ביקורת ספרותית על אישה פצצה - מחבלים מתאבדים: נשים וילדים בשירות הטרור מאת ענת ברקו
ספר בסדר

---

הזמן הוא 4 באוקטובר, 2003, השעה 14:10. המקום- מסעדה מצליחה על חוף ימה של חיפה. גדושה משפחות, שכן יום שבת הוא יום שבו רבים צובאים את חוף הים. בין הסועדים נמצאת גם מחבלת מתאבדת, אשר בסיום הארוחה (עליה היא מקפידה לשלם), מפעילה את המטען שלגופה.
מסעדת מקסים נמצאת מול ביתי. רכשנו את הדירה לא מזמן, ומחלון הסלון ניתן לראותה. כמובן שמאז היא שופצה, ובמקום הוצבה אנדרטה לזכר 21 הקורבנות. בכל פעם שאני חולפת על פני המסעדה, אני לא יכולה שלא לחשוב על הקלות הבלתי נסבלת שבה אישה מפוצצת עצמה בין זקנים ותינוקות.
קיוויתי שעל כך יהיה הספר. קיוויתי, אך התבדיתי.
הספר מורכב ברובו מראיונות עם אישים שונים בכלא, בדגש על נשים ובני נוער שלא הצליחו במשימת התאבדותם, כמו גם עם מפעיליהם. הוא חוזר על אותם משפטים, בהם מתואר "ג'נה", גן העדן, ואחרי שקראתי כדי מחציתו, העדפתי שלא להמשיך. הספר, מבחינתי, מיצה את עצמו.
הספר אמור להעביר מסר חשוב מאוד, אך הוא מתמקד בכל פעם בתיאורים תפלים וזהים של המרואיינים לגבי העולם הבא, על האיסור של נשים מבחינת הגברים לצאת למשימות התאבדות או לשבת בכלא, ולמסקנה כי לו יכלו להחזיר את הזמן, לא היו חוזרות על טעותן.
בנושא שכה מרתק אותי, הספר הצליח להתיש אותי ולגרום לי לאבד בו עניין- דבר שלא חשבתי כי ייתכן, לנוכח התעניינותי הרבה בנושא.
מסקנה- קראת פרק אחד בספר- קראת את כולם.

» ביקורות נוספות של Leilany
» ביקורות נוספות על אישה פצצה - מחבלים מתאבדים: נשים וילדים בשירות הטרור