ביקורת ספרותית על האדריכל מפריז מאת צ'רלס בלפור
ספר בסדר

---

אוף.

זה מה שיש לי לומר. אוף ואוף ועוד פעם אוף.
הספר הזה היה אצלי ברשימת "צריך לקרוא מתישהו", בעקבות סקירות עליו שקראתי כאן באתר ובאתרים אחרים. שמעתי דברים טובים, והספר סיקרן מאוד, ולכן לקחתי אותו מהספריה. אבל ככה זה נשאר. הוא ישב אצלי בבית, ואני קראתי ספרים אחרים. וכך הוא הסתכל אלי מהמדף, ואני הסתכלתי עליו בחזרה, אבל לא התחלתי לקרוא. אחר כך התחלתי לקרוא פרק או שנים, אבל הקריאה זרמה בעצלתים, ועברתי לספרים אחרים. ובכל זאת לא החזרתי אותו לספריה, כי הרי צריך לקרוא מתישהו.

אז היום התישבתי לקרוא, כי יום השואה. כלומר יום הזיכרון לשואה, וזה נראה לי מתאים. קראתי. הספר איטי מאוד, ולוקח זמן עד שהוא מצליח לתפוס. אבל בסוף הוא מצליח לתפוס, ואפילו לרתק בחלק מהמקומות. וקראתי. בסוף הגעתי לסוף, וגיליתי שהסיפור מפוברק. אין, ולא היה לוסיין ברנאר. אין "רגש, גבורה ואמנות חוברים יחדיו לרומן מצמרר ומרתק". וכל עלילות הגבורה, הטריקים של ההסתרה, והדמויות הן מדימיונו הפורה של המחבר. אין לתאר כמה זה הרגיז אותי. וכמה מוזר לי שאף אחד מהסוקרים של הספר הזה לא העלה בדעתו להזהיר אותי שזה לא סיפור אמיתי.

תגידו, מה אכפת לך בכלל. בדיון זה חלק מהז'אנר, ורומנים היסטורים מאז ומתמיד לא נצמדים לאמת ההיסטורית הצרופה, ולעובדות היבשות. כולם משנים, מי יותר ומי פחות. ובכן, זה אכפת לי. בשביל צ'רלס בלפור זה לא חשוב באותה מידה, אני מניחה. כאנגלי, בשבילו תקופת מלחמת העולם השניה היא תקופה קרובה לימינו, קשה אך מרתקת. נראה לו שהגיוני לשלב בתקופה הזאת סיפור בן מאות שנים, על רדיפות דתיות בכנסיה הלותרנית, והסתרה של כמרים קתולים. ההעברה בין התקופות נראית לו מתאימה, וזו זכותו. אני מרגישה אחרת. אני מרגישה שאין מקום לבדיון טהור כאשר מדובר על השואה. זה אכן אירוע היסטורי, אבל אירוע היסטורי שנתון במתקפת הכחשה קשה. לפברק אירועים משחק לידיים לא נכונות, ולכן זה לא ראוי בעיני. אדגיש: אני לא מדברת על בדיון דוגמת "מלחמה וזיכרון" שלוקח ארכיטיפים ומאחד יחד לכדי דמות מייצגת לצרכי המחשה. אני מדברת על בידיון טהור שבו אירועי השואה הם רקע לעלילות שלא היו ולא נבראו. אז גם אם לבלפור זה נראה הגיוני, הייתי מצפה מהוצאת הספרים בעברית לציין על הכריכה שזה לא "עוד ספר על השואה", אלא רומן בידיוני על רקע התקופה.

"הספר מספר על האומץ העצום שנדרש אז כדי לעזור ליהודים, ועל העובדה שלא כל הגויים הפנו להם עורף. כמו הגיבור שלי, האנשים שהעמידו את עצמם בסכנה רבה מאוד גילו בקרבם אומץ ויושרה שהם לא שיערו שיש להם". את זה כותב בלפור בהערת הסיום של הספר. וזה אמת לאמיתה. כל כך אמת, עד שאין צורך להמציא סיפורים לצורך זה. בן דודה של סבתי, למשל, הוחבא בדיוק ככה. אומץ בידי משפחה קתולית ובה אב פשיסט ושונא זרים שגילה בתוכו כוחות רבים מאוד. אלא מה? סיפור אמיתי לא יכלול בתוכו אדריכלות. זה נכון. על זה אני יכולה לוותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על האדריכל מפריז