סנטו, מקריאת התקציר התרשמתי שגרסיה מרקס נתקל בסירובה לפרסם את הספר כשנשאלה בנושא ובזאת נסתם הגולל על הסיפור.
אם רייס אכן ביקשה לפרסם את הספר אזי ברור שהמקרה שונה בתכלית.

יעל, השגחתי גם בביקורת המדוברת והתייחסתי אל אותו מקרה. :)
אני מכבד את דעתך, אך בניגוד אלייך סבור שעצם חיות אדם אינה עילה מוצדקת דיה לפרסום חומר אודותיו ובוודאי גם לא כזה שיצא תחת ידיו. אם חי את כל חייו באלמוניות גמורה וביקש להתעטף בה גם במותו, הרי שגם אם במהלך חייו (או לאחריהם) נתן אותותיו בחיי אחרים, אין משמעות הדבר כי ביקש להפר אותה. חיי אדם נשזרים באלו של האחר גם בהיות אדם סביל במעשיו וכפועל יוצא של מהלך החיים.

אני חושב שהדין שונה כשמדובר באנשי ציבור, שלכתחילה בחרו ליטול על עצמם תפקיד פעיל בחיי אדם. במקרה שכזה לבדו, פרסום עזבונם הספרותי או חומרים שנאספו אודותיהם הוא לגמרי מתקבל על הדעת, תחת ההנחה הסימטרית שהיו חשופים לציבור בחייהם ולכן מן הראוי שיהיו גם במותם.

תהיינה סיבותיו באשר תהיינה, אדם רשאי לבקש מרעו להשמיד את כתביו אם לא אזר בו אומץ לעשות זאת בעצמו - ועל רעו מוטל למלא אחר בקשתו כל עוד נתן את הסכמתו לבקשה.

סייג אחרון הוא המקרה בו לא הביע המת את התנגדותו או הסכמתו לפרסום כתביו או חומרים אודותיו כשהיה בחיים. במקרה כזה, אני מאמין שניתן למצוא היתר מוסרי לעשות זאת. במילים אחרות ולעניות דעתי בלבד; רק צוואתו המפורשת של אדם יש בה כדי לאסור את פרסום כתביו.

אברש, המקרה של אמה רייס שונה מהותית משל קפקא כיוון שהיא ביקשה מפורשות שהספר יפורסם לאחר מותה ואילו קפקא ביקש שכתביו יושמדו והם פורסמו בניגוד לצוואתו.

חשבתי קצת על נושא הצוואה (לאחרונה הוא עלה גם לגבי "היה היתה" של יעל נאמן.
אני חושבת שאין מקום לכבד צוואה מהסוג הזה. עצם היותו של אדם בחיים מותיר חותם על חיים של אחרים. כמו שאדם לא יכול לצוות "תשכחו שחייתי" כך הוא לא יכול לצוות שמישהו אחר ישמיד את כתביו. (כמו קפקא, למשל). אתה רוצה להשמיד? תשמיד. מרגע שאתה מת מי שהפקדת בידו את מה שכתבת רשאי, לדעתי, לעשות בכתבים כטוב בעיניו מתוך הנחה שאם הכותב היה רוצה הוא היה יכול להשמידם בעצמו. ואם מישהו שחייו של המת נגעו בו רוצה לכתוב עליו - אין לז"ל תביעה כלשהי ממנו (מטפורית, כמובן...)

סקירה יפה ומסקרנת.

סקירה נפלאה סנטו. אני חושבת שאם יש לסופר או משורר או כל אדם שאיפה שכתביו לא יתפרסמו. אז צריך להשאיר
לו את ההחלטה המושכלת לכך.אם כבר כתביו פורסמו ולא אני נתתי יד בדבר אז אין לי נקיפות מצפון להתענג על כתביו.

ביני לבין עצמי, איני יכול שלא לתהות אם בקריאת כתביהם של מי שביקשו להותירם חסויים איננו חוטאים לצוואתם.

הדוגמא המפורסמת ביותר היא כתבי פרנץ קפקא, שנמסרו לחברו מקס ברוד.
ברוד עשה בהם כבתוך שלו ופרסם אותם למרות שנתבקש להשמידם לאחר מותו של המחבר, בטענה שקפקא צפה את מעשיו (שאם לא כן לא היה מוסר את הכתבים לידיו).

נשאלת כאן שאלה מוסרית על אודות הקניין הרוחני של המחבר:
למן איזה רגע הופך מרכושו הפרטי לנחלת הכלל? ובמידה וכבר היה לכזה בלא הרשאתו, האם קריאה בכתבים אין בה משום שליחת ידינו במעל?

אוסיף רק שהספר נשמע מסקרן ואם הוא מצויר בנאיביות מסוימת, הדבר עוד עשוי להוסיף לו חן בעיניי.
בכל זאת, השאלה המוסרית שמתעוררת למקרא הנסיבות בהן פורסם לא לגמרי מרפה ממני.

פרפר, נכון במנזר הזה לא השקיעו בחינוך אלא בהשרדות. הנזירות היו עובדות שעות לא שפויות בתפירה, ריקמה וסריגה על מנת להכניס כסף לקופת המנזר בכדי לקנות מזון.

סנטו, הספר בהחלט נראה מעניין.
בסקירות אחרות קראתי שהיא עזבה את המנזר כאנלפבתית, ונשמע מוזר שמי שגדלה במנזר לא למדה קרוא וכתוב.

שמח בשבילך שאהבת.
אני פחות התחברתי.