יאשה מאזור הוא דמות שלא במהרה תשכח.
פולין של אמצע המאה התשע עשרה מתעוררת לתחיה וסוחפת את הקורא פנימה אל בתי העץ הדלים של היהודים, אלי בתי הכנסת הטחובים המתמלאים בשעות התפילה ולחיי הכפר. ולמולם הגויים, דלים או אריסטוקרטיים, מלומדים או בורים אך תמיד גויים.

ויאשה במרכז – יאשה המבולבל והתמים, החכם וחסר הכיוון. חייו – חיים שהיום יזדהו איתם שלל האנשים עם "הפרעות קשב וריכוז" - המחשבות מתרוצצות, מעשים נעשים ללא כוונה וללא עומק, ורק פעולות הדורשות ריכוז מוחלט כמו הליכה על חבל דק מנגישות את הרגע הנוכחי לתודעה, ללא פירושים.
זהו אחד ההסברים לעוסקים בפעילויות אקסטרים, הצורך להיות בריכוז ונוכחות מלאים אל מול הסכנה.
ובין המעשים וחיי היומיום – המחשבות אודותיהם,המשמעות, המטרה. לאן כל זה מוביל?

נפשו של יאשה מורכבת וסוחפת. אשמה, מקוריות, נהנתנות והמוות המתקרב – הכל מתערבב במערבולת שמהירותה גוברת ככל שהעלילה מתקדמת.
המעבר בין חיי החטא לסגפנות הינו לב הספר – ופה גדולתו של ב.זינגר. באיטיות כובשת המלווה בתנועת מטוטלת תמידית נמשך יאשה אל חיקה של היהדות. זוהי בחירה כמעט לוגית, המושפעת מאוד גם מתפיסתו של יאשה את חסרונותיו ואופיו. היהדות הסגורה והמוחלטת מציעה ליאשה עוגן להיאחז בו, מענה לספקות הקיום, חיי תכלית ובעיקר זהות.

אין אזכורים רבים לילדותו של יאשה, אך ניכר שלא היתה מאושרת. מוחו הקודח והסקרן לחידושים במדע, שפות והיסטוריה לא מצא מרגוע לנוכח תאוותו המינית שלעולם לא באה על סיפוקה, אולי כמו מחשבותיו ונטיותיו הדתיות אל מול החול וחיי הגויים והשפע החדשני שהביא עמו, בייחוד בוארשה.
הספר מעורר מחשבה, וודאי לכל מי שניחוח היהדות גורם לו להרהר ולהפוך את שאריות המסורת שדבק בהם לדרך חיים.
מומלץ ביותר.

מיהו ברנרדו סוארס?
מכל הדמויות הבדויות שיצר (כ-70), יש הסכמה גורפת שברנרדו סוארס מייצג נאמנה את נפשו הפנימית של דוברו , פרננדו פסואה.

הספר הוא אוסף רשמים שנכתבו על פני כ-20 שנה וערוכים בצורה כרונולוגית, כאשר קו עדין מחבר ביניהם. ניכר שנבעו מאותו המעיין אך נאספו במקומות שונים, מהם סלעיים המכילים מינרלים מרירים, ומהם בעלי אדמה בוצית וחומה.

השליש הראשון של הספר נכתב על ידי הדמות הבדויה Guedes. לטעמי זהו חלק שכדאי לקרוא לאחר החלק השני. אין "קרקע בטוחה" והרהורי הכותב מרצדים בין חזיונות פסיכדליים של נמל או העולמות השמיימים, לבין אהבה עמוקה לאנרגיה נשית (נשית, אך לא אישה. כמו השכינה אולי?).
Guedes מתעמק בחלום על סוגיו (מעולם לא חשבתי על חלומות בצורה כה מעניינת), ועל מקומו המרכזי בפיתוח העולם הפנימי. הוא הוגה גם בהשפעת האחר על העצמי השברירי המובל על ידי נסיבות חייו, והנזק שעלול להיגרם מכך – המתח בין הרצון להיפרדות ואחדות.

החלק השני מתאר פקיד במשרד הנהלת חשבונות בליסבון בשם ברנרדו סוארס.ברנרדו הוא טיפוס אפרורי מבחוץ, אך צבעוני, עמוק ושופע דמיון מבפנים. ברנרדו כותב ללא הפסקה, ספק לעצמו, ספק לקורא, והתפאורה היא העיר ליסבון והדמויות במשרדו.
הרשמים נעים בין הגיג של פסקה לבין מונולוג של מספר עמודים. בין התובנות וההרהורים על החיים סוארס גם נוגע במגוון נושאים כמו אמנות, פילוסופיה, מלחמות, פוליטיקה ודת.

"כל דבר שהיה שלנו, אפילו אם רק בגלל המקריות של החיים בצוותא או של הראייה, הופך להיות אנחנו מעצם העובדה שהיה משלנו."

לברנרדו עולם פנימי עשיר המשלים בדמיון את מה שלעולם לא יהיה בחייו. הוא משוכנע (וגם משכנע) שהחלום הוא הוא המטרה, ולא הפעולה.
זהו מסוג הספרים שאפילו כעבור שנה לא תזכור פרטים רבים ממנו, אך אם קראת אותו בעיון, ההגיגים והמחשבות של פסואה יפלשו עמוק לתוכך, אל חיבורי הסינפסות בחומר האפור ובמבנים העמוקים בחומר הלבן ושם ירבצו כטפיל. ומחשבות מסויימות שיצופו בך, כאלה שעולות ברגעים בהם אתה לבד ונוכח ,ישאו עימן ניחוח פסואזאי עמוק של בדידות אקזנציאליסטית, התפוררות כוחה של המציאות הסובבת והכח המשכר לברוא את עצמך בדמיון ובחלום, שהם הם המציאות היחידה.

פסואה נע בחופשיות במרחב שבין החשיבות העצמית, הוודאות בעולם והשאיפות לבין העולם הפנימי העמוק והשברירי, ההתפוררות הבלתי נמנעת של הגוף והנסיונות הנואשים לצקת משמעות לחיינו מלבד מה שהם.

"יש מטאפורות שהן ממשיות יותר מבני -האדם הפוסעים ברחוב."

פסואה כתב על עצב, אך לא כזה שנובע מאובדן אדם אהוב או אהבה נכזבת, זאת הוא היה יכול להשיג בסוגה ספרותית אחרת. הוא התכוון לעצב ואי הנחת שהם מנת חלקם של כל אדם, ומתגברים ביחס ישר עם מודעות עצמית ואינטליגנציה.

"לא נועדתי למציאות, אך החיים הופיעו ומצאו אותי"

העצבות, או אי הנחת, משמשת את ברנרדו כמאגר עצום של כח ממנו אפשר לינוק בכל עת. ההכרה בחוסר התוחלת של הפעולה, בכך שלעולם תוכל להיות רק עצמך ולא אף אחד אחר ובכך שהדמיון וההתבוננות הפנימית עשויים לספק לא פחות מאשר המרדף במציאות.
ישנו מתח בחייו של סוארס בין הרצון להיות אדם מוערך שהחברה מכירה במעלותיו הייחודיות לבין ההכרה שאין לו את היכולת לכך, וגם אם יהיה כזה,הריקנות והעצבות לא יעלמו מאחר ורק העולם הפנימי, הכרת עצמך והחיים הם המתכון לגאולה.

פסואה מת בטרם עת בגיל 47. מאות, ואולי אלפי שנות חיים ידרשו לאדם ממוצע בכדי ללקט ולעבד תובנות רבות ועמוקות כל כך.
למזלנו, הקובץ הנסתר התגלה לאחר מותו ונערך לספר המאפשר גם לנו להתאבק בעפר רגליו של פסואה ולקוות שידבק בנו כמה שיותר להמשך הדרך.

ברצוני לחדד - אינני עוסק בתחום של יחסים בין לאומיים, וזהו איננו ספר אקדמי, בטח לא כזה שמהווה חלק מרשימה טרחנית לקורס מסויים.
למרות שקראתי את הספר בשפת המקור, בחרתי לפרסם את הסקירה בתרגום כדי לעודד בעלי עניין לקרוא אותו.

הספר מהווה הזדמנות לצפות משורה ראשונה בלב ליבם של שני אירועים גיאו-פוליטיים, הרי הם מלחמת יום כיפור וסיום המעורבות האמריקנית בויאטנם.
הוא מכיל ברובו תמלילי שיחות טלפון של הנרי קיסינג’ר, ששימש כ Secretary of state and national security advisor בזמן מלחמת יום כיפור וויאטנם, עם בעלי תפקידים בממשל כגון הנשיא והגנרל Haig, או בזירה הבינלאומית כגון השגריר הסובייטי Dobrynin. מעת לעת מוסיף המחבר קטעי קישור המספקים רקע וסיכום התמלילים בפרק.

קיסינג’ר שמר לעצמו את הזכות להציג את השיחות שבחר ולא כאלה שאולי היו מציגות אותו באור שלילי יותר. במשבר פינוי ויאטנם, אפשר כמעט לשכוח שהכותב הוא גם האיש שאחראי במידה מסויימת לטרפוד ההסכם של ממשל לינדון ג’ונסון עם צפון ויאטנם על ידי ניהול משא ומתן מקביל כנציג חשאי של המועמד הרפובליקני לנשיאות,ניקסון, ששאף למנוע את ההישג מיריבו. בנוסף, קיסינג’ר אחראי במידה רבה גם להארכת המלחמה במספר שנים נוספות במחיר דמים נורא לכל הצדדים עקב דבקותו האובססיבית בחזון ה"שלום המכובד" והמשא ומתן המסורבל והעיקש (שלא הביא לארה"ב כל הישגים) עם נציג צפון ויאטנם Le Duc Tho.

קיסינג’ר מדגים את עקרון ה"ריאל פוליטיק" בצורה מאלפת, ומשכנע למדי בכך שזה היה המניע העיקרי שפעל לאורו. כלומר, לא הפן המוסרי או הצודק הוא המוביל, אלא הפן הפרקטי והתועלתני של המדינה (במקרה הזה ארה"ב) הם שיכריעו את דרך הפעולה.

"shuttle diplomacy" , כלומר תיווך פיסי בין גורמים על ידי פגישות מרובות עם כל אחד מהצדדים בנפרד בכדי להביא להתקדמות דיפלומטית, כמו גם שמירה על מאזן כוחות עולמי איפיינו את המודוס אופרנדי של קיסינג’ר בשני המשברים.

מי שיגש לספר עם כוונה סמויה לחזק את אמונתו ביחסים הקדושים בין ארה"ב לישראל, יתאכז. לשמחתי, לי לא היו אשליות כאלה. משבר מלחמת יום כיפור היה משבר עולמי, ולא בשל החללים הרבים בצד הישראלי או הנרטיב של השמדתו האפשרית של העם היהודי, אלא עקב התנגשות של שתי מעצמות העל בעולם, שהפעם נגררו לשחק את משחק השחמט שלהן כאשר המזה"ת משמש כלוח. לכל צד הפיונים שלו, וישראל כמובן, הייתה פיון (אולי פרש) על הלוח של ארה"ב. קיסינג’ר, שאחרי הכל הוא יהודי שברח עם הוריו מגרמניה הנאצית, אפילו לא מנסה להסתיר את המניעים העיקריים בניהול המשבר, כמו ניצחון ישראלי כדי למנוע מפלה עקיפה לנשק האמריקני מול הנשק הסובייטי, או מניעת ההשפלה (על ידי ניצחון מוחץ של ישראל) של מדינות ערב בכדי שארה"ב תוכל לתקוע טריז במזרח התיכון ולדחוק את ההשפעה הסובייטית.

