“בין העולם וביני פעורה תהום, שחורה, שמקרקעת את גופי ומצרה את צעדיי עד שגורלי יתממש ואאבד את חיי.

טא נהסי קואטס, עיתונאי וסופר אפרו-אמריקאי, מחבר לבנו מכתב מעמיק וגלוי לב אודות הסכנות האורבות לו כאדם שחור במדינה ששמה אותו כמטרה. הגוף השחור וגורלו תמיד היה ותמיד יהיה לדידו, נתון בחזקת אחרים, קורבן של החלום האמריקאי שגבה את חייהם ונפשם של אינספור אנשים, החל מתקופת העבדות, עבור בהפרדה הגזעית וכלה בברוטליות המשטרתית העכשווית. מה עוד ניתן לצפות מאומה שקנתה את אדמותיה ברצח, אונס ושעבוד.

קואטס, בן לאם מורה ואב בפנתרים השחורים, מגולל את קורותיו בבולטימור רווית העוני, הפשע והסמים של שנות התשעים. כשאר בני דורו, הוא חי בפחד מתמיד שחייו עומדים להילקח ממנו, על-ידי הרחוב, המשטרה ותוקפים גזענים אקראיים. הוא נחשף לרבבות צעירים שנרצחו על לא עוול בכפם, וכמעט שהצטרף לסטטיסטיקה, במקרה שעיצב את תפיסתו.

לטענתו, הוא לא היה בנוי לרחוב, לתרמית בית הספר או למפלט שרבים מצאו בכנסייה, ולכן שקע בספרי ההיסטוריה של עמו. את לימודיו המשיך בהרווארד שם הרגיש לראשונה שייך והכיר את אשתו. אולם הפחד לאבד את גופו לאכזריות אקראית ופושעת המשיך ללוות אותו, כשהמציאות שוב הכתה והוכיחה כמה נחותים נחשבים חייו וחיי קהילתו.

הספר ראה אור טרם פרשת ג'ורג' פלויד ומחאת הBLM ובהקשר הזה נחשב נבואי. מדובר בכתב האשמה חריף ומקיף כלפי ארה"ב לדורותיה, וכלפי המדיניות הנרחבת שלה, מהמסד ועד הטפחות, שהביאה לזילות בחיי האדם השחור.

קואטס לא גדל עם נשיא אפרו-אמריקאי, רשתות חברתיות והעצמת התרבות השחורה, הוא תוהה אודות הרלוונטיות של המכתב לבנו. אולם ביום בו רוצחי מייקל בראון שוחררו לחופשי, הוא מוצא את בנו בוכה ומבין את המשמעות גם לגביו. קואטס מבקש לגונן עליו, להפוך אותו מודע ובכך לחלק מהמאבק. הוא מקפיד להזכיר לבנו שהוא תוצר של אונס טרנס-אטלנטי, ושלעולם עליו להיות דרוך - הוא תמיד יהיה שחור, לא משנה היכן בעולם.

קואטס מסביר כיצד הלבוש, השפה והאלימות בשיכונים הם תולדה של הסוואת הפחד מהארעיות בה המוות עלול להגיח. הוא מבקר את מערכת החינוך ותוהה כמה באמת נותר מהמורשת האפריקאית שלו (אם בכלל, כעדות להרס שהמיטו שוביו).

הסופר מעורר בקורא תהיות אודות גזענותו, גם אם הוא לא נצר לבעלי עבדים בארה"ב של ימינו. טקסט שרלוונטי לא רק לבנו, אלא לכל בני דורו השחורים, ושאר בני האדם.

קטונתי מלתמצת את היצירה,

ספר מעשיר וחשוב,
ארבעה וחצי כוכבים.”

“מהי משמעות הדבר להיוולד שחור בארה״ב?
שאלה זו מעסיקה את טא נהיסי קואטס כל חייו, ״כיצד אחיה חופשי בגוף השחור הזה״ ?
הוא מתפלש בשאלה הזו במסע חייו לחיפוש הזהות העצמית תוך חקירה אוטודידקטית, קריאה מעמיקה בהיסטוריה של אותה קבוצה אליה הוא משתייך מכוח גורל משותף והתוודעות לחיים שקורים מסביבו מידי יום ביומו.

