ביקורת ספרותית על תל אביב נואר מאת אתגר קרת
ספר בסדר

---

****





אני מטר תשעים ושניים, לא טיפש, לא חלשלוש, עשיתי דברים בחיים, טיילתי לבד ונסעתי בטרמפים בעשרים ארצות, אני יודע לדבר עם אנשים מכל מיני סוגים, אני לא מוותר או מתקפל בקלות בעימותים קטנים. סיגריות לא עושות לי סחרחורת, אלכוהול לא מפחיד אותי, גם לא סמים, ואפילו לא אוכל חריף. ולמרות זאת, אחרי הכול - בניכוי שתיים שלוש מסיכות וקליפות של פסאדה - אני חננה. למוסכים אני נכנס בלב הולם, עם ערסים אין מצב שאכנס לסיטואציה אלימה, אם ארגיש מאויים רוב הסיכויים שאנסה לפלס את דרכי החוצה בדיבורים וחיוכים, בחיים לא הלכתי מכות ברצינות, וסכסוכים מכניסים אותי ללחץ ומבוכה, אפילו אם זה עם שכנים שלא בדיוק מקושרים לעמיר מולנר. הפעמים היחידות בחיי שבהן נאלצתי לראות את העולם שנמצא מתחת למכסה המנוע של החיים, היו בעיקר לפני שנים, בתקופת הצבא ואולי קצת לפני כן כשהייתי נער והסתובבתי עם פריקים בכיכר החתולות ואפילו ישנתי שניים שלושה לילות עם איזו נערה שרציתי על רצפתו של בניין משרדים במרכז ירושלים שזכה לכינוי "הפנטהאוז" והיווה מקום מפלט לכל מיני נערים עזובים בשנים הנשכחות ההן.

והיום, היום אני כבר לא רואה את המקומות האלה. התנתקתי, מבחירה, וגם ממזל, אני מניח. התנתקתי לחלוטין. אני לא מסתכן, לא מכניס את עצמי לשום צרות, לא יצא לי לקחת הלוואות בשוק האפור, לשכור נערות ליווי או אפילו ללכת למופעי חשפנות. אם אני עובר באלנבי זה בדרך כלל כדי להגיע למקומות שבהם שוכרים אותי לעבודה, משרדים מפונפנים של צווארון לבן במיקומים אסטרטגיים בדרום תל אביב, או כדי לקנות ספרים בחנויות של המשומשים. החלקים האפלים של החיים זה משהו שאני מודע לקיומו, ומדי פעם משכשך בו את כפות רגליי כשאני נאלץ להרים עיניים מהספר ולהביט באנשים שנוסעים איתי באוטובוסים או עוברים לידי ברחוב. להיכנס לשם ממש, כל הגוף, זה לא. זה לא יצא לי ממש ממש הרבה זמן.

אני מניח שגם לחלק ניכר מהכותבים של אסופת הסיפורים הקצרים בקופץ האפל הזה, לא יצא ממש להיכנס לדארק סייד של תל אביב. בעיקר לא לאתגר קרת, שכתב אולי את הסיפור הכי פחות אפל בקובץ. זה פשוט מרגיש ככה, שלקחו איזה חמישה עשר אשכנזים שבחיים לא היו בדאנג'ן או במועדון של אריתראים בשתיים בלילה (למעט, אולי, גדי טאוב), וביקשו מהם לכתוב סיפורים על תל אביב האחרת, זאת שנמצאת על אמת לא יותר ממאתיים מטר מהשדרה השבעה והמרוצה מעצמה ברוטשילד. נדמה שכמעט כל הסיפורים נכתבו ב"דליקטסן" על כמה ספלי מקיאטו ומאפים קטנים של תרד וקשקבל בצד, בעוד הכותבים שלהם מנסים כמעט בכוח לחלץ מהדמיון הבלתי מנוסה שלהם ומהתחקירים החלקיים מה זה אומר לדבר עם זונה ממין זכר מהתחנה המרכזית הישנה או עם בלש פרטי שחי בנפרד מגרושתו בחלק הסליזי של רחוב סלמה.

כמו בכל קובץ סיפורים, גם כאן יש פערי רמה לא קטנים בין הכותבים. על חלק מסיפורים חלפתי ברפרוף, לא היתה לי סבלנות להיכנס להמהום הלא-אמין שלהם למרות אורכם הבלתי-מחייב, חלק היו פשוט תמוהים, כמעט אקספרימנטליים, וחלק קראתי בעניין ובתחושה שעשו את עבודתם נאמנה - גם במגבלות הז'אנר וגם בפני עצמם - במיוחד הסיפורים של יואב כ"ץ, גון בן ארי, אנטוניו אונגר וגדי טאוב.

טוב לקרוא מדי פעם סיפורים קצרים. זה סוג אחר של קריאה. בלי להתכונן, בלי לקחת נשימה עמוקה, ובלי להיות ממש רציני. ואחרי הכול, הקריאה בספר הזה, על תל אביב הזאת שמתקיימת כשאני כבר ישן בפרבר הרדום, המטוהר שלי, גרמה לי לחשוב, לפחות בחלק מהסיפורים, שאולי אני עוד לא מאולף ומבויית לחלוטין, ושאולי אני אפילו קצת מתגעגע.



****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על תל אביב נואר