ברקע הלחימה היה החשש התמידי להידרדרות בין המעצמות שתוביל לעימות חזיתי. ניקסון וקיסינג’ר הקפידו לוודא לאורך המשבר שישראל תשמור על תלות בארה"ב, כקלף מיקוח להפעלת לחץ בשיחות המשא ומתן בסוף המלחמה.האינטרקציה המתמדת עם מועצת הביטחון של האו"ם וכן נציגי המדינות החברות בה, חושפת משחק מכור ומחושב של המעצמות, כמו גם שימוש במועצה לצרכיהן.

לטעמי השיחות המעניינות ביותר התנהלו עם הנשיא (ניקסון או פורד, תלוי בתקופה), כאשר אפשר ממש לחוש את הבלבול והלחץ של ניקסון בניהול המשבר במזה"ת על רקע פרשת Watergate והדחתו המתקרבת. המשפטים המגומגמים, ההצהרות שמשתנות לפי תגובותיו של קיסינג’ר וקוצר הרוח ניכרים בכל תמליל. בשיחות אלה גם מורגשת השפעתו העצומה והעקיפה של קיסינג’ר על האיש החזק בעולם.

ריקוד הטנגו של קיסינג’ר (לרוב בשם ניקסון) והשליט הסובייטי ברז’נייב חושף את קרב המוחות האדיר בין נציגי שתי המעצמות הנאבקות על ההגמוניה בעולם, כאשר כל צד מנסה לאיים בצורה עקיפה על עמיתו ולמתוח את החבל כמה שיותר כדי לגרום ליריבו למצמץ ראשון.

ומה עוד? ישראל ככלי שרת בידי מעצמה זרה. הנשיא ניקסון המתייחס לישראל כשור זועם חסר מעצורים, כעצם בגרון. קיסינג’ר המלהטט במילים ומווסת את המידע ואופן הצגתו (שם מכובס לשקר) בשיחות עם שגרירים ומנהיגי מדינות ומוביל את כולם בתבונה (כולל את הנשיא) ליעדים שהציב. השיחות הידידותיות עם שמחה דיניץ השגריר חשפו את הבלבול והמחלוקות הרבות בממשלה הנקרעת בין תסביך השואה, הפחד מבידוד בינלאומי,העלבון והרצון לנקמה. ההפסד הפוטנציאלי של ישראל נתפס בצורה קרה ומחושבת, והסיוע האווירי מתחיל מאוחר ובאופן מאולץ.


חלקו השני והקצר יותר של הספר מכיל תמלילי שיחות המתארים את סוף המעורבות האמריקנית בסכסוך בהודו-סין, הלוא היא מלחמת ויאטנם.
בחלק זה ניתן לחוש את חוסר התקשורת המוחלט בין הצבא, השגריר ומחלקת המדינה. מי שצפה בתיעוד הימים האחרונים של האמריקנים בסייגון לא צריך לקרוא את התמלילים בכדי להבין את הצורה המבישה שבה עזבו האמריקנים את אדמת ויאטנם. אי אפשר שלא להזכר בתמונות האחרונות של אזרחים התלויים על גלגלי המטוס בשדה התעופה של קאבול ולתהות האם אין דרך אחרת לפנות "מדינת חסות". כמו באפגניסטן, גם בויאטנם תחושות האשמה והכשלון מהדהדות בתמלילים השונים.

מי שסקרן לגבי היסודות המניעים תהליכים גאו-פוליטיים בעולם ימצא בספר מקור בלתי נדלה של דוגמאות חיות אשר רק מתי מעט נחשפים אליהם בזמן אמת.
"Israel will always be our ally", ועל זה אני משיב: "until it won’t"

הורדתי כוכב בשל הקיצוצים (צנזורה? חלקים שפחות מחמיאים למחבר?) הפוגמים ברצף ובהבנה.

ידידות היא אבן יסוד בכל צורה של חברה אנושית.

ומה יכול לחדש לנו גדול האורטורים והאינטלקטואל הגדול של הרפובליקה הרומית בנושא?
אף על פי שחלק מן התובנות מוכרות (בעיקר בעידן פריחת הקואצ’רים ודומיהם) הדיון בהם מעורר מחשבה, כמו גם הדקויות העולות תוך כדי בחינת המושג ידידות.

הדיון על ידידות מתקיים בין שלוש דמויות, כאשר גאיוס לאליוס (שבמקור שמו מופיע בראש החיבור),מדינאי וגנרל רומי, מוביל אותו. הבסיס אליו שב לאליוס לאורך הדיון הוא ידידותו עם סקיפיו אפריקנוס (מחריב קרתגו). דרך ידידות עמוקה זו הוא מדגים באופן פואטי ועמוק מהי ידידות אמיתית, ומהם מרכיביה החיוניים.

לאליוס נוגע בנקודות הרגישות של כל ידידות כמו הרצון לרצות לעומת החשיבות של אמירת ביקורת, הציפיות הריאליות מידידות, ידידות חדשה אל מול ישנה, הבדלי מעמדות בין ידידים, או מתי ואיך מגיעה ידידות אל קיצה?

לאליוס מתמקד בידידות הטהורה, ולא בכל מיני ביטויים נחותים יותר שלה כגון יחסי תלות, אינטרסים או חנופה. הידידות הטהורה קיימת למען עצמה בלבד (מפתיע?), והיא מלבלבת בין נפשות דומות, כאשר המכנה המשותף העיקרי ביניהן היא המידה הטובה – במחשבה ומעשה.

החיים לצד ידיד אמת כחוויה עשירה, מרוממת ומלאת משמעות. ידיד האמת כמראה, כנפש אחות וכמושא לאהבה כבוד ויראה. כן, גם יראה היא מרכיב חיוני בידידות עמוקה. ידיד האמת שזכרונו והחיים בחיקו נשארים גם הרבה אחרי לכתו, כפי שמתאר ברגישות רבה לאליוס את געגועיו לסקיפיו.

המסר העיקרי הוא שידידות אמת לא נולדת מתוך חסר וצורך, אלה כתהליך טבעי של גדילה והתפתחות פנימית לאור המידה הטובה, ששיאו במחול משותף של נתינה ללא תנאי, אהבה, שאיפות דומות ועניין משותף.
לכולנו יש ידידים וכולנו חשבנו בנקודה כלשהי על חלק מן השאלות שמעלה קיקרו. אולם האופן המרתק והעקבי בו בוחן לאליוס את הידידות מוביל לתובנות חדשות. לאליוס מלין על כך שבני אדם יודעים לדקלם רשימה של רכוש או דברים בנאלים אך כשנדרשים לחשוב על הידידים בחייהם הם מתקשים לתת תשובה ברורה.
לאליוס שואל האם אנו מקדישים תשומת לב מדוקדקת לחברויות שלנו? לרלוונטיות שלהן? למשמעות הכנות ואמירת האמת בידידות? אלה שאלות קשות הדורשות רפלקסיה עצמית.

קיקרו (לאליוס) משוכנע שהתשובה לשאלות אלה היא המפתח לחיינו ולהכרת עצמנו.

ומה אם ניווכח שאין בחיינו ידידות אמת? לפחות עכשיו נדע טוב יותר מה אנו מחפשים, וגם זה לא מעט.

מהי גזענות לפי אדם שחור ומשכיל החי ב"דמוקרטיה" הגדולה בעולם?

הספר הוא מכתב שכותב קואטס לבנו בן ה-15. מעין ספר הדרכה - שילוב של אוטוביוגרפיה, תובנות והרהורים, אירועי מפתח ונגיעות קטנות מזרם התודעה. המכתב אישי וחודרני, ולעיתים נדמה שהקורא פולש למרחב פרטי.

הייחוד בספר הוא נקודת המבט של הגוף. הגוף השחור כנקודה אליה מתנקזת ההיסטוריה של השחורים מאז הגעתם ליבשת אמריקה. הגוף השחור אל מול החלום האמריקאי, והאלימות כלפיו כאבני הבניין המדממות המאפשרות את קיומו של החלום, ממש כמו שגופותיהם של אלפי סינים הוקרבו ונטמעו בבניית ה"חומה הסינית".

רגע, אז זה בעצם ספר על גזענות? לא בדיוק. זהו ספר המגדיר מחדש את הצורך בגזענות – היררכיה.

מה עובר על הגוף השחור? אלימות ואונס, שהייתה מציאות יום יומית בתקופת העבדות, מציאות שהתחלפה באלימות של הקהילה כלפי שחורים, כלומר לינץ ללא משפט בחסות החוק (הנשיא המהולל פ.ד.רוזוולט סירב לתמוך בחקיקה האוסרת לינץ) ובימינו, רצח ואלימות על ידי רשויות החוק, ובמקרים רבים בלי לתת את הדין. המוטיב החוזר הוא הגוף, העצמות המתנפצות תחת האלות, האונס השגרתי של עבדים, הדם הניגר מפצעי ירי של נערים תמימים שהיו במקום הלא נכון. אך הספר מתוחכם מידי בכדי לנסות ולזעזע בתיאורים מסוג זה.

המחבר מתאר את ילדותו בשכונות העוני בבולטימור. הפחד האופף אותו החל מהדרך רצופת הסכנות אל בית הספר (מפגש עם נערים אלימים, ירי אקראי או שוטרים לבנים), וממשיך במאבק האחיזה בבית הספר כאמצעי למנוע התדרדרות לחיי הרחוב, חיים שהוא מודה שלא יאריך בהם ימים. הוריו מעודדים אותו לקרוא ולחפש את התשובות בעצמו. ניכר שהם מבינים היטב את המציאות, אך בחרו לקבל אותה. התובנה הנפוצה בסביבתו היא שבגלל מוצאו, הוא צריך לעבוד קשה פי שניים בכדי להגיע לאותם הישגים (נשמע מוכר?). זוהי תובנה אותה הוא מסרב לקבל ומעלה בו שאלות ללא מענה.

חוסר הביטחון התמידי והחשש מפגיעה גופנית (אלימות רחוב, אלימות משטרתית) הילכו אימה מתמדת על קואטס. מועקה ותחושת זרות לעולם (ראה שם הספר), ממנה התקשה להתנתק גם בחלוף השנים. החשש האמיתי לשלמות גופו, גוף שהוא מכיר בחולשותיו, עובר כחוט השני במכתב, ומעורר אי נוחות וחוסר אונים לנוכח המציאות שנכפתה עליו.

קואטס מנתח בצורה מעניינת ומקורית את המציאות בה חיים השחורים בשכונות העוני. מתוך חמלה והזדהות, הוא מסביר סממנים בהתנהגותם כרצון להיראות חזקים (צורת הלבוש, מוסיקת הראפ) מתוך תחושה עמוקה של חוסר אונים ופחד.

האדם הלבן מוצג כ"זה שתופס עצמו לבן". משמע, נוכחותה של קבוצה שחורה ונחותה חיונית בכדי לאפשר את ה"חלום האמריקאי" ,תחושת האצילות והעליונות המוסרית. הצבע הלבן הוא זהות המתגבשת מתוך ניצול ואלימות כלפי השחורים, שבמובנים רבים על גבם נבנתה האומה, והאתוס האמריקאי.
בספר מתוארים מקרים בהם נרצחו שחורים תמימים על ידי שוטרים שלא נענשו. המחבר לא מאשים את המשטרה, אלא רואה בה את הזרוע המבצעת של הקונצנזוס הממסדי הלבן. בחלקו האחרון של הספר המחבר פוגש את אימו של אחד הנערים שנרצחו(Prince Jones ) שהיה חברו ללימודים, ומנסה לסכם את הדרך שעבר.
קואטס מתאר את הצבת ההישרדותית שהיה לכוד בה, בין ההתמודדות עם תרבות הרחוב לבין בית הספר (נשירה ממנו היא חזרה לרחוב), אשר כפה עליו חינוך שלא ראה בו קשר למציאות בה חי, ושיקף את האינדוקטרינציה הסמויה של הממסד הלבן.