כעת כשבנו בן 15 ונחשף בעצמו בצורה בלתי מתווכת לאירועים אלימים של שוטרים כנגד שחורים מבלי לתת עליהם את הדין - מרגיש אביו צורך לכתוב לו במסמך, שהפך לספר, את השקפת עולמו על החיים בארה״ב כאדם בעל צבע עור שחור, על האומה האמריקאית, על החלום שלה אשר נבנה על שעבוד ודיכוי פרוע של אבות אבותיו, על המיתוסים שמתגייסים לאיין את ההיסטוריה ולנתק את הקשר בינה לבין ההווה של השחורים בארה״ב, ולתת לבנו, שלא רחוק היום בו ייצא מחייו המוגנים אל העולם הגדול והמאיים, כלים מתאימים כפי שהוא סיגל לעצמו וגיבש מניסיונו האישי.
קואטס מספר את קורות חייו שמתחילים בבולטימור, בשיכון שהוא למעשה גטו המאוכלס רובו ככולו בשחורים, הוא מתאר את חייו כילד וכנער ברחובות מלאי פחד ואלימות (״האלימות עלתה מהפחד כמו עשן מאש״), שלהבנתו, הינם תוצר צפוי של אנשים שאולצו לחיות בפחד במשך שנים, אנשים שהחוק לא הגן עליהם.

הברירה בין להיות תלמיד צייתן בבית ספר שהיה אטום לבעיות האמיתיות של הנוער המיואש, או שנכשל לתת תשובות לשאלות שנוברות בראשו של נער הרואה מציאות חיים מאוד עגומה וגזענית לבין עתיד כמעט וודאי בבית הכלא (״לא פחות משישים אחוז מכל הגברים השחורים הצעירים שנושרים מהתיכון יילכו לכלא״) הותירו את קואטס תלוש ובלתי שייך לשום מסגרת או קבוצה, ואת הלימוד המהותי שהכין אותו לעתידו כעיתונאי שאב מהבית, מסבתו, שהראתה לו את חשיבות החקירה, הלימוד, הקריאה, ההכרח לשאול שאלות ולהטיל ספק כדבר שלעיתים חשוב אף יותר מהתשובות עצמן.

הוא צולל לתוך ארכיונים של ספרות המוקדשים לתרבות ולהיסטוריה של אפריקה ונחוש למצוא תשובות אחרות מהנרטיב האמריקאי המקובל ובו ארה״ב היא ״האומה הגדולה והאצילית ביותר שהתקיימה אי פעם, אלופה ומגינה יחידה הניצבת בין העיר הלבנה של הדמוקרטיה ובין הטרוריסטים, העריצים, הברברים ושאר אויבי הציויליזציה״, הוא מתוודע למלקולם איקס, מנהיג השחורים הנודע משנות השישים שקרא למאבק שכל אמצעיו כשרים, כולל מאבק אלים, ומרגיש הזדהות עם מילותיו.

במעבר טבעי, כאדם סקרן המסור לחקר האמת, מגיע קואטס ללימודים גבוהים באוניבריסטת הווארד, מוסד אקדמי לסטודנטים שחורים על כל גווניו, ושותה בצמא את כל המראות הצבעים הדיעות והידע שנחשפים בפניו,ומוצא שם דמויות מופת לחיקוי והערצה שמסבים לו תחושת גאווה והשתייכות כנה.
"העולם השחור התרחב לנגד עיניי ועכשיו יכולתי לראות שהיה בו הרבה מעבר לתשליל עולמם של האנשים שמאמינים שהם לבנים. אמריקה הלבנה היא סינדיקט שעוצב במטרה להגן על כוחו הבלעדי למשול ולשלוט בגופים שלנו...בלעדיו ׳אנשים לבנים׳ יפסיקו להתקיים מחמת חוסר תכלית״. מנגד האקדמיה גם מנפצת עבורו את המיתוסים האוהדים שסיגל לעצמו לגבי שחורים, עור שחור אינו שם נרדף באופן גורף לאצילות (כפי שהאמין מתוך הערצתו למלקולם איקס) ושינאה היא דבר שכולם נגועים בו, גם הוא עצמו, והיא משרתת את הצורך בגיבוש זהות בתוך השבט אליו היחיד משתייך.

