפסיק את הקריאה בעיצומה. מסיבה זו, אגב, לא הרגשתי "ראוי" לדרג את הספר.
הדוח של ברודקפיליפ קלודל5"הדוח של ברודק" הוא כמו הר. הוא מתחיל כמו הרבה ספרים אחרים, אבל אט אט המישור הופך לשיפוע. עם תזוזת הדפים משמאל לימין, "הדוח של ברודק" רק משתבח. לכן לא מפתיע שבסיומו הקורא מוצא עצמו נושם אוויר פסגות משכר. "הדוח של ברודק" נע הלוך ושוב בין שתי תקופות עיקריות, אבל אין בכך כדי לבלבל. קלודל מנווט את ספינת העלילה ביד אומן, והקורא לא משתעמם לרגע. [מעכשיו - ספוילר!] בשלב מסוים קורה משהו מדהים: הקשר בין שתי התקופות מתבהר. אותם שני ענפים שצמחו זה לצד זה מתבררים כשייכים לאותו עץ. ואכן, ה'פרמדר' שקול ל'אנדרר' (אפילו הפירוש המילולי זהה), וגם אין כל הבדל בין ה'פורישה נכט' ל'ארייגניס'. "הם הורגים אותו," כתב פעם בורחס, "והוא אינו יודע כי מת כדי שתמונה מסוימת תחזור על עצמה." והמסקנה? כמו ספרים נפלאים אחרים, ל"הדוח של ברודק" אין מסקנה אחת ויחידה. הדבר נתון לפרשנותו של הקורא. אך אין לי ספק שלפחות אחת המסקנות היא אותה מסקנה של היינריך היינה מלפני כמאתיים שנה: "הייתה זו ההתחלה בלבד; היכן ששורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני אדם."
בינת השכויאביגדור דגן16אין הרבה ספרים ב"סימניה" שזכו לדירוג של חמישה כוכבים לאחר שקלול של עשרות דירוגים. ועדיין, "בינת השכוי" הוא מהבודדים שזכו לכך. למה? לא מכיוון שהוא מושלם. אני בטוח שיש אנשים שימצאו בו פגמים (אני לא מצאתי הרבה). הסיבה די פשוטה. בכריכה האחורית של הספר נכתב: "רופא כפרי זקן מסכם את חייו הארוכים שעברו עליו במחיצת החולשות האנושיות, החולי, המוות וההתחדשות המתמדת, בסיפור שכולו פיוט, חכמת-חיים ואופטימיות. שיר-הלל עדין לחיים, לטבע ולאדם." זהו תיאור מדויק של הספר. בניגוד להרבה ספרים אחרים, שמבטיחים הרים וגבעות, "בינת השכוי" לא מתיימר להיות מה שהוא לא. למעשה, ההבטחה שלו די צנועה. אבל הקיום - הו, הקיום...! דגן מקיים את ההבטחה שבכריכת הספר באופן מעורר השתאות. הספר הזה מדהים לא מפני שהמסרים שלו חדשניים. הם לא. "בינת השכוי" מדהים משום שהוא מעביר את המסרים בצורה הטובה והיפה ביותר שאפשר לדמיין. רציתי לצטט כאן משפט או שניים כדי להדגים, אבל הבנתי שזה לא יהיה אותו הדבר כמו לקרוא אותם בספר. האווירה ש"בינת השכוי" משרה אינה ניתנת לחיקוי או לשחזור. לכן, אני ממליץ לכם דבר אחד - רוצו לקרוא.
הדרךקורמאק מקארתי2קרוב לוודאי שיש טעם בכל הביקורות בעמוד הזה. כולן שונות זו מזו, אבל על דבר אחד הן מעידות בבירור: אפשר לומר הרבה מאוד על "הדרך". ואולי זה הקסם שלו. כי לא רק הכתיבה מצוינת ('הדרך'), אלא גם הרעיונות שהוא מביע. למרות ש"הדרך" קצר יחסית, הוא נשאר איתך במשך הרבה זמן, מוסיף לאתגר ולעורר מחשבות. מישהי מתחתיי כתבה ש"הדרך" מזכיר את "על העיוורון". אותה המחשבה בדיוק עלתה לי במהלך הקריאה, אז אני מאוד מסכים. ועדיין, למרות שיש חפיפה תוכנית מסוימת, הספרים שונים מאוד זה מזה. העלילה אחרת לחלוטין ולדעתי גם המסרים שונים בתכלית. למען האמת, למרות שאהבתי מאוד את "על העיוורון", לדעתי "הדרך" עולה עליו מכל הבחינות.