קואטס סולד משטיפת המח שעבר בבית ספרו, המציגה את הגיבור השחור כמפגין לא אלים המקריב את גופו כמחאה אל מול חומת שוטרים. הגיבור שלו היה מלקולם אקס, שקרא לשחורים להגן על עצמם בצורה אקטיבית, ולהתחבר לשורשים האפריקנים ולשמור על גאוותם.

אף על פי שהמחבר לא מגיע לקתרזיס, שתי נקודות אור מתגלות בחיפושיו אחר תשובות.
האחת, לימודיו באוניברסיטת Howard בוושינגטון, שהייתה מוסד אקדמאי לשחורים, ובה נחשף קואטס למגוון אנשים מכל רחבי ארה"ב בעלי רקע שונה, אשר התמזגו במעין כור היתוך שהעניק לו כוחות מחודשים (לא תקווה או אמונה, אל תחפשו את המונחים האלה בספר) . השנייה, מעבר זמני לפאריס, בה הוא חווה בפעם הראשונה יציאה מן התבנית (שחור בארה"ב) שהפכה לחלק ממנו, ומתבונן עליה מבחוץ, כאשר הוא נמצא בסביבה בטוחה ופלורליסטית יותר.

הרעיונות בספר, דהיינו, החיים בדמוקרטיה חלקית ומלאת סתירות, כמובן לא ייחודיים למציאות בארה"ב ומאוד רלוונטיים לארצנו.

את הספר קראתי בשפת המקור. הקריאה מאתגרת מאחר ויש תחושה של מערבולת רגשית מתמשכת, הגורמת אי נחת לנוכח הטיעונים המוצדקים המוטחים בפני הקורא. טיעונים העלולים לערער אמיתות מושרשות עמוק.

איך דווקא הוא אובחן עם סרטן? טבעוני, לא שותה או מעשן, ורץ חמש פעמים בשבוע.
האם הספר עונה על השאלה הזו? אולי. הוא בהחלט מפזר את הערפל סביב פקטור גלוי – נסתר בנושא.

דווקא עכשיו, כשהמדע חוגג ניצחון בדמות חיסון שעשוי להגדיר מחדש את חוקי המשחק של השנה האחרונה, הספר הזה חשוב אפילו יותר.
Gabor Mate כמעט ועונה על ההגדרה של גורו מערבי, מדוע כמעט? מאחר והוא צנוע מאוד, לא פוטר את עצמו מן הבעיות שעליהן הוא מטיף, לא מתבייש לחלוק בקורת עצמית עם קוראיו ובעיקר – כן בצורה בלתי מתפשרת.

ידוע שלחץ, או דחָק (stress) הינו גורם תורם להתפתחות מחלות. אך מהו אותו דחק נסתר? הלוא כולנו מכירים את תחושת הדחק המופיעה לעיתים מאירועים שונים בחיים. אך המחבר מתמקד בתחושה הנסתרת הטבועה ברבים מאיתנו עד כדי הגדרת חלקים מן האופי. דחק אליו אנו לא מודעים, אך עדיין ממלא תפקיד משמעותי בחיינו בכלל, וכגורם תורם בהתפתחות מחלה בפרט.
מהי הבשורה בספר? הקשר בין גורמים הנתפסים על ידי מערכת העצבים כאיום (תגובת דחק) והשפעתם העקיפה על מערכת החיסון, אשר תפקוד לקוי שלה חשוב בהתפתחות מחלות אוטו – אימוניות, סרטן ואלצהיימר.

למי מופנה הלאו של הגוף בכותרת? להזנחה עצמית ומילוי צרכיהם של אחרים, לחוסר היכולת להציב גבולות לסביבה או לקבל את העצמי ללא מרדף מיגע אחרי הישגים, ולסיום - הדחקת כעסים. המחלה היא אמירת הלאו, התבוסה של הגוף הקורס המשחרר את מנגנון ההרס העצמי הביולוגי. האם כולם מבינים זאת בהיותם חולים? כמובן שלא, רבים ממשיכים עם הדחק הלא פתור אל הקבר.

Maté, שעבד שנים רבות כרופא משפחה ורופא פליאטיבי (רופא המעניק טיפול תומך במטרה להקל על סבלם של חולים הנוטים למות) מתאר את מפגשיו עם חולים במחלות אוטו- אימוניות (זאבת, סקלרודרמה, AML, טרשת נפוצה ועוד) או בסוגים רבים של סרטן (ערמונית, שד, ריאות, מלנומה ועוד) ומשפחותיהם.
בעוד שקל להצביע על הקשר בין דחק למחלות לב ולחץ דם, בקבוצת המחלות המתוארת הקשר הינו עקיף ועובר דרך מערכת החיסון.

כל פרק מתאר מחלה שונה דרך סיפוריהם האישיים של החולים וקרוביהם. כולם טופלו בשלב מסוים על ידי המחבר. הסיפורים כוללים דיאלוגים מרתקים בין המחבר לחולה או קרוביו, בהם מתוארים מקטעי חיים החושפים את האמונות הפנימיות העמוקות ביותר, ואת תרומתן המשמעותית להתפתחות דחק סמוי ומחלה.
בכול פרק טמונות תובנות מרתקות (אשר חלקן הגדול מגובות במחקרים מדעיים) מניסיונו הרב של המחבר ועמיתיו בתחום. המידע הרפואי בספר מיועד להדיוטות, בכדי להבהיר את הרעיונות העיקריים.

לפי Mate, הדחק מתפתח ומתגבש בעיקר בתקופת הילדות (המוקדמת בעיקר) בה רוכש הילד מנגנוני התמודדות עם הסביבה המושפעים מיחסים עם הקרובים לו (לרוב הוריו). הדחקת כעסים היא מוטיב חוזר לאורך הספר.
כלומר, תחושת דחק לא מודעת אשר לרוב מתגבשת בילדות, נטמעת בתת ההכרה כתחושת העצמי הבסיסית, ומתבטאת באימוץ דפוסי התנהגות מגוונים (דחף כפייתי לרצות את הזולת, פרפקציוניזם, אלטרואיזם ועוד) של הימנעות. הדחק הסמוי מחווט את מערכת העצבים, שדרך הורמונים משפיעה על מערכת החיסון שיכולתה בגילוי והשמדה של תאים טרום סרטניים, או בזיהוי חלבונים עצמיים בתור גוף זר ופיתוח תגובה חיסונית (מחלות אוטו-אימוניות) נפגעת.