אהבתי את היכולת של קוהטס להעמיד גם את עצמו תחת עין בקורתית ולהצביע על הכשלים והחטאים שלו עצמו ולראות את חלקו בתוך התמונה הכוללת, שבלעדיה ההתיימרות לחקר האמת אינה יכולה להיות שלמה באמת.

מכיוון שהגזענות כלפי השחורים בארה״ב מבטאת, לדעת קואטס, את הדמוקרטיה ורצון הרוב ומשקפת את אמריקה על כל רצונותיה ופחדיה ולא את דעתם של מיעוט זניח, ומכיוון שכל הסיסמאות על שינוי והכאה על חטא הם חלומות באספמיה (״מעולם לא היה תור זהב שבו עושי רוע הכירו ברוע שלהם״)
הוא לא מותיר מסרים אופטימיים לגבי שינוי המצב, אבל קורא לבנו להמשיך במאבק, בצורה מפוכחת ללא חלומות, ללא אשליות, וללא הנרטיבים השקריים המגוייסים להמשך דיכוי של אוכלוסיות חלשות בארה״ב.

הספר מעורר מחשבות נוקב מאוד ומציע זווית אחרת להסתכל על המציאות, גם אם לא תמיד קל להסכים עם הנאמר או להזדהות עם המחבר והתגובה האינסטינקטיבית היא לרצות לדחות את טיעוניו כקונספירציה או אי לקיחת אחריות (ועל אף התרגום המעט צולע....״גזענות הנושאת את פניה בגאווה״? למה התכוונה המתרגמת? אני תוהה....אולי ״מרימה את ראשה בגאווה״) בהחלט כדאי לנסות.”

“אנחנו רגילים לאקדח שנח על השולחן במערכה הראשונה ויורה במערכה השלישית, אבל לפעמים יש אקדח שיורה במערכה השלישית ולא הבחנת בקיומו במערכה הראשונה, וכשהוא יורה במערכה השלישית, אתה תופס את עצמך בצווארון ומטלטל את עצמך בחזרה לאחור, כי רק עכשיו אתה מבין שמה שראית במערכה הראשונה וחשבת לדיון סטנדרטי, היה אקדח.

"בין העולם וביני" אינו ספרות ולא מתיימר להיות ספרות. הוא שילוב של רומן חניכה, דו"ח מצב ואזהרה מפני העתיד. טא-נהסי קואטס, סופר, מבקר ומסאי שחור צעיר, יליד רובעי העוני של בולטימור, מרילנד, כותב לבנו שעבור השחור בארצות הברית, העולם הוא בית כלא. תצמצם את הנשימה, הוא כותב לו. תדחק את הצלעות אל בין המרווחים המילימטריים שהחברה מאפשרת לך ותשתדל לשרוד כל יציאה לרחוב, עלייה לאוטובוס, כניסה לבית הספר, לסופרמרקט, לספריה, לחנות או לחדר מדרגות. כל מפגש עם אדם לבן.

כל ילד שחור שומע מגיל אפס: "תיזהר. אל תעשה תנועות חשודות." כשחור באמריקה, קיומך הוא סיבה לחשד עמוק מצד הלבנים. כל שחור נולד עם סיבה לחשד עמוק בחברה שסביבו, כמעט חשד בחיים עצמם. כל הזהירות שבעולם לא תעזור. השחורים תמיד אשמים. אם הם יצאו מהגטו, הם אשמים בכך שניסו להשתלב בחברה הלבנה. אם הם נשארו בגטו, לְמה עוד הם יכולים לצפות חוץ מאשר אלימות, סמים, עוני ומוות מוקדם? ככל שילמד זאת הילד השחור מהר יותר, כך ייטב לו. ואם לא ילמד מהר, ילמד עם החגורה והשוט, כי זה מה שיציל את החיים שלו יום אחד. ולכן אבא שלו מרביץ לו בחגורה.