והילד הזה הוא אנייהודה אטלס4הגיל הממוצע של מדרגי הספר הוא 25. אני עצמי עברתי מזמן את הגיל שבו קוראים את "והילד הזה הוא אני". האם זה אומר שהדירוגים לא אובייקטיביים? האם ייתכן שכולנו נזכרנו בספר שאהבנו בילדותנו ונתנו לו ציון שלא מגיע לו? בהחלט לא: כל מי שדירג את הספר הזה זוכר את ההזדהות העצומה - כילד - עם מה שמתואר בו. ספרו של אטלס משקף הבנה כה נדירה ומדויקת של נפש הילד, שגם בגיל 25 אי אפשר להישאר אדישים...
מכתבי יוניכונסו על ידי בנימין נתניהו3בסוף הספר שקעתי בעצבות עמוקה, כי הבנתי איזו אישיות דגולה איבדנו באוגנדה. הכישרון העצום של יוני נתניהו בלתי ניתן לתיאור. מאוד מאוד מומלץ.
הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002)ויליאם גולדמן0ספר נחמד, לא יותר. בסה"כ אגדה שכתובה יפה, אבל אין בה שום דבר מרתק או מפתיע שמעודד להמשיך לקרוא.
בעל זבובויליאם גולדינג4לטעמי האישי בלבד. הספר עמוס בתיאורי טבע, 3/4 מהספר הוא פואטי ומסאי ורק הרבע האחרון ענייני. ממש נאבקתי ברובו להמשיך. הרבע האחרון היה שווה את זה ואכן יש תיאור די טוב להתפתחות שלילית של חברה אנושית, אבל חשבתי שהוא יהיה יותר מפורט ויתפרש לאורך זמן רב יותר.
בעל זבובויליאם גולדינג19כששאלתי חברים ומכרים מה דעתם על 'בעל זבוב', נתקלתי בדעות חלוקות ומקוטבות מאוד, שעוררו את סקרנותי לקרוא ולבדוק בעצמי. כעת אני יכולה להגיד שאינני משתייכת למחנה אוהדיו, ובאותו הזמן אני שמחה שקראתי אותו. 'בעל זבוב' הוא רומן אלגורי, ולכן בעיני נופל בין שני הכיסאות – בשל היותו משל חד משמעי על האנושות, דמויותיו שטוחות וחסרות התפתחות; התהליך הבולט היחיד שעוברות הדמויות הוא של קולקטיב, הנסחף אחרי הכוחניות ומאבד את מערכות המוסר ומוסכמות החברה. ספק אם חוסר ההתפתחות הזה היה בולט או מפריע אם 'בעל זבוב' היה סיפור קצר, אבל לפחות בשבילי – מסר מובהק כל כך פשוט לא מחזיק 200 עמודים, בעיקר את חלקיו הראשונים. ייתכן שהסיבה היא התרגום הישן שקראתי, אבל לעיתים קרובות ההתרחשות ותאורי הטבע מלאים בדימויים רבים כל כך, שהתקשיתי להבין למה גולדינג מתכוון – ומצאתי את עצמי קוראת את אותן השורות שוב ושוב, בניסיון לפענח מה קרה בפועל. ולמרות זאת, אני שמחה שקראתי את הספר. מדוע? מלבד העובדה שסוף סוף יכולתי לגבש עליו עמדה משלי, אני חושבת שלמרות שאולי אינו עומד במבחן הזמן הוא ספר חשוב. עומד לזכותו ההקשר ההיסטורי שבעקבותיו נכתב – לאחר מלחמת העולם השנייה, והביקורת הנוקבת שמועברת בצורה לא מעודנת במיוחד, אך אפקטיבית. התקופה בהחלט מסבירה את המיזנתרופיה הכללית השורה על הספר. העולם היה במצב עגום מאוד, ורבים תהו כיצד הפשיזם והאלימות התפשטו בקרב חברות רבות כל-כך. גולדינג מציב מראה מול החברה. היה לכם גן-עדן, ובחרתם להפוך אותו לגיהינום. לא צריך להיות פסיכופט או רשע כדי לחולל מעשים נוראיים: מספיק רק פחד ופילוג מפני מפלצת דמיונית, מפני הלא נודע, כדי להפוך למפלצות בעצמיכם. אם ישאלו אותי חברים ומכרים מה דעתי על בעל זבוב אגיד – הוא קצת פשטני וקצת משעמם, ולא ממש נהנתי לקרוא אותו. אבל הוא גם מעורר מחשבה. אולי הוא יעורר בכם כעס ואולי הסכמה. אם אינכם בטוחים מה מבין השניים תרגישו, הייתי ממליצה לכם לקרוא אותו, רק כדי לגלות את התשובה.