Mate לא מאשים את החולים, ואף לא את הסביבה שהובילה אותם לאמץ דרכי התמודדות אלה. הוא מסביר שהתנהגויות מסוימות עוברות מדור לדור ואיתן הדחק הסמוי. הורה שחווה טראומות מסוימות מעביר אותם לילדיו וכן הלאה. Mate מתמקד בחמלה והתבוננות עצמית מעמיקה, ומתן מקום למה שהוא מכנה "חשיבה שלילית", כלומר קבלת אמיתות על עצמנו ועל חיינו, גם אם הן גורמות לתחושות לא נעימות.
אין מניעה כמובן מחשיבה חיובית, אך חשוב להכיר בכך שגישה זו היא מענה לפחד שאנו לא מספיק טובים וחזקים להתמודד עם המציאות (שתמיד יהיו בה צדדים שליליים). דוגמא חוזרת בספר היא חולים שתיארו ילדות מאושרת ונפלאה, אולם המחבר מזהה בקעים בסיפור וחושף בעדינות ספיקות וסיפורים שהודחקו מהחשש להתמודד עם ביקורת קשה של/על ההורים.

אנשי האקדמיה מביננו עשויים לטעון שחלק מן התובנות המוצגות בספר לא מגובות בראיות מדעיות. המחבר מדגיש בתחילת הספר שחלק מן הידע מבוסס על תצפיות שלו ושל עמיתיו. עם זאת, הוא מדגיש שרבים מאיתינו מבינים באופן אינטואיטיבי מזה מאות ואלפי שנים את השפעת המצב הנפשי על מחלה.
הרפואה המערבית לוקה בחסר גדול בהבנת מחלות כרוניות. התשובה מדוע אנשים מסוימים חולים ואחרים לא (למרות תואם סביבתי מלא) היא עדיין בגדר תעלומה גדולה. המדע עוד רחוק מאוד מניתוח תהליכים פסיכולוגיים והשפעתם על הגוף.
ומה הפתרון לפי המחבר? התבוננות עצמית וקבלה כדי להציף את הדחק ולהתמודד אתו. תהליך הריפוי יכול להתבצע בעזרת עזרים רבים – החל מספרים דרך יוגה וכלה במפגש עם גורם מטפל.
הספר עלול להרתיע את אלה שלא משוכנעים בעוצמתם של אירועים בילדות והשפעתם העתידית. ואני טוען –הספר הזה הוא בדיוק בשבילכם.
ספר מצויין המעורר מחשבה ורפלקסיה עצמית. אני מקווה שיתורגם לעברית בהמשך.

יוצר גאון שהוביל את עולם השירה מהרומנטיקה למודרניות. מי היית ארתור רמבו (Rimbaud)? כיצד כתבת בגיל כה צעיר, בו האישיות עוד לא מגובשת דיה, שירה נצחית ומקורית כשבאמתחתך ניסיון חיים כה דל ?

אם מישהו אי פעם הגיע קרוב לתשובה – זהו Graham Robb. ביוגרפיה היא הרבה יותר מאוסף תעודות ועדויות המסודרות בסדר כרונולוגי. האמנות נמצאת בקישורים, במילוי החלל החסר בצורה זהירה וחסרת פניות המבוססת על הקשרים שנוצרו תוך כדי לימוד מדוקדק והתעמקות במגוון המקורות.
Robb, בניגוד לקודמיו שבחרו להדחיק אירועים מסוימים ולהתכחש לאחרים, לא מציג לקורא אידיליה על חיי רמבו. אלא, הוא מתעמת באופן גלוי עם פרשנות קודמת ומוטעית שמטרתה לדחוס אותו לתוך תבנית של משורר אקסצנטרי שהחליט להפסיק לכתוב שירה ובחר בחיים של הרפתקנות וחיפוש אחר ממון – דבר שהוביל לאבדון ומוות בטרם עת. (אולי כעונש על שלא דבק בכישרונו?)
Robb מתעמת באומץ עם שאלות שנותרו ללא מענה, מציע פתרונות אפשריים ומייחל למציאת חומר חדש שישפוך אור על תקופות בחיי רמבו.

בביוגרפיות קודמות היה קושי למצוא קו מחבר בין חלקי חייו של רמבו. ומה שונה הפעם? חייו לאחר גיל 21 (סוף עידן כתיבת השירה) כמורה לצרפתית בלונדון, שכיר חרב באינדונזיה, סוחר קפה באתיופיה וכמוביל מסעות תגלית למעמקי יבשת אפריקה - כולם נתפשים (בלא מעט הומור) כהמשך כמעט טבעי לאדם סקרן החי בתנועה (מנוסה?) מתמדת, מחפש תשובות לשאלות ישנות וממציא עצמו מחדש ללא הרף, אך נשאר תמיד אותו ילד הכמה לאהבה ואישור.
אמצע המאה ה 19. צרפת שסועה ממלחמות פנימיות וחיצוניות. רמבו תלמיד מבריק בעיר מגוריו. ניסיונות קבלה לאליטת המשוררים לא צולחות. שיריו מתקבלים בתגובות שבין "קשקוש מוחלט" לבין "יראת קודש".

ארתור רמבו כתב את שיריו בצעירותו. בבגרותו הוא חי אותם.

