עוד רגע אכתוב קצת על פוליפוניה ועל באך. "ואריאציות גולדברג", מפסגת יצירותיו של באך, משמשות בספר הזה כנקודת אחיזה וסיפור מסגרת. דיונים מוסיקולוגיים (שאני אישית נמשך אליהם) הם חלק מסוים מהקונספט בספר. אבל אל תטעו. זה בראש ובראשונה סיפור על אובדן, על געגוע עמוק, וגם לא מעט על התבגרותם של ילדים מנקודת מבטם של ההורים. ובמקרה כאן: אם ובת, שלא נקראות לרגע אחד בשמותיהן (אבל נכנסות עמוק ללב).

את הואריאציות, יצירה למקלדת, כתב באך בגיל 56 (9 שנים לפני מותו ב-1750, שמסמן את סוף תקופת הבארוק), כלומר, כמלחין גדול בשיא בשלותו. מדובר במבנה מפואר של נושא (אריָה) שחוזר בשלמותו בסוף, ושל 30 ואריאציות, שהן גם מסע רגשי באופני ביטוי מגוונים, וגם דוגמא מושלמת לכתיבה פוליפונית מהודקת שמספקת חוויה אינטלקטואלית לצד העומק הרגשי. בארגון הפנימי בולטת סדרת הקנונים. כל ואריאציה שלישית היא קנון, כלומר, קול שני מחקה קול ראשון בהפרש של תיבה, כשבינתיים המהלך ההרמוני מתקדם בזיקה לנושא. וזה לא הכל: בסדרת הקנונים משתנה בכל קנון המרווח בין שני הקולות, לפי סדר: בהתחלה החיקוי הוא באוניסון (חיקוי מדויק), בקנון הבא החיקוי בסקונדה (בהפרש של טון), אחר כך בטרצה, וכן הלאה. בחלק מהקנונים החיקוי נעשה במהופך. בשביל ניתוח מוסיקולוגי יש ספרים מכובדים אחרים, אלא שההתפעלות מהוואריאציות היא חלק מהעניין כאן. יתכן שמי שלא מכיר את היצירה יתעניין בה בעקבות הקריאה, אבל באמת שכדאי להקשיב לה, לפני או במקביל (או בלי קשר). בקיצור, כל פרק בספר מותאם לואריאציה אחרת, לפי הסדר, כשבתחילת כל פרק מופיע ציטוט בתווים של תחילת הואריאציה. את היצירה, בסיפור המסגרת, מנגנת האם.

ה"קונטרפונקט", ארגון שיטתי של פוליפוניה (מילולית: נגד נקודה, כלומר, נקודה מול נקודה, תכנון קולות שונים במקביל על ציר הזמן), שבא לידי ביטוי מבריק בפוגות ובקנונים של באך, משמש כאן (כפי שוודאי מתבקש) בהשאלה לבחינתן של אינטרקציות אנושיות: "דוגמית לאופנים שבהם שני אנשים עשויים להתייחס זה אל זה. לחקות זה את זה, להסכים זה עם זה, לחלוק זה על זה; לתפוס עמדה הרמונית או דיסוננטית; לברוח זה מזה או להתמזג זה בזה, אבל תמיד מתוך מעורבות בלתי־נמנעת של איש ברעהו" (121). בפרק שמקושר לקנון הראשון, למשל, מתוארת באופן יפהפה הסימביוזה שבהריון: "עכשיו, חשבה האשה, אני מטפלת בבת שלי טוב יותר וטבעי יותר מכפי שאוכל אי־פעם בעתיד. וביתר קלות – זה קורה מעצמו. שתינו שרות אותה מנגינה, באוניסון. לו רק היה יכול להישאר כך" (37); תיאור יפה אחר, בפרק שמקושר לואריאציה 12 (הקנון הרביעי), ממחיש את חיכוכי גיל ההתבגרות בהקבלה לקנון בקווארטה, בו הקול השני מצטרף בהיפוך.

אבל הדמיון בין יחסי הקולות בתווים ובחיים הוא רק תחנה בפרויקט של האם הפסנתרנית. ככל שמתקדמות הואריאציות הן נעשות עמוקות וחדשניות (ומבחינה טכנית תובעניות), ובהדרגה משתלב גם סיפורו של באך עצמו, שחווה גם הוא אובדן בסמוך לכתיבת היצירה. המקומות האפלים ביצירה חושפים את באך במלוא הייאוש והבדידות (יש צל בכל ואריאציה, אבל כדאי לשים לב במיוחד לשלוש הואריאציות המינוריות, ובמיוחד השלישית, מספר 25). בדף השער המקורי של הואריאציות נכתב בכותרת המשנית: "מוסיקה שנועדה להשיב את רוחם של אוהבי המוסיקה", וזה היה שקר – כותבת אנה אנקוויסט – "המטרה העיקרית של הואריאציות הייתה להגן על יוצרן מפני טירוף־הדעת" (200). דרך נגינת הואריאציות מבקשת האם לתאר את בתה, ואולי רק לעצמה, ולאו דווקא בגלל קשר מיוחד של הבת ליצירה הזו. התהליך הוא אישי שלה. היא חוקרת את מושגי הזמן והזכרון החמקמקים דרך נגינה וכתיבה, ולא חוסכת בביקורת עצמית. וכאן צריך להגיד, הסיפור הוא אוטוביוגרפי, או כמו שנכתב מאחורה: "האוטוביוגרפי ביותר" מבין ספריה של אנה אנקוויסט.

על דמותה של הבת אני לא מרחיב. היא כמובן מוקד הספר (הואריאציות הן רק האמצעי), וכפי שקורה בספרים טובים, היא דמות מלאת חיים שנכנסת עמוק ללב. בקשר לואריאציות: יש ביצועים טובים ומגוונים, על פסנתר, צ'מבלו (ביניהם, אגב, קית' ג'ארט), ולא רק. מומלצים: מארי פראייה, אנדרש שיף, וכמובן - גלן גולד (שגם מוזכר בספר, ובצדק).

# # #

ציטוט, לסיום, על ואריאציה 15:

פשוט. זה חייב להישאר פשוט ושקוף, כי תוכן התווים כבר טרגי די והותר. באמצע המחצית השנייה של הקטע ישנה תיבה שבה הקול העליון שותק. הבאס והקול התחתון יורדים למטה בשפה בלתי־נתפסת, משוחררים לרגע מכל מפתח שהוא, כאילו הם מתייחסים למוזיקה שתיווצר רק בעוד מאות שנים. האשה נרעדה. בלי רגישויות עכשיו, חשבה, בלי עיניים צורבות או גרון חנוק. שטויות. את הקנון צריך לבצע, לאט ובלי שגיאות, עד לסוף התיבה האחרונה, שבה הקול העליון מטפס מעלה־מעלה, והבאס נשאר לשכב בעומק, כאילו אינו יכול להציל את הסופרן והוא אנוס לעמוד מנגד חסר־אונים ולראות אותה ממריאה ונעלמת בקווינטה הריקה ביותר שהצטלצלה מעולם.
(103)

על מקצבי החיים

התחבטתי אם לקרוא את ספרה של אנקוויסט, קונטרפונקט, העוסק במוזיקה, כי מצד אחד אני מעריץ את כתיבתה אחרי שקראתי שניים מספרייה, אך מצד שני הספר הזה עוסק בצורה משמעותית במוזיקה קלאסית, תחום בו אני בור לחלוטין.

הרבה יותר מבורות, יש בי תחושה לא נוחה כשאני רואה תווים, הם נראים לי ככתב חרטומים יוצר חרדה. אבל למה זה, שאלתי את עצמי בשעה שהבטתי בכריכת הספר של אנקוויסט, המקסימה ביופייה ודפדפתי בדפיו, בהם מופעים לצד המלים תווים?

לעתים עוברים ימים ותחושת אי הנחות, או החרדה הקדמונית שלי מתפענחת, ולפתע היא הופכת לסיפור בהיר, כך קרה במקרה הזה.

