ביקורת ספרותית על צוואתו של מוקיון מאת ז'ול ואלס
ספר טוב

---

צוואתו של מוקיון פורסם בהמשכים בעיתון “לה פרודי” החל מסתיו 1869.
זהו סיפור על התעללות בבית הספר, על אלימות הורים כלפי ילדיהם ועל ילדים הסובלים ממחסור באוכל ורעב במאה ה – 19.
סיפור על ילדותו הקשה של ארנסט פיטו.

הספר נפתח “אני בן שש. והישבן שלי בוער. אימא אומרת שאסור לפנק ילדים, והיא מלקה אותי בכל בוקר, כשאין זמן בבוקר, היא מלקה אותי בצהריים. רק לעיתים נדירות אחרי ארבע”. אלימות שלעיתים מרחיקה לכת עד רמת סדיזם.
זהו סיפור על ילד הסובל מנחת זרועם של הוריו בבית ושל מוריו בבית הספר, ועושה ככל יכולתו כדי להיחלץ מגורלו ולהילחם.

הספר הינו צעקה כנגד אלימות, הזנחה פושעת והתעללות קשה שהינה מנת חלקם של ילדים רבים.
ילדים החוטפים מכל הסיבות – על שלא למדו מספיק, על שלא הצטיינו, על שלכלכו בגדים, על שקרעו בגדיהם, על שהתחצפו, על שהמרו את פי הוריהם, על מבט מוזר וכן הלאה…

בסיפור קשה זה נעשה שימוש בהומור על מנת להעביר ביקורת על החברה במאה ה – 19.
התיבול בהומור ובציניות הופך את הסיפור הזה לקריא וזורם, למרות תוכנו של הספר.

בסיומו חשבתי על שמו של הספר “צוואתו של מוