את אנה אנקוויסט רציתי מאוד לפגוש והיה בדעתי להגשים את החלום ממש כפי שתכננתי לפגוש את אליל נעוריי, סטאלונה ובהזדמנות הראשונה ששמעתי כי יופיע במלון שליד מפלי הניאגרה, קניתי כרטיס טיסה, כרטיס כניסה למופע ונסעתי בשלהי פברואר בקור מקפיא רק כדי לחזות בכוכב שאמנם קצת דעך במשך השנים אך את מראהו המסוקס החליפה כעת כריזמה, ספונטניות וחוש הומור משובח (כן, כן. תתפעלו לשמוע!).
אך לא מזמן חזרתי מביקור בארץ ויריד הספרים בירושלים החל זה מכבר.
היה מוגזם לבקש מהחוקי שלי ארכה של עוד שבוע וקצת, רק כדי לצלול לעיניה הכחולות של כריסטה, לומר לה עד כמה הצליחה לגעת בי באמצעות ספריה ולהבטיח לה שאני בדיוק-בדיוק כמוה, סוג של קאלימרו: האפרוח הקטן מסרטי האנימציה שעל ראשו עדיין מונח שבר של ביצה וכך הוא מוגן מהעולם; מבחוץ נוקשה משהו ומבפנים רך, נוזלי וכמעט חלמוני.
במקום, מיהרתי להזמין את ספרה החדש ישירות מההוצאה והשתדלתי, כמו תמיד, שלא לקרוא את הפרק הראשון ״ששיחררו״ כקדימון ואת המאחורה שטרחו לפרסם ברחבי האינטרנט.
״רומן אוטוביוגרפי״ כבר הסגיר יותר מידי פרטים ועוד לאחת שכמותי שמסוגלת ללכת עד הסוף ולשלם לבלש פרטי רק כדי לברר מה היה שמה של בת הדודה הנשכחת של מאן דהו משום שהיה קשור אליה ובגלל שהוא מוערך עלי כ״כ, חשוב לי לברר עליו הכל כדי להבין עד הסוף את כתיבתו ו/או התנהגותו.
ואכן, כשהגיעה החבילה המיוחלת בדואר התאפקתי בקושי שלא לקרוע בהתלהבות את מעטפת הפצפצים הזדונית שהתנכלה לי מהרגע הראשון שנגעו אצבעותי בה ורק לאחר שהוכתמה בדמי, נכנעה וגם זאת מבלי שאף אחת מבועותיה תתפוצץ.
מחלתי על כבודי, הספגתי את אצבעותי בטישו משומש, מזכרת מהשפעת של בתי הקטנה והתחלתי לקרוא.
אומרים שהסקרנות הרגה את החתול ואכן גם אני תיכננתי להיאסף אל אבותי זמן מה לאחר שקיעתי בעלילה, בעיקר משום שהפעם בחרה המספרת לתאר את רגשותיה באמצעות פרקים אשר הוקדשו לנפלאות המוסיקה באופן תאורטי לחלוטין: מושגים שאמנם שמעתי עליהם דווקא בתכניות ילדים המתיימרות ללמד את המתמטיקה הנשגבת של הצליל: קרשנדו, פוגטה, קנון, ווריאציה ועוד רבים אחרים. תאור פרטני של מחברת התווים, אימונים וחזרות.
הבנתי.
בסדר.
את מוסיקאית מחוננת. אני רחוקה מלהיות כזאת, אלפי שנות אור.
קצת התחלתי לאבד סבלנותי ודילגתי לקטעים בהם סיפרה אודות משפחתה, אודות בתה.
או אז חשתי בתענוג עילאי משום שברגע שזנחה לשניה את ״ה-רה מז׳ור בפה מינור״ והפכה להיות פשוט אם, כפי שהיא מתעקשת לכנות את עצמה בסיפור, היא פרטה על מיתרי ליבי והפכה אותו לנבל דוויד, לא פחות ולא יותר.
ואת המוסיקה הזאת כל כך השתוקקתי לשמוע: ללא תווים וללא חזרות.
נטו ״אנה״, אנה שלי.
אין ספק שמדובר באישה מאוד מקורית ורגישה באופן מיוחד.
היא מתמודדת עם יגונה וזכרונותיה באמצעות הנגינה בפסנתר, האימונים.
המוסיקה הינה חלק בלתי נפרד מעולמה וכשזה האחרון חרב עליה, היא משמשת לה מקור בלתי נדלה של ניחומים.
ללא הנגינה היא תעלם, תתאייד, תשתבש.
שמו של הספר אף הוא מעיד על מחשבה נבונה ורבת משמעות:
קוֹנְטְרַפּוּנְקְט -
(בּמוּזיקה) אָמָנוּת הצֵירוּף של שתי מנגינות או יותר המוּשמָעות בּעֵת וּבעונה אַחַת, שתי עלילות מקבילות.
ואכן, הספר טומן בחובו שתי מנגינות: קינתה של האם ושירת הברבור של הבת.
שתי עלילות: זכרונות האם הנשזרים אל עתידה השחור והמאיים שעליו אינה מעוניינת לחשוב והוא מבחינתה לא קיים.
ספר לא קל ואני חוששת שרבים יאבדו את סבלנותם along the way.
מדובר ב 209 עמודים שמתוכם אחוז נכבד מוקדש לכתיבה טכנית של יצירות מוסיקליות וגולת הכותרת היא ״הוואריאציות של גולדברג״ מאת באך.
היא משווה את הארועים בחייה לאלו של האחרון, מעריכה את כשרונו ומזדהה עם קשייו.
אני נמנעת מלדרג את יצירתה בכוכבים או ציונים, בעיקר משום שהספר נכתב בדם ליבה וכשלא כתבה אודות ״תווים של חלקי-שש-עשרה שבוצעו בסטקטו״ והביעה אומץ בלתי רגיל בתארה רגעים אינטימיים, קדושים כמעט, עם בתה, לא יכולתי שלא לדמוע ולחשוב על הקשר החד פעמי שאני זוכה לחלוק עם בתי, על האהבה וההערכה העמוקה לאמי.
כל אותן תחושות בין אם לבת שוודאי עוברות בירושה או מדור לדור.












![העלמה אלזה [מהדורת 2022]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1007434.jpg)