המוטו של המשורר לפי רמבו – חקירה פנימית על ידי חשיפת הנפש והגוף לכל סוגי היופי והכאב. ויסות מחדש של כל החושים ללא גבולות ובכל האמצעים: אהבה על כל צורותיה, כימיקלים כמו אלכוהול וחשיש, סבל וטירוף. מתוך כל אחד מאלה זיקוק התמצית - כמו ערמת עלי לבנדר לכדי טיפה טהורה אחת.
עד כמה רחוק הוא הלך? עד הקצה. שיכרות של ימים מאבסינת, אלימות, רומן סוער עם המשורר Paul Verlaine, חיים בערים שונות באירופה, התנסות במגוון עצום של עבודות, חשיש, חיי נדודים ללא אגורה ובעיקר – יצירה בלתי פוסקת.
מן השלב הלירי בחיפושיו נשארנו עם אוסף לא גדול אבל נצחי של שירה. מן השאר נותרו רק מכתבים.

מה הזין את מוחו הקודח? כוח אינטלקטואלי עצום, סקרנות בלתי נדלית, יצירתיות שופעת, חשיבה עצמאית, מקוריות, כאב מודחק מנטישת אב ותלות באם נכה רגשית - כל אלה הובילו לחיפוש מתמיד אחר תרופה שתקל על הסבל הקיומי. השירה הייתה התרופה עד תחילת גיל עשרים. בהמשך, כאשר לא הביאה מזור, נראה שהוחלפה באמצעים אחרים.
נפש מסוכסכת שחיפשה מוצא בנדודים, לימוד אובססיבי, מסעות מסוכנים ולבסוף גם צבירת הון.
גאון בעל כוחות פיסיים ונפשיים על אנושיים שחיפש ללא פשרות את האמת והמשמעות בחיים, וכמו שכתב – "כל עוד לא מצאתיה (את האמת) לפחות אדע בבטחה שכל מה שסביבי הוא הבל" (דתות, מוסר חיצוני, תהילה ואפילו שירה)

לו רק יכולתי לפגוש אותך בהרר (Harar) ולהזהיר אותך שהסרטן מתפשט בברכך ובקרוב בשאר גופך. לו רק יכולתי לצעוק ליושבי המעבורת מעדן למרסיי שמישהו חייב לוותר על מקומו בשבילך כדי שתגיע במהרה לבית החולים. לו רק יכולתי להזריק לגופך משככי כאבים כדי שלא תסבול כל כך. לחבק אותך.

הותרת אותי מזדהה, מבולבל ומשתאה לנוכח קורות חייך ושיריך. היש סיבות טובות מאלה לקרוא ביוגרפיה?

"אתה יודע, אחד ההבדלים בין הילידים (אבוריג'ינים) לבין האדם הלבן הוא שהאבוריג'ינים עסוקים בלשמר את סביבתם וחייהם ואילו האדם הלבן עסוק בלשנות את הסביבה ללא ליאות"
אחת מאמרות הכנף השתולות בתוך ספרו הקולח ומלא ההגיגים של צ'אטווין.
אולי לא הייתי קורא אותו לעולם אלמלא צפיתי בסרטו של הבמאי Werner Herzog שכותרתו Nomad: In the Footsteps of Bruce Chatwin-2019. .
צ'אטווין מצטייר שם כדמות עמוקה, מסתורית ומרתקת. צ'אטווין הוא אמן הז'אנר הנכחד של ה"סופר הטייל". בעידן ללא "בלוג" ו "סלפי", מצויד בידע מעמיק ורחב הוא יוצא לחקור מקומות ותרבויות ובעיקר-חיי הנדודים של בני האדם.
songlines היא תופעה מרתקת אותה יצא צ'אטווין לחקור במרחביה העצומים של אוסטרליה. תופעה הקשורה קשר הדוק לנדודים של ילידי היבשת, הלוא הם האבוריג'ינים.
בדרכו הייחודית פוגש צאטווין אנשים המכירים בתשוקתו ומנסים לסייע לו לחדור את חומותיה העבות של התרבות הילידית ולהתוודע לתופעה שאותה בא לחקור. הקשרים האנושיים הנרקמים תוך כדי המסע מקרבים, ולעיתים אף מרחיקים אותו ממושא מחקרו. התרבות האבוריג'ינית מלאה בתעלומות לאדם הלבן המנסה לעמוד על טיבה. צ'אטווין מרכיב את הפאזל אט אט כדי לקבל תמונה מעורפלת אך שלימה של תשוקת מחקרו. צ'אטווין נוכח בכל הווייתו בסיטואציות הרבות והמתחלפות בספר. למרות שבדמיוני נראה שפעמים רבות היה בשולי האירוע, הוא קולט בחושיו החדים את הנימים העדינים ביותר במורכבותה של ההוויה האנושית ומעצים אותה בתיאוריו, מאפשר לדמיונו וכוחו האינטלקטואלי לרחף מעל חללים מטושטשים וליצור תמונה צלולה. צ'אטווין אותנטי במפגשיו עם אנשים שונים ומעביר את רשמיו ללא משוא פנים. ברובו של הספר מלווה אותו ידידו (שפגש במקרה) ארקדי. אותו ארקדי בעל אישיות כובשת לא פחות מצ'אטווין, ובשיחותיהם המרתקות ניתן לחוש את התפעמותו מארקדי המשמש לו מורה דרך אל נבכי התרבות האבורוג'ינית.
צ'אטווין מגלה יחד עם הקורא מהם אותם songlines גילוי זה מוביל אותו עמוק יותר לתמונת העולם הילידית; תפיסת המרחק, בעלות על אדמה והקשר הרציף בין בני אדם שקולות הבוקעים מגרונם הם תמונת מראה או מעין מפה של האדמה עליה הם פוסעים לאורכה ולרוחבה. לעיתים ההליכה בשטח (bush) היא מטרתם היחידה. מארג קולות זה מקשר בין כל האנשים על היבשת הקיימת בצורתה המיוחדת בדמיונם המשותף ובקולותיהם. כל בליטה, תל וחריץ באדמת היבשת הם סמל לאירוע בעולם קדום, הלוא הוא "זמן החלום" , אשר מהדהד בהווה אל הוויתם, פחדיהם ושאיפותיהם של הסובבים אותו.
אם תרצו להבין לעומק את הקשר בין אדם לאדמה – זהו הספר בשבילכם. ואם אתם מבני המזל היכולים לחקור בעצמם את אותה אדמה (ככותב ביקורת זו) – אשריכם.
מומלץ בחום

