לא הברקה של כתיבה, לא מופת משום סוג, אף לא חובה. ובכל זאת, זהו סטפן צווייג, הכותב על הנושאים החביבים עליו: פעמי ההיסטוריה. פעמי ההיסטוריה נעשים ע"י אנשים והפעם אלה אנשים כמו אמריגו ופוצ'י, ניטשה, הלורד ביירון, טולסטוי, פול ורלן, פרויד ונוספים.
במסות ארוכות וקצרות צווייג מעמיד אותם אנשים בזרקור הראוי להם. במסה הארוכה יותר מעמיד צווייג את אמריגו וספוצ'י, זה שאמריקה קרויה על שמו, תחת זרקורים רבי עצמה ומציד לפנינו את תעתועי ההיסטוריה ועד כמה אין לנו כלל מושג על שום מה ולמה לימדו אותנו שוב ושוב שאמריקה קרויה על שם אמריגו. כל כך הרבה לימדו עד שזו נעשתה אמת. היא לא.
בואו ניקח את טולסטוי, שבגיל חמישים פלוס הוא במלוא אונו, בריא, עשיר ומפורסם. פתאום הוא נחלש מאוד, לוקה ברליגיוזיות בלתי מוסברת, בז למדינה ולפטריוטיות, ורק פרסומו מונע מהשלטונות להתנכל לו.
וכך מספר לנו צווייג על עוד מפורסם אחד, מרסל פרוסט, שבחייו הוא אדם חולני, בליין טרקלינים שומכלומי, שחוליו מאפשר לו רק כתיבת פתקים, הנאספים לכדי היצירה הזורמת תודעתית (ולטעמי בלתי נסבלת): בעקבות הזמן האבוד.
אז באמת לא מדובר בספר גדול, אבל שוב מוכח עד כמה האמירה שהסה"כ גדול מהחלקים תופס גם כאן.

הספר מורכב מניתוח דמויות מכל התקופות (בעיקר מן המאה ה 19), וכן אנקדוטות היסטוריות מרתקות הקשורות באירועים\אישים מתקופות שונות, החל מאמריגו וספוצי, שעל שמו נקראת יבשת אמריקה, וכלה בזיגמוינד פרויד.
רגישותו הנדירה של צוויג, חדות האבחנה שלו ואהבת האדם שבו באות לשיא במקבץ ייחודי זה.

באיזון מדוייק בין תאור עולמן הפנימי והחיצוני של מושאי הכתיבה, צווייג מעביר אלינו את התרשמויותיו מאנשים שפגש בחייו וליוו אותו לאורך הדרך, מי לתקופות קצרות מאוד ומי לשנים רבות. אנשי רוח, סופרים, משוררים (אל חלקם התוודעתי בזכותו).
נוכח התבוננותו הדקדקנית ומלאת האהבה באותם האנשים, ויכולתו לשמור אותם קרובים לליבו חרף תהפוכות הגורל, התקשיתי שלא להתמסר אליהם בעצמי ולחוש את ההתרגשות והחיות שחש צווייג בקרבתן.

החוויה העיקרית לטעמי בספר היא ההשראה, תחושת הרוממות וחדוות היצירה ששואב צוויג מן המגע עם ידידיו וחבריו, תוך הפגנת סובלנות לחולשותיהם, וקבלתם כאנשים שלמים ועוצמתיים המכילים במעשיהם ויצירתם את סוד החיים.

מומלץ בחום.