כשהייתי ילד, החליטו ללמד את כל הכיתה חלילית, נשמע מהפכני לאותה עת. אמא שלי כל כך שמחה, שהיא אצה רצה לקנות לי חלילית משומשת, במעט הכסף שעמד לרשותה. היא כבר ראתה מול עיניה איך בנה מתקדם מוזיקאלית, ולבטח בהמשך אלמד אקורדיון, ואשמיע לה צלילים רוסיים נשכחים ואהובים. אבל כשהחלו לנגן בכיתה, הצלחתי להשמיע צפצופים צורמים ולא קשורים ונדמתי מוזיקאלית לתמיד, אולי היו אלה הפרעות הקשב שהיו לי, או הדיסלקציה שמעולם לא אובחנה. מאז מוזיקה קלאסית נותרה עבורי כמו חור שחור.

הרתיעה שלי מהספר עלתה שוב כשהתחלתי לדפדף מעט על מה שנכתב עליו, באחת מהביקורות עליו, הופיעה צילום של פסנתר כנף ענק, שלבטח מדגים איכות ואליטיסטיות וקלאסיות הקשורים למוזיקה, תוסיפו לכך איזה וריאציה מסובכת של גולדברג אותה כתב באך, שבה עוסק נושא הספר, המחייבת להתאמן שנים בכדי להתמודד עם מורכבות, שלבטח רק מעטים יכולים להתפעל מאיכותה.

במחשבה שנייה, הקשורה בספר של אנקוויסט, הרגשתי את המשותף למצוינות במוזיקה קלאסית, שהיא התחום בו עסקה אנקוויסט שנים, כמי שבקשה להיות פסנתרנית מקצועית, לבין מה שאני עשיתי בחיים, בקשתי להצטיין בריצה למרחקים ארוכים, תחום המחייב אין סוף שעות של אימונים ומשמעת, וישנם ביטויים שממש חופפים בין בשני התחומים, המוזיקה והריצה, מקצבים ותחושת זמן, אינטרוולים ואימונים סיזיפיים, קשר בין הגוף לנפש והרמוניות, ועל הישג המושג במאבק קשה.

אנקוויסט עוסקת בחלום המוזיקאית שלה, שנקטע על ידי הוריה שבקשו ממנה ללמוד מקצוע מועיל, וכך היא גנזה את חלומה והפכה לפסיכואנליטיקאית, אבל תמיד נשארה בקרבת החלום הלא ממומש. כעת היא חוזרת אליו כשהיא כבר בוגרת, יושבת ליד הפסנתר, ודרך הניסיון שלה לחזור ולנגן את הווריאציה של גולדברג, היא נזכרת בחייה כאם שאיבדה את ביתה בתאונה.

גם אצלי החלום הגדול להיות רץ ברמה בינלאומית נקטע, מאז קיים בי חלום לחזור לאותו מקום בו בשחר נעורי תרגלתי אימון מאתגר, לעלות בריצה אל ההר. אני לפעמים מהרהר בכך שבריצתי שוב במעלה ההר בקצב שלי, אסגור מעגל, כמו אנקוויסט היושבת ליד הפסנתר, וכעת היא מנגנת את יצירת נעוריה המאתגרת, הגורמת לה כעת בבגרותה להיזכר בחייה ולהרהר בהם.

הספר הזה מספר לנו על החלומות שלנו, על ההתמסרות לתחומים שבהם אנו נדרשים לטוטאליות ולהקרבה, לעומתם קיימים המשפחה והילדים המחייבים בוויתור, ביציאה מהאני הממוקד לעצמי, לאני ההורה ואנחנו כמשפחה המבטאים נתינה אין סופית, לעומת שמימיות המוזיקה אנו עוסקים בהחלפת חיתולים, בחרדה תמידית לשלום יקריינו, דאגה והורות כקונפליקט לא פתור.

הקונפליקט, הופך לאובדן מייסר, לבדידות ולגעגוע. בשעה שאנקוויסט נזכרת בביתה, עולים בקרבה זיכרונות התקועים בעבר נטולי עתיד ונחמה, בהבנה מייאשת, כי מי שהקדשת לה חיים, לא תממש עוד חיים כאדם בוגר, לא תגשים חלומות, ולא תחייה לאור הערכים שבקשנו להנחיל להם.

