ביקורת ספרותית על אני באה משם מאת אמה רייס
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 9 באפריל, 2018
ע"י לי יניני


ספר אוטוביוגרפי משובח וכובש המכיל 23 מכתבים, שנכתבו על ידי הציירת הקולומביאנית אמה רייס (1919-2003), לעיתונאי וההיסטוריון –חרמן ארסיניגאס. במכתבים אלה אמה רייס חוצבת וחורטת את ילדותה בתקופת החדר ולאחר מכן במנזר.

את המכתב הראשון אמה רייס כותבת בפריס באפריל 1969 ואת האחרון בבורדו 1987 (שש שנים לפני מותה), בין מכתב למכתב מפריד איור מבית היוצר של אמה רייס.

עד סוף הספר לא הבנתי למה אמה רייס הקדישה את המכתבים לחרמן דווקא. אני משערת שהתשובה טמונה בעיסוקו כעיתונאי והיסטוריון.

במקור הספר נקרא "ספר זיכרונות בהתכתבות". לא ברור לי למה הספר תורגם לשם: "אני באה משם". מה לא טוב בשם המקורי?

במכתב הראשון, אמה רייס מתארת את מגוריה עם אחותה הגדולה ממנה בשנה וחצי, בחדר קטן ללא חלונות, ורק עם דלת שפנתה לרחוב. החדר הזה הכיל אותה, את אחותה, ילד נוסף שנמסר בשלב מאוחר יותר לאיש נכבד ועשיר ואת הסניורה מריה.

בחדר הזה לא היה חשמל ולא חדר שירותים. את הצרכים עשו בסיר אמייל שרוקן ביום המחרת. על ריקונו הייתה אחראית אמה, ואת המים לצריכה היומית הביאה אחותה.

דרך מכתביה הקורא נחשף לעוני, פשע, אלימות, פאודליזם, אמונות תפלות ובעיקר על השליטה באנשים באמצעות כסף וממון.

הספר מחולק לשניים: החלק הראשון מתמקד בילדותן של שתי האחיות עד גיל חמש, והחלק השני על החיים במנזר עם אחותה אלנה.

חייה במנזר חשוכי אהבה וחיבה. מה היא מקבלת מהמנזר? בדידות, עבודת פרך, רעב והשפלה. היא למדה לטאטא כשמהמטאטא גדול ממנה. היא קילפה תפוחי-אדמה, פינתה אשפה, פירקה ארגזים, שטפה רצפות רקמה ועוד. כשלא הצליחה במשימות שהטילו עליה הנזירות היא זכתה לעונשים. איזה עונשים? לשטוף סירים ענקים של אוכל, לנקות את המטבח, פחי אשפה, אסלות ועוד. לאחר יום עבודה עמוס ומפרך, היא ואחותה נאלצו לבלות את הלילות על מיטות עשויותמלוחות עץ, ומזרנים מקש מצופה בבד עבה.

באחד המכתבים אמה כותבת שהיתה לה בעית שליטה בצרכיה בלילות. כל מאמציה למנוע הרטבת המצעים לא צלחו. כדי לרפא אותה מהתופעה, האחות תרסה השקתה אותה במרק שחור שמנוני, ללא מלח בטעם מר. התרופה הזו כמובן לא השפיעה עליה, ומיום ליום טעם המרק הפך עבורה ליותר ויותר מבחיל.

"יום אחד שאלתי את האחות תרסה ממה עשוי המרק שהיא נותנת לי.... היא ענתה שזה "מרק עכברים" (עמוד 174. "כן", אמרה לי. "החיות השחורות האלה שרצות על הרצפה במאפייה ובמטבח".... אחרי המשפט הזה אמה הקיאה במשך שלושה ימים, אך לא שבה להרטיב את המיטה בלילה וכפרס הוענק לה מזרן. חייכתי לעצמי שהיא כתבה שמאז שמורה בליבה פינה חמה לעכברים.

בילדותה המוקדמת עם הסניורה מריה, אמה רייס מגוללת קטע מזעזע על התינוק שילדה הסניורה מריה. התינוק נעלם ביום אחד. המכתב הזה הוא כואב וקשה. איך אפשר?

קטע שהעלה חיוך על פניי בתוך ים המכתבים, ופרקי חייה העצובים והעגומים, היה היום שבו הנזירה ראתה קן ציפורים עם ביצים על העץ בגינה. אמה בסקרנותה הבלתי נילאת טיפסה על העץ כדי לגעת בביצים, אלא מה, כשנאחזה בענף היא שברה אותו, נחתה על הקרקע, וכתוצאה מכך היא קיבלה מכה חזקה בבטנה.