בעל זבובויליאם גולדינג19ספר יכול להיות מזעזע ביותר ממובן אחד. הוא יכול להיות "מזעזע" במובן שהוא בעל תכנים קשים והוא יכול להיות "מזעזע" במובן של ספר איום ונורא. לצערי, הספר הדוחה הזה עונה על שתי ההגדרות. מזמן לא תיקלתי בספר שמתיימר להיות אלגוריה והוא כל כך פשטני באופי שלו. כל כך פשוט ושקוף וברור שזה פשוט מגוחך. קחו למשל לדוגמה את מוטיב האור והחושך. החושך כמסמל את הרוע, את השטניות, את המוות ואת הפסימיות ואילו האור כמסמל את האהבה, החכמה והאופטימיות. אז באמת מה הפלא שבעל זבוב, כלומר ראש החזירה שתקוע על המוט המחודד, מתואר ככדור שחור משחור שבתוך הלוע שלו האפלה רק גוברת? והדמויות, אוי הדמויות. הן משורטטות כולן בקווים כל כך פשטניים ובמונחים אבסולוטיים של טוב ורע שזה פשוט מגוחך ונלעג וכל כך לא אמין. ראלף מייצג את המנהיג הדמוקרטי החלש וג'ק את דמותו של הדיקטטור העריץ והחזק. נו, תעשו לי טובה - הכל מתואר בשחור ולבן שזה פשוט מצחיק. ויש גם חורים רבים בעלילה. איך אפשר להסביר למשל את זה שכל הניצולים כולם זרים זה לזה באי ומציגים אחד את השני בשמותיהם כאילו שהם לא טסו ביחד שעות רבות זמן קצר קודם לכן, כולל זמן המתנה משותף בשתי תחנות ביניים? המילה "נורא" יכולה להיות בשני מובנים, למשל ספר נורא (מאוד) יפה, והיא יכולה להיות במשמעות שלילית כמובן, משמעות של איום ונורא. הספר הזה לדעתי הוא נורא (מאוד) נורא (איום). גועל נפש.
בעל זבובויליאם גולדינג15אחד הזכרונות (לא שזה כל-כך רחוק, כן?) משיעורי ספרות בתיכון הוא שנהייתי שונא של הספרות הקלאסית בגלל הצורה בה הועברו השיעורים, סופרים כגון דוסטוייבסקי, טולסטוי, והיצירות "בעל זבוב" של גולדינג ו"אנטיגונה" של סופוקלס נהיו בעיניי לבזויות וכמעין מעמסה מיותרת. כיום אני מבין את ערכן של כל היצירות האלה שהתיכון גרם לי לשנוא (מלבד אתגר קרת, הוא נשאר שנוא), בעיקר הספר הזה: כן, הישרדות של קבוצת אנשים, במקרה הזה ילדים, במצב מחריד, מובילה לאנרכיה היוצרת שלטון בו החזקים יותר מתעללים בחלשים, באיטיים ובשונים מהם, נושא לעוס אמנם, אבל העובדה שבמצבים כאלה, ללא יד מכוונת, אפילו חבורת ילדים מקסימה הופכת לאלימה, מסויטת ורצחנית, תמיד מרתקת אותי כל פעם מחדש (כמו שקורה לי כרגע עם "משחקי הרעב"), בעיקר לאור המחשבה שהמפלצת שמתוארת שם היא בסופו של דבר מפלצת שאינה מוחשית, אלא נמצאת עמוק בלב כל אחד מאיתנו.