אנקוויסט בקשה לחנך את ביתה, על ברכי המוזיקה בדרכה, סופגת רגעים של נחת, בשעה שביתה ניגנה. אני בקשתי לחנך את בני על ברכי הריצה למרחקים ארוכים. יש לנו זיכרונות משותפים לאופן שבו אנחנו מעפילים להרים בריצה, שואפים לקרבנו אוויר וחשים גאווה וקרבה בריצה המשותפת.

אנקוויסט שאיבדה את ביתה, כתבה את הספר הזה כהספד וקינה, באמצעותו היא מספרת על משמעות המילה אם ואם שכולה, על המשמעות החיים, האובדן והצער בצלילות מפתיעה המתארת את הבנאליות של החיים. אני לא הייתי שם, אבל הייתי ברגעים בהם נשקפה סכנה לבני והרגשתי מהו פחד מוות, מהי המשמעות של להיות הורה לבן הנתון בסכנת חיים, על חיים שעברו טלטלה, ועל חיים שאמורים לחזור למסלולם, כשהם שואבים כוחות חדשים מהאופן בו מתקיימת התמודדות יום יומית המחייבת משמעת, עבודה קשה, אמונה, ומעל הכל הצבת מטרות גדלות בכדי להגיע למקומות הנחשבים לבלתי אפשריים. ממש כמו ההר שצריך לכבוש אותו בריצה.

אנקוויסט לצד הכאב, אמורה להעניק נחמה גדולה בכך שהיא מעניקה לנו הצצה לתוך נפשה כאדם המתמודד עם טראומה גדולה, באמצעות מוזיקה המנסה לשחזר הרמוניות ישנות ואת זיכרונות חייה. זהו ספר קשה ולא קל, אך הוא מאתגר בדרכו המיוחדת, כמו המוזיקה והריצה במעלה ההר.

את אנה אנקוויסט רציתי מאוד לפגוש והיה בדעתי להגשים את החלום ממש כפי שתכננתי לפגוש את אליל נעוריי, סטאלונה ובהזדמנות הראשונה ששמעתי כי יופיע במלון שליד מפלי הניאגרה, קניתי כרטיס טיסה, כרטיס כניסה למופע ונסעתי בשלהי פברואר בקור מקפיא רק כדי לחזות בכוכב שאמנם קצת דעך במשך השנים אך את מראהו המסוקס החליפה כעת כריזמה, ספונטניות וחוש הומור משובח (כן, כן. תתפעלו לשמוע!).
אך לא מזמן חזרתי מביקור בארץ ויריד הספרים בירושלים החל זה מכבר.
היה מוגזם לבקש מהחוקי שלי ארכה של עוד שבוע וקצת, רק כדי לצלול לעיניה הכחולות של כריסטה, לומר לה עד כמה הצליחה לגעת בי באמצעות ספריה ולהבטיח לה שאני בדיוק-בדיוק כמוה, סוג של קאלימרו: האפרוח הקטן מסרטי האנימציה שעל ראשו עדיין מונח שבר של ביצה וכך הוא מוגן מהעולם; מבחוץ נוקשה משהו ומבפנים רך, נוזלי וכמעט חלמוני.
במקום, מיהרתי להזמין את ספרה החדש ישירות מההוצאה והשתדלתי, כמו תמיד, שלא לקרוא את הפרק הראשון ״ששיחררו״ כקדימון ואת המאחורה שטרחו לפרסם ברחבי האינטרנט.
״רומן אוטוביוגרפי״ כבר הסגיר יותר מידי פרטים ועוד לאחת שכמותי שמסוגלת ללכת עד הסוף ולשלם לבלש פרטי רק כדי לברר מה היה שמה של בת הדודה הנשכחת של מאן דהו משום שהיה קשור אליה ובגלל שהוא מוערך עלי כ״כ, חשוב לי לברר עליו הכל כדי להבין עד הסוף את כתיבתו ו/או התנהגותו.