אבא שלי פחד כל כך. הרגשתי את זה בצריבה של חגורת העור השחורה שלו, שאותה הניף בחרדה יותר מאשר בכעס, אבא שלי שהכה אותי כאילו מישהו עלול לגנוב אותי ממנו, כי זה בדיוק מה שקרה סביבנו. כולם איבדו ילד, איכשהו – הפסידו אותו לרחובות, לכלא, לסמים, לנשק. (ע' 23)

המשפט הזה מספיק טעון, תרתי משמע, אבל מלוא המשמעות מתחוורת רק בהמשך, לאור מותו של מכר שחור מידי שוטר, מוות שרק בדיעבד אתה מבין שהוא היה ידוע מראש.

זה קורה כל הזמן, בעודי כותב זאת, בעודכם קוראים זאת. בסופשבוע אחד באוגוסט השנה (2018) נורו בשיקגו 66 איש, מהם נהרגו 12. יש פרופיל פייסבוק שמעדכן כל פעם שיש ירי בשיקגו. הוא מתעדכן כמה פעמים בשבוע. צורת הקיום הזו יוצרת מתח בלתי פתיר בנפשו של השחור השקט, שואף החוק הסדר:

בכל שנה הובילו אותי ואת בני כיתתי לעצרות שבהן נערכה סקירה טקסית של התנועה לזכויות האזרח. המורים שלנו דרבנו אותנו לעבר דוגמאות של מצעדי חירות, נסיעות חירות באוטובוסים וקיצים של חירות [פרויקטים של רישום מצביעים שחורים בדרום ארצות הברית. בארצות הברית אי אפשר להצביע בבחירות בלי רישום מוקדם, צעד שמקשה על שחורים רבים להצביע ומפחית באופן דרסטי את יכולתם להשתתף בבחירות], ונדמה היה שהחודש לא יכול לעבור בלי שנצפה בשורה של סרטים שמוקדשים לתהילה של לחטוף-מכות-מול-מצלמה. נראה כאילו האנשים השחורים בסרטים האלה אהבו את הדברים הכי נוראים שיש - אהבו את הכלבים ששיסעו את ילדיהם לגזרים, את הגז המדמיע שננעץ בריאות שלהם, את הזרנוקים שקרעו מהם את הבגדים וגלגלו אותם אל הרחוב. נראה כאילו הם אהבו את הגברים שאנסו אותם, את הנשים שקיללו אותם, את הילדים שיקרו עליהם, את הטרוריסטים שהפציצו אותם. למה הם מראים לנו את זה? למה רק הגיבורים שלנו היו לא אלימים? אני לא מדבר על המוסריות של אי אלימות, אלא על התחושה ששחורים זקוקים במיוחד למוסריות הזו. באותו זמן יכולתי לאמוד את אוהבי החירות ההם רק כנגד מה שהכרתי. כלומר, אמדתי אותם כנגד ילדים ששולפים אקדח במגרש החניה של סבן-אילבן, כנגד הורים שמצליפים בכבלי חשמל, כנגד "כן, ניגר, מה קורה עכשיו?". שפטתי אותם כנגד הארץ שהכרתי, שקנתה את אדמתה ברצח ובייתה אותה על ידי עבדות, כנגד הארץ שצבאותיה נפרשו על פני העולם כולו כדי להגדיל את תחום שלטונם. העולם, העולם האמיתי, היה ציוויליזציה שהובטחה ונשלטה באמצעים פראיים. איך יכלו בתי הספר לקדש גברים ונשים שהחברה בזה בפועל לערכים שלהם? איך הם יכלו לשלוח אותנו אל הרחובות של בולטימור, שאת טבעם הכירו, ואז לדבר על אי אלימות? (ע' 38-36)

אמריקה הלבנה הכתה על חטא מדי פעם וניסתה לתקן את העוולות. ב-1965 הצהיר הנשיא ג'ונסון כשדן ברעיון האפליה המתקנת (העדפת שחורים על לבנים במכסות ללימודים גבוהים כדי לאפשר לשחורים נקודת פתיחה קצת יותר טובה): "אינך יכול לשחרר אדם שהיה שנים כבול בשלשלאות, להציב אותו על קו הזינוק של המרוץ, לומר לו 'אתה חופשי להתחרות עם כל האחרים' ועדיין להאמין שהיית הוגן." לבן יכול ללמד את בנו דברים ששחור לא יכול, כי הלבן הוא בעל מקצוע חופשי והשחור לא תמיד יודע קרוא וכתוב. ללבן יש כלים לשמור את בנו הרחק מסביבה אלימה. שחור נולד מראש לסביבה כזו. לילד לבן יש בדרך כלל שני הורים. לילד שחור יש לעתים קרובות מדי רק אמא. עצם הכתיבה של טא-נהסי קואטס לבנו היא חריג בחברה השחורה באמריקה, בה לשחורים רבים אין אב.

קואטס למד באוניברסיטת הווארד השחורה בוושינגטון הבירה. הווארד היא מעין מקדש עבורו. הוא קורא לה "מֶכַּה" (Mecca). הווארד היא הבועה, הקונכיה, בה הסתגר מפני העולם שבחוץ. ועדיין, ככל שישכיל, ירכוש מקצוע, יתעשר ויתרחק מהסביבה העניה והנבערת בה נולד, תמיד יקרה לשחור משהו שיזכיר לו שהוא שחור ושהשחורות שלו פירושה להיות אסיר ב"ארצם של החופשיים". גם אם יהיה השחור אחד מ"העשירית המוכשרת" - הסופרים, ההוגים, החוקרים ומתקני העולם השחורים, העלית המשכילה שהתגבשה בקרב השחורים בסוף המאה ה-19 - היחס אליו יהיה תמיד על הסקאלה שבין הבוז והחשד העמוק. בתחילת המאה ה-20 היתה האמא השחורה אומרת לבנהּ שהוא צריך להיות פי שניים טוב מהלבן רק כדי שיטרחו להסתכל עליו. בתחילת המאה ה-21 אומר קואטס לבנו שגם אם הוא יהיה פי שניים טוב מהלבן, יש יותר סיכוי שיירו בו מאשר שיסתכלו עליו. החלום האמריקאי, שב ומצהיר קואטס בפני בנו, הוא חלום שתמיד היה שמור רק ללבנים:

הפחד שלט בכל מה שסביבי וידעתי, כמו שיודע כל אדם שחור, שהפחד הזה קשור לחלום ההוא, שם בחוץ, לילדים חסרי הדאגה, לפאי ולצלי בשר, לגדרות הלבנות ולמדשאות הירוקות שהוקרנו כל לילה אל מסכי הטלוויזיה שלנו. (ע' 34(

אם הילד יצליח איכשהו לצאת הגטו, אל בית ספר פחות משוגע ורצחני, אל סביבה פחות אלימה, יחכו לו הלבנים.

איך מגיבים על האפשרות שיפקוד אותך מוות אקראי, מידי שוטר שלא ישלם על כך, בלי שאתה יכול להגיב? איך מגיבים על האפשרות שזה יקרה לבן שלך? האם אלימות נגדית תעזור? אולי לא, אבל קשה שלא לראות עד כמה התגובה ההפוכה, אי-אלימות, מסתכלת בחוסר האונים שלה, ועל כן - עד כמה מפתה לנקוט אלימות. איך אפשר לקדש את מרטין לותר קינג בתור מנהיג האי-אלימות, כשכל מה שילדים שחורים מכירים בתור הדרך לרכוש, מעמד, הכרה, עוצמה, מקום בחברה, זה הסכין והאקדח בבית הספר וברחוב? אלה הצמתים בין החלום והמציאות המפכחת שאותם מדגיש קואטס בפני בנו. כששמע קואטס שחברו מתקופת הלימודים נורה בידי שוטר ונהרג, הוא החזיק את בנו

ופחד גדול, שימיו כימי כל הדורות האמריקאים שלנו, אחז בי. עכשיו הבנתי, אישית, את אבא שלי ואת המנטרה הישנה שלו - "אם לא ארביץ לו, הוא יחטוף מהמשטרה". הבנתי הכל - את חוטי החשמל, הכבלים המאריכים, המקל הטקסי. אנשים שחורים אוהבים את הילדים שלהם באובססיביות מסוימת. אתם כל מה שיש לנו, ואתם בסכנת הכחדה מרגע שאתם מגיעים אלינו. אני חושב שהיינו מעדיפים להרוג אתכם בעצמנו מאשר לראות איך הרחובות שאמריקה בראה הורגים אתכם (ע' 80(.

קואטס עייף ממאבקם של השחורים להגדיר את עצמם ביחס לחברת הרוב הלבן. הוא דורש מהם להכיר בכך שזה לעולם לא יקרה. הלבן לעולם לא יכיר בשחור כבעל זכויות שוות על הסימן המסחרי הזה, אמריקה. מי אשם? בידי מי הכוח לתקן? אמריקה היא החלום אבל היא גם הסוהרת הגדולה. היא זו שמבטיחה את הגשמתו של החלום אבל היא גם זו שסוגרת את השחור בגטו:

קואטס ממפה את חורבנה של קהילתו לאורך הדורות ואת חורבנו הממשמש ובא, תוצאה בלתי נמנעת של היותו שחור. קואטס לא מציע תקווה ולא חושב שתפקידו להציע תקווה. תקווה אפשר להציע כשיש סיכוי שהכוחות שמולם אתה עומד יקשיבו לך, או כשמשהו שאתה עושה עשוי לשנות את אופן פעולתם. אבל השוטר שהרג את חברו של קואטס, פרינס ג'ונס, הוא כוח טבע.

הכי גרוע הוא כשהמדוכאים מפנימים את שפת הכוח של המדכאים, ולא משנה אם הם עושים את זה מחוסר ברירה או מתוך החלטה. מה שווה ההקרבה העצמית, הפיכת עצמך וילדיך לקדושים מעונים, אם כלום לא משתנה, אם מי שמנצח במאבק הדמים בתוך הקהילה של המעונים עצמם, כמו בקְרָב-כלבים, אלה אותם אנשים שמאמצים את אמצעי הדיכוי של המענים? שחורים שעבדו שחורים באפריקה. רוב השחורים שנהרגים מירי באמריקה נהרגים מידי שחורים. במלחמות של כנופיות שחורים נהרגים עוברי אורח, ילדים ונשים שחורים. השוטר שהרג את פרינס ג'ונס הוא שחור. הילד בן ה-11 שאותו ראה קואטס בילדותו במגרש החנייה של סבן-אילבן, מוציא אקדח מכיסו "ובעיניו הקטנות ראיתי זעם מתפרץ שיכול, בהרף עין, למחוק את גופי", הוא שחור. הם צריכים להעניש מישהו, לנקום במישהו, והם פוגעים זה בזה, כי זה הכי קל. קורבנות שחורים תמיד זמינים ולאף אחד לא אכפת מהם: לא למערכת הרווחה, לא למשטרה, לא למערכת המשפט, לא למחוקקים בוושינגטון, במדינה או בעירייה.

תאבקו, כותב קואטס, אבל לא כדי להשתלב בחברה הלבנה ולא כדי לאמץ את האתוס שלה. ממילא האתוס שלה הוא אתוס של שעבוד, גזל ורצח; "הארץ... קנתה את אדמתה ברצח ובייתה אותה על ידי עבדות... צבאותיה נפרשו על פני העולם כולו כדי להגדיל את תחום שלטונם" (ע' 38-36). תיאבקו, אבל לא כדי להגדיר את עצמכם על פי הסטנדרטים והקריטריונים של הארץ הזו והחברה הזו. תיאבקו כדי לשרוד.

גם אם במאבקו לתפוס מרחק מהעשן ולראות את כל התמונה מלמעלה נלכד קואטס ברשת העכביש המתקרב ופוער את פיו, עצם המאבק של קואטס הוא מה שמגדיר את כתיבתו כאקטיביזם ואת הפעולה שלו כגבורה. תיאבק כדי לשרוד, וגם אם תיכשל, מה שחשוב הוא עצם העובדה שנאבקת.

"ביני לבין העולם" הוא כמוסה מרוכזת של רעל שמפעפע אל הוורידים, תולדות גדילתו של שחור משכיל וזועם, שחושש מפני מה שהזעם הזה עלול להמיט עליו ועל בנו, היסטוריה פרטית שעוברת מטמורפוזה לתיאור דיוקנה של מדינה שלמה, עוללותיה של היסטוריה בת מאות שנים של גזל, שעבוד, אונס ורצח שעושה חלק אחד של אומה שלמה בחלק אחר וממשיך לעשות ללא הרף. הרי בעודי כותב את זה יוצא מהבית צעיר שיכול היה להיות בגיל של הבן שלי, חמוש באקדח, במכונית ובקודים של כבוד-והגנה-על-כבוד, יוצא אל הכבישים, הפאבים, החצרות ומגרשי החניה של גטו שחור כלשהו באמריקה, והוא רותח מרוב זעם. והזעם הזה הולך להתפרץ. והוא יתפרץ. עוד מעט. עוד כמה דקות. הנה. הנה זה בא. ובדרכו האקראית-עד-חימה של כדור האקדח של הילד הזה יעמדו ילדים אחרים, חלקם בכוונה, חלקם במקרה. ואחד מהם – וזה מה שמצליח קואטס לגרום לקורא להרגיש – אחד מהם הוא הילד שלי. שלך.”

“מהי גזענות לפי אדם שחור ומשכיל החי ב"דמוקרטיה" הגדולה בעולם?

הספר הוא מכתב שכותב קואטס לבנו בן ה-15. מעין ספר הדרכה - שילוב של אוטוביוגרפיה, תובנות והרהורים, אירועי מפתח ונגיעות קטנות מזרם התודעה. המכתב אישי וחודרני, ולעיתים נדמה שהקורא פולש למרחב פרטי.

הייחוד בספר הוא נקודת המבט של הגוף. הגוף השחור כנקודה אליה מתנקזת ההיסטוריה של השחורים מאז הגעתם ליבשת אמריקה. הגוף השחור אל מול החלום האמריקאי, והאלימות כלפיו כאבני הבניין המדממות המאפשרות את קיומו של החלום, ממש כמו שגופותיהם של אלפי סינים הוקרבו ונטמעו בבניית ה"חומה הסינית".

רגע, אז זה בעצם ספר על גזענות? לא בדיוק. זהו ספר המגדיר מחדש את הצורך בגזענות – היררכיה.

מה עובר על הגוף השחור? אלימות ואונס, שהייתה מציאות יום יומית בתקופת העבדות, מציאות שהתחלפה באלימות של הקהילה כלפי שחורים, כלומר לינץ ללא משפט בחסות החוק (הנשיא המהולל פ.ד.רוזוולט סירב לתמוך בחקיקה האוסרת לינץ) ובימינו, רצח ואלימות על ידי רשויות החוק, ובמקרים רבים בלי לתת את הדין. המוטיב החוזר הוא הגוף, העצמות המתנפצות תחת האלות, האונס השגרתי של עבדים, הדם הניגר מפצעי ירי של נערים תמימים שהיו במקום הלא נכון. אך הספר מתוחכם מידי בכדי לנסות ולזעזע בתיאורים מסוג זה.

המחבר מתאר את ילדותו בשכונות העוני בבולטימור. הפחד האופף אותו החל מהדרך רצופת הסכנות אל בית הספר (מפגש עם נערים אלימים, ירי אקראי או שוטרים לבנים), וממשיך במאבק האחיזה בבית הספר כאמצעי למנוע התדרדרות לחיי הרחוב, חיים שהוא מודה שלא יאריך בהם ימים. הוריו מעודדים אותו לקרוא ולחפש את התשובות בעצמו. ניכר שהם מבינים היטב את המציאות, אך בחרו לקבל אותה. התובנה הנפוצה בסביבתו היא שבגלל מוצאו, הוא צריך לעבוד קשה פי שניים בכדי להגיע לאותם הישגים (נשמע מוכר?). זוהי תובנה אותה הוא מסרב לקבל ומעלה בו שאלות ללא מענה.