בעל זבובויליאם גולדינג14הרומן "בעל זבוב" לוילאם גולדניג הוא מיצירות האומנות המכוננות את המחשבה התרבותית של תקופתינו. הרומן נכתב על רקע סיומה של מלחמת העולם השנייה. תערובת בלתי אפשרית של טייפון, הוריקן וסערה טרופית טרפו את אירופה רבתי. הרס טוטאלי של האדם ושל תרבותו החומרית. כמעט חזרה אל נקודת האפס. הרומן מתאר קבוצת ילדים בני 6 ועד 14 שנים הנחלצים מאירופה בעיצומה של המלחמה הנוראה. והמטוס המחלץ אותם לא מגיע ליעדו, אלא נחת נחיתת חרום, על גבול השבירה, על אי בודד ומרוחק. הילדים הנחלצים מן המטוס מוצאים עצמם ללא יד מכוונת, מסייעת. של הורה , של מבוגר. והנה הם מצליחים לבנות את חברת הילדים וקובעים מספר כללים כדי להבטיח את קיומם עד שיגיע כוח חילוץ להחזירם אל ביתם. מה שנראה אצל חלק מן הילדים כהזדמנות לבלות ולעשות חיים משוגעים עד בוא ההורים המחלצים, עד מהרה הופך להיות סיוט ואיום קיומי על כולם. חבורת הילדים ה"מתוקים" מתפצלת לשתי קבוצות המתרחקות זו מזו. כאשר הן יחזרו האחת למה שהייתה חברתה, החזרה תהיה מלווה במלחמה הרסנית, רצחנית וכמעט טוטאלית שהייתה עלולה להרוג את כולם. רומן אליגורי המבטא אכזבה קשה מהתנהגותו של האדם המודרני. מסתבר שמפלצות אינן חולפות מן העולם הן רק נרדמות לרגעים מעטים ולנו נדמה עולם אחר, ללא מנהיגים רודנים. כמעט חמישים שנה חלפו מאז כתיבת הרומן ונראה כי הוא אקטואלי לימינו . היום מציינים עשור לאסון "מגדלי התיאומים". איזו תקווה גדולה הייתה עם היבחרו של אובמה לנשיא ארה"ב. התקווה לעולם טוב יותר היא הכוח המניע את החברה האנושית להאמין, לחשוב ולפעול למען חברה טובה יותר. אנו נמשיך להאמין שהעולם בר תיקון. שחברתינו יכולה להיות אחרת, טובה יותר, אנושית יותר.
בעל זבובויליאם גולדינג13כשתלמידים צריכים לקרוא (ולקבל ציון בבגרות) ספר כמו בעל זבוב, אז לא צריך להתפלא אם אחר כך תהיה להם רתיעה מלקרוא ספרים לעוד הרבה שנים. הספר כתוב בצורה נמרחת ומתמשכת יותר מדי ואינו מתאים לדעתי בכלל לבני נוער ואינו אמור לייצר מודל לדוגמא לספרות. לא נהנתי מהקריאה שלו ואת הבגרויות שלי עשיתי כבר לפני הרבה הרבה שנים. מעבר לכך גם לא התחברתי לעלילה או למסר.