ואכן, כשהגיעה החבילה המיוחלת בדואר התאפקתי בקושי שלא לקרוע בהתלהבות את מעטפת הפצפצים הזדונית שהתנכלה לי מהרגע הראשון שנגעו אצבעותי בה ורק לאחר שהוכתמה בדמי, נכנעה וגם זאת מבלי שאף אחת מבועותיה תתפוצץ.
מחלתי על כבודי, הספגתי את אצבעותי בטישו משומש, מזכרת מהשפעת של בתי הקטנה והתחלתי לקרוא.

אומרים שהסקרנות הרגה את החתול ואכן גם אני תיכננתי להיאסף אל אבותי זמן מה לאחר שקיעתי בעלילה, בעיקר משום שהפעם בחרה המספרת לתאר את רגשותיה באמצעות פרקים אשר הוקדשו לנפלאות המוסיקה באופן תאורטי לחלוטין: מושגים שאמנם שמעתי עליהם דווקא בתכניות ילדים המתיימרות ללמד את המתמטיקה הנשגבת של הצליל: קרשנדו, פוגטה, קנון, ווריאציה ועוד רבים אחרים. תאור פרטני של מחברת התווים, אימונים וחזרות.

הבנתי.
בסדר.
את מוסיקאית מחוננת. אני רחוקה מלהיות כזאת, אלפי שנות אור.
קצת התחלתי לאבד סבלנותי ודילגתי לקטעים בהם סיפרה אודות משפחתה, אודות בתה.
או אז חשתי בתענוג עילאי משום שברגע שזנחה לשניה את ״ה-רה מז׳ור בפה מינור״ והפכה להיות פשוט אם, כפי שהיא מתעקשת לכנות את עצמה בסיפור, היא פרטה על מיתרי ליבי והפכה אותו לנבל דוויד, לא פחות ולא יותר.
ואת המוסיקה הזאת כל כך השתוקקתי לשמוע: ללא תווים וללא חזרות.
נטו ״אנה״, אנה שלי.

אין ספק שמדובר באישה מאוד מקורית ורגישה באופן מיוחד.
היא מתמודדת עם יגונה וזכרונותיה באמצעות הנגינה בפסנתר, האימונים.
המוסיקה הינה חלק בלתי נפרד מעולמה וכשזה האחרון חרב עליה, היא משמשת לה מקור בלתי נדלה של ניחומים.
ללא הנגינה היא תעלם, תתאייד, תשתבש.
שמו של הספר אף הוא מעיד על מחשבה נבונה ורבת משמעות:
קוֹנְטְרַפּוּנְקְט -
(בּמוּזיקה) אָמָנוּת הצֵירוּף של שתי מנגינות או יותר המוּשמָעות בּעֵת וּבעונה אַחַת, שתי עלילות מקבילות.
ואכן, הספר טומן בחובו שתי מנגינות: קינתה של האם ושירת הברבור של הבת.
שתי עלילות: זכרונות האם הנשזרים אל עתידה השחור והמאיים שעליו אינה מעוניינת לחשוב והוא מבחינתה לא קיים.

ספר לא קל ואני חוששת שרבים יאבדו את סבלנותם along the way.
מדובר ב 209 עמודים שמתוכם אחוז נכבד מוקדש לכתיבה טכנית של יצירות מוסיקליות וגולת הכותרת היא ״הוואריאציות של גולדברג״ מאת באך.
היא משווה את הארועים בחייה לאלו של האחרון, מעריכה את כשרונו ומזדהה עם קשייו.
אני נמנעת מלדרג את יצירתה בכוכבים או ציונים, בעיקר משום שהספר נכתב בדם ליבה וכשלא כתבה אודות ״תווים של חלקי-שש-עשרה שבוצעו בסטקטו״ והביעה אומץ בלתי רגיל בתארה רגעים אינטימיים, קדושים כמעט, עם בתה, לא יכולתי שלא לדמוע ולחשוב על הקשר החד פעמי שאני זוכה לחלוק עם בתי, על האהבה וההערכה העמוקה לאמי.
כל אותן תחושות בין אם לבת שוודאי עוברות בירושה או מדור לדור.