חוסר הביטחון התמידי והחשש מפגיעה גופנית (אלימות רחוב, אלימות משטרתית) הילכו אימה מתמדת על קואטס. מועקה ותחושת זרות לעולם (ראה שם הספר), ממנה התקשה להתנתק גם בחלוף השנים. החשש האמיתי לשלמות גופו, גוף שהוא מכיר בחולשותיו, עובר כחוט השני במכתב, ומעורר אי נוחות וחוסר אונים לנוכח המציאות שנכפתה עליו.

קואטס מנתח בצורה מעניינת ומקורית את המציאות בה חיים השחורים בשכונות העוני. מתוך חמלה והזדהות, הוא מסביר סממנים בהתנהגותם כרצון להיראות חזקים (צורת הלבוש, מוסיקת הראפ) מתוך תחושה עמוקה של חוסר אונים ופחד.

האדם הלבן מוצג כ"זה שתופס עצמו לבן". משמע, נוכחותה של קבוצה שחורה ונחותה חיונית בכדי לאפשר את ה"חלום האמריקאי" ,תחושת האצילות והעליונות המוסרית. הצבע הלבן הוא זהות המתגבשת מתוך ניצול ואלימות כלפי השחורים, שבמובנים רבים על גבם נבנתה האומה, והאתוס האמריקאי.
בספר מתוארים מקרים בהם נרצחו שחורים תמימים על ידי שוטרים שלא נענשו. המחבר לא מאשים את המשטרה, אלא רואה בה את הזרוע המבצעת של הקונצנזוס הממסדי הלבן. בחלקו האחרון של הספר המחבר פוגש את אימו של אחד הנערים שנרצחו(Prince Jones ) שהיה חברו ללימודים, ומנסה לסכם את הדרך שעבר.
קואטס מתאר את הצבת ההישרדותית שהיה לכוד בה, בין ההתמודדות עם תרבות הרחוב לבין בית הספר (נשירה ממנו היא חזרה לרחוב), אשר כפה עליו חינוך שלא ראה בו קשר למציאות בה חי, ושיקף את האינדוקטרינציה הסמויה של הממסד הלבן.

קואטס סולד משטיפת המח שעבר בבית ספרו, המציגה את הגיבור השחור כמפגין לא אלים המקריב את גופו כמחאה אל מול חומת שוטרים. הגיבור שלו היה מלקולם אקס, שקרא לשחורים להגן על עצמם בצורה אקטיבית, ולהתחבר לשורשים האפריקנים ולשמור על גאוותם.

אף על פי שהמחבר לא מגיע לקתרזיס, שתי נקודות אור מתגלות בחיפושיו אחר תשובות.
האחת, לימודיו באוניברסיטת Howard בוושינגטון, שהייתה מוסד אקדמאי לשחורים, ובה נחשף קואטס למגוון אנשים מכל רחבי ארה"ב בעלי רקע שונה, אשר התמזגו במעין כור היתוך שהעניק לו כוחות מחודשים (לא תקווה או אמונה, אל תחפשו את המונחים האלה בספר) . השנייה, מעבר זמני לפאריס, בה הוא חווה בפעם הראשונה יציאה מן התבנית (שחור בארה"ב) שהפכה לחלק ממנו, ומתבונן עליה מבחוץ, כאשר הוא נמצא בסביבה בטוחה ופלורליסטית יותר.

הרעיונות בספר, דהיינו, החיים בדמוקרטיה חלקית ומלאת סתירות, כמובן לא ייחודיים למציאות בארה"ב ומאוד רלוונטיים לארצנו.

את הספר קראתי בשפת המקור. הקריאה מאתגרת מאחר ויש תחושה של מערבולת רגשית מתמשכת, הגורמת אי נחת לנוכח הטיעונים המוצדקים המוטחים בפני הקורא. טיעונים העלולים לערער אמיתות מושרשות עמוק.”