בעל זבובויליאם גולדינג13קראתי את הספר בכיתה ח', באמצע שיעור היסטוריה. המורה איפשרה לי והדגישה שזה ספר חשוב מאוד, אבל אני רק ראיתי עוד ספר הרפתקאות נערים מעניין וקצת מוזר. התמרמרתי כשה"רעים" הצליחו, פחדתי מהמפלצת הנוראית. עבר הרבה זמן וכשהרמתי את הספר שוב ראיתי את מה שציפו ממני ללמוד ולהשכיל, את המבנה החברתי, את הכאוס והאלימות בחברה ואת הפחדים העמוקים שלנו. אז לא הרגשתי את מה שהסופר מנסה להשליך על הקורא, או את הביקורת העצמית, וזה למרות שהייתי בגיל הדמויות ורק חלמתי להתקע על אי בודד ולתפוס צד בחיי הרפתקאות. באיזה אופן היום הביקורת והצורך להטיף באה באופן צפוי מידי, אם זה בסאות' פארק או ארץ נהדרת. לכן כיף כל כך לקרוא ולקבל את הספר כמו שהוא, בכל גיל, כל עוד הוא מעניין מסיבות אחרות ורקע אחר. שווה קרייאה נוספת כל כמה שנים :)
בעל זבובויליאם גולדינג11אני יודעת שלומדים את הספר הזה לבגרות (עדיין לא החלטתי אם זה מה שגרם לי לרצות לקרוא אותו יותר או פחות), אני בכל אופן לא למדתי אותו אף פעם. קראתי אותו כספר קריאה רגיל, אם כי לא הייתי ממהרת להגדירו כ"רגיל" . לקח לי הרבה זמן יחסית לסיים אותו, בעיקר כי הוא לא קל לקריאה- דווקא לא רק בגלל התוכן שלו (שבחלקו מזעזע) אלא בעיקר בגלל השפה המאוד גבוהה וספרותית, שאני לא רגילה בה ברמה כזו מרוכזת. הרעיון של הספר חשוב מאוד ואפילו מציאותי (לא עלינו). כבר ראינו לאילו תהומות החברה האנושית מסוגלת להידרדר. אני בטוחה שיש המון מוטיבים ספרותיים ועומק שנעלמו מעיניי, ואני בבורותי הספרותית החשבתי אותם לפירוט יתר נרחב מדיי לעתים. הסוף של הספר (כל הפרקים האחרונים) מאוד חזק, כך ששווה להתמיד בקריאה שלו למרות הקושי.
בעל זבובויליאם גולדינג8הספר מספר על קבוצת ילדים בריטים ,ניצולי תאונת מטוס שנקלעים לאי בודד בזמן המלחמה.הילדים חלקם זאטוטים חלקם נערים מנסים לקבוע כללים באי על מנת להשליט סדר ולהיחלץ מהאי.הקונכיה שהיא גם הסמל והציור של הספר הזה היתה בהתחלה הסמל לדמוקרטיה של האי וכל ילד שרצה רשות דיבור היה צריך להחזיק בקונכיה,מה שהיה בהתחלה נראה כמו סדר ורצון טוב לקבוע כללים וחוקים הופך לחלום בלהות סיוט של ממש כאשר קבוצת הילדים מתחלקת לשתי קבוצות שמתרחקות זו מזו. לכל אחת מנהיג משלה כל אחת פונה לצד אחר של האי ולכל אחת יש גם אידיאולוגיה משלה ומה נכון לעשות.יש את המחנה הטוב ויש את המחנה הרע, מנהיג אחד באמת נשאר נאמן לחוקי הדמוקרטיה והסדר והאחר הופך לרודן אכזרי,נזכור שאנו מדברים על ילדים אבל אותם ילדים איבדו כל צלם אנוש והחברה באי הופכת לחברה מסוכנת,אכזרית ורצחנית היו שם תיאורים שממש היה קשה לי לקרוא.הספר ממש מזעזע, מפחיד כמו כן בעל זבוב הוא רומן אלגוריהספר מתאר את היצרים של האדם הדחפים שלו שיכולים להיות טובים,מתורבתים,נעימים בעלי הגיון וסדר ומצד שני יכולים להחריב עולמות לגרום לאי סדר, כאוס, אנרכיה תוהו ובוהו של ממש.מפחיד לאן האדם יכול להגיע באכזריותו. הספר הוא ספר מצוין קלאסיקה שחייבים לקרוא אציין שלא היה קל לי עם הספר הזה השפה כאן מאד גבוהה במהלך כל הספר באמת רשום בשפה ספרותית קשה לקורא הממוצע ועם זאת מאד אהבתי, אני חושב שיכולתי לאהוב את הספר אף יותר אם ההיתי מבין את כל המילים והביטוים כמו שצריך כי לדעתי פיספסתי כאן די הרבה דברים שחמקו מעיניי בעקבות אותו תרגום קשה אני בטוח שאקרא את בעל זבוב שוב בעתיד ואהנה ממנו יותר כי כמו שאמרתי מחסום השפה כאן בספר די הרס לי אבל מצד שני תלמדו כל כך הרבה מילים חדשות בעברית וכל מיני ביטוים שזה רק יוסיף לכם אז יש בזה גם יתרונות מומלץ לכולם חברים