ביקורת ספרותית על אני באה משם מאת אמה רייס
ספר מעולה

---

היה או לא היה, אמת או בידיון או צירוף של שניהם באדיבות הזכרון המתעתע או ההדחקה, הסיפור המובא לפנינו מפי הציירת הקולומביאנית אמה רייס (1919-2003) אודות ילדותה הוא בעיני סיפור מרתק. זמן ההתרחשות מוגדר - שנות ה-20' וה-30'. המקום - קולומביה, בבירה בוגוטה ובעיירות השונות בשכונות עוני ובמנזר מדכא. הוא מתאר ילדות קשה מנשוא, זכרונות קשים, פחדים, נטישה, התעמרות, אלימות, רוך, חמלה וידידות, אך אין בו בכלל מרירות וגם לא אמירות שיפוטיות. זכרונות נטו, במידת האפשר.

אמה רייס כתבה על ילדותה ב-23 מכתבים שנכתבו, בין השנים 1969-1997 לידידה חרמן ארסיניגאס (1900-1999) – הסטוריון, פוליטיקאי ודיפלומט, אשר שירת, בין השאר, כשגריר ארצו בישראל (1962) – האם זו היתה התקופה בה אמה רייס חיה בתל-אביב? זאת לא אדע.

הסיפור קולח ומרתק. לא זכור לי ספר שכה התקשיתי להניח מהיד ומשעשיתי זאת חזרתי אליו בהקדם האפשרי עד שסיימתי אותו. אהבתי במיוחד את המכתב הראשון המתאר את ילדותה בשכונת עוני ובמזבלה ששימשה למגרש המשחקים ובמיוחד כיצד הילדים הקטנים הללו קלטו את המתרחש בעולם הגדול. גם מכתב 15 המספר על קליטת הילדה החדשה מריה ואת "אחיה " טררורה ריגש אותי מאד.

רוב הספר מוקדש לחיים במנזר מנקודת ראותה של ילדה ואחר כך נערה. דרך נקודת מבט "צעירה" זו, שהסופרת מצליחה לשמרה במידה רבה למרות שמכתביה המרכיבים ספר זה נכתבו בגיל בוגר, נחשף המנזר ודרכו הממסד הדתי על הצדדים האפלים שבו: הדרך בה גודלו הילדים – אינני מוצא הגדרה הולמת יותר מאשר טרור חינוכי למה שמתואר שם. הניצול, על גבול העבדות, של עבודת הילדים כדי לממן לא רק את הוצאות המחיה של הילדות אלא של המנזר והממסד הדתי.

דייגו גרסון באחרית דבר המופיעה בספר זה, מצטט את המשורר רילקה שאמר כי "מולדתו של האדם היא ילדותו". רייס, הגם שבחרה לחיות הרחק ממולדתה, מחזירה לחיים את המולדת הזאת בתיאורים חיים ונוגעים ללב של ילדותה. סיפור יציאתה מבין חומות הכלא של המנזר לחופשי נראה לי כמעין גרסה אישית של "יציאת מצרים". כיצד הצליחה נערה צעירה אנאלפאבתית חסרת כל למצוא את דרכה לפאריס ולתהילה ישאר בעיני בגדר נס.

לספר הזה מצורפים איורים מפרי מכחולה של רייס.

השורה התחתונה: ספר מרתק, כתוב נפלא שלי היה קשה להניח מהיד. מומלץ מאד.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על אני באה משם