ראשית אני מתנצל מראש מאחר והספר נכתב באנגלית וכרגע לא ידוע לי על תרגום שלו לעברית. זו בהחלט לא סיבה לוותר עליו למי שקורא באנגלית ולא מתיירא מספרים עבי כרס.
חשבתם שמלחמת העולם השנייה היא נושא לעוס ? לא אצל וולמן. הספר (ברובו) יסחף אתכם למסע משנות השלושים ועד שנות השישים של המאה העשרים באירופה דרך עיניהם של אנשים אמיתיים (מקצתם מדומיינים), חלקם בולטים בתקופתם (שוסטקוביץ המלחין, גנרל פאולוס - מפקד הארמיה השישית אשר כותרה) וחלקם אנונימיים לקורא - אך מהווים את המסה הגדולה של בני אדם אשר סבלו מכל המאורעות הנוראיים של תקופתם.
וולמן חוקר בספריו את הסבל האנושי. בציניות וישירות בלתי מתפשרים הוא מספר על הזוועות שנעשו על ידי בני אדם כלפי בני אדם אחרים בשם אידאולוגיות אשר נוצרו במוחם של מעטים , התפשטו ברגע הנכון והפכו מכונה משומנת של שליטה תוך דיכוי\השמדה\ניצול של קבוצה אחרת. מפרקליטים צמאי דם (הגיליוטינה האדומה) ועד מאבק פנימי והרסני המתחולל במוחו של קצין אס אס האחראי על רצח המוני.
הספר מוגדר כרומן דמיוני, אך רובו מבוסס על עבודת מחקר מעמיקה ביותר של וולמן את התקופה והדמויות שעליהן הוא מספר כיודע כל. וולמן הוא אמן המילה הכתובה באנגלית. לא בהכרח בשל השימוש באוצר מילים מסורבל ואזוטרי, אלא דווקא בגלל תיאור מדויק וחריף של מצבים, רגשות, חפצים ומקומות. וולמן משתמש באסוציאציות ודימויים מגוונים, ובכך לא מפסיק לגרות את דמיונו של הקורא.
הספר מלא בתיאורים מאלפים של קרבות, מהלכים צבאיים והתרחשויות פוליטיות אמתיות אשר משולבות כחוט השני בתיאורי רגשות, אכזבות ורפלקסיה עצמית מחייהם האישיים והאינטימיים ביותר של הדמויות, כאשר לב ליבו של הספר הוא משולש אהבים דמיוני בין המלחין שוסטקוביץ, במאי הסרטים הסובייטי רומן קרמן והלנה קונסטנטינובסקאיה.
חובבי המוזיקה הקלאסית ימצאו בספר עניין רב ולא רק בגלל תיאור מקצבי המוזיקה השונים ותהליך היצירה של סימפוניות אלא גם בגלל התמהיל המאלף שבין המקצב לשטף הכתיבה, המחשבות או האירועים.
גדולתו של וולמן היא בעושרן העצום של הדמויות אשר נבחרו בקפידה בעיקר מקרב שתי האידאולוגיות (ואולי אחת) שלחמו עד טיפת הדם האחרונה - הפשיזם והקומוניזם. המאורעות, הרגשות והלבטים של הדמויות חושפים באופן אותנטי את ההוויה של החיים בתקופה כה סוערת אשר בה עוצבה החברה המערבית שבה אנו חיים כיום. כיוצר, וולמן בוחן שוב ושוב את האופן שבו תהליך היצירה של דמויות מסוימות שבחר משתלב בחוויות החיים העצמתיות שלהן (כמו גם במקרה של האמנית Kathe.k) וכך נוצר מחול שבו לא ברור האם האמן יצר ברוח תקופתו או שמה היא זו שיצרה אותו?
נדבך נוסף (אם כי לא מרכזי) של הספר הוא היכרות עם דמויות מרתקות מן התקופה שחלקן היו זרות לי - כגון הפרטיזנית הצעירה זויה קוסמדמיאנסקאיה או גנרלים רוסיים שערקו.
הספר בנוי בצורה כרונולוגית ככל הניתן, אך לעתים מערב זיכרונות וקטעים מתקופות אחרות.
וולמן, בניגוד לסופרים רבים, כותב ללא מחסומים ולא מוטרד במיוחד מדעת הקוראים. יצירתו היא ביטוי אמיתי ושלם של האופן שבו חווה את הנושא עליו כתב. הקריאה בספר מציתה גירוי אינטלקטואלי מתמיד, צימאון וסקרנות. עם זאת, ישנם קטעים מייגעים הכוללים חזרה מרובה באופנים שונים על רעיונות, רגשות וחוויות שונות- בעיקר מחייו הפרטיים של דימיטרי שוסטאקוביץ עד כדי כך שנראה שהמחבר פיתח כלפיו אובססיה מסוימת - ואולי אי אפשר לכתוב ספר שכזה בלי לאבד את עצמך בתוכו.
לסיכום - סגנונו של וולמן, כמו גם הדמויות בספר, הוא רבגוני. לספר פנים רבות אך כולם - פניו של וולמן הם. פרי חקירתו השקדנית, דמיונו המפותח, הבנתו המעמיקה את התקופה והאנשים שעליהם כתב וכמובן הצורה הסוחפת שבה הוא מעביר את המידע לקורא. וולמן ייקח אותך למסע בו תחווה בצורה אותנטית שאין כדוגמתה את הרוח הסובייטית על כל גווניה, את זוועות הפשעים שבוצעו בשם אידאולוגיות, את הטירוף הפשיסטי, את החיים בסטאלינגרד הנצורה, את קרב המוחות המהפנט בין היטלר לסטלין, המלחמה הקרה ובעיקר את התגלמות הרוע והסבל האנושי בצורה מזוככת, ישירה ללא כחל וסרק.
מומלץ ביותר