הכאב בבטנה נמשך כל היום ושהתעוררה למחרת היום, היא מצאה את עצמה כשהמצעים ורגליה מגואלים בדם. בתמימותה היא רצה לנזירה: "התפוצצתי, נפלתי מהגמד (העץ) והתפוצצתי ואני עומדת למות."
לאחר בדיקה שנערכה על ידי הנזירה היא חייכה אליה ואמרה: "אין לך כלום, זה נורמאלי אצל כל הנשים". הנזירה הוציאה מסל גדול סמרטוטים, וביקשה מאמה שתניח אותם בין רגליה לספוג את הדם...

אמה רייס לא מעניקה חסד לקוראים. היא מפרטת התעללות נפשית ופיזית בכל מכתביה בשפה פשוטה, מרתקת וברורה. לא מצאתי בהם מרירות או כעס כמצופה מילדותה הנוראית. למרות פזילתה ונראותה, היא לא ביקשה רחמים וחמלה מאף אחד, ולא פיתחה סימני חספוס ונוקשות כלפי הסובבים אותה.

האחיות רכשו כבוד והערכה לסיניורה מריה, כשהן הגיעו למנזר אלנה אמרה לאמה: "אם תדברי על הגברת מריה ארביץ לך." ואכן שתיהן שמרו על שתיקה. הן לא סיפרו על עברן, מי נטש אותן ואיך. מעניין, לא מצאתי במכתביה הסבר מי זו הגברת מריה עבורן. אולי זו אימן? תעלומה...

במכתבים אלה אמה רייס מאשימה ומבקרת את הממסד, הכנסייה הקתולית, הפנטיות האפלה והדידקטיות, כולל האמונה העיוורת בשטן ואחריותו לרוע ולרשע.

ספר אותנטי, קולח ומעניין על ילדותה של אמה רייס (רייס-מלכים בספרדית) עד לבריחתה מהמנזר ללא אחותה, שהיא אנאלפביתית בגיל 19, ובזכות כישוריה ואישיותה הכובשת הפכה לציירת.

בשורה התחתונה: ספור חיים מיוחד, שובה לב, עוצמתי, מטלטל ומצמרר.

אזהרה: קשה להניח את הספר הזה מהיד.

ממליצה בחום.

לי יניני

הוצאה: זיקית, ביוגרפיה, 285 עמודים, 2014

מהכריכה הפנימית:
אמה רייס נולדה ב-1919 בבוגוטה שבקולומביה. ננטשה עם אחותה על ידי מריה והועברו על ידי עוברי אורח למנזר. בגיל 19 אמה ברחה מהמנזר והתגלגלה בעולם. נישואיה לפסל הקולומביאני גיירמו בוטרו-גוטיירו החזיקו מעמד רק שנה. לאחר פרידתם אמה רייס עברה ללמוד אומנות פלסטית בפריז. היא התחברה לאומנים ואינטלקטואלים פריזאיים ידועים ונישאה לרופא צרפתי. נדודיה בעולם לא פסקו והיא חיה ברומא, בת"א, בפריז, מקסיקו, ארה"ב, בבורדו ובכל מקום שהתה מספר חודשים/שנים. מעידים על אמה רייס שהייתה אישיות כובשת ובפריז הפכה להיות "הסנדקית" של אמנים. זמן קצר לפני מותה ממשלת צרפת העניקה לה את אות מסדר הכבוד לאמנויות ולספרות.

17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
לי יניני (לפני חצי שנה)
Pulp - חה חה חה ... תודה
Pulp_Fiction (לפני חצי שנה)
נשמע נחמד לקריאה, סקירה יפה. בימינו כבר לא כותבים מכתבים לחרמנים, הם מוצאים אותך לבד בפייס.
לי יניני (לפני חצי שנה)
עמיחי תודה.
עמיחי (לפני חצי שנה)
יופי שאהבת אותו.
אני לא התחברתי אליו כלל, ואפילו תמהתי ביני לביני למה טרחו לתרגם אותו.
הביקורת שלך עונה לתמיהתי.
לי יניני (לפני חצי שנה)
סקאוט-כתבתי שזה העלה בפניי חיוך... אכן היא לא הבינה שהיא קיבלה מחזור פעם ראשונה והיתה בטוחה שהבטן התפוצצה לה מהמכה שקיבלה בעת שנפלה מהעץ.

סקאוט תודה על התגובה

סקאוט (לפני חצי שנה)
ביקורת מרתקת! למרות חיבתי לספרי זיקית, לא תכננתי לקרוא את הספר הזה. אבל לאחר הביקורת שלך, אין ספק שאקרא! רק מספר שאלות: לא הבנתי מה הקשר בין הנפילה מהעץ לקבלת המחזור של אמה? היא באמת קיבלה מחזור? הרי היא קיבלה מכה חזקה בבטן.
מרק עכברים? אלוהים ישמור!
ועניין הסמרטוטים במקום תחבושת הזכיר לי את סיפוריה של אימי, שאמרה שהשתמשה בסמרטוטים כי לא היה אמצעי אחר. וזה היה בשנות ה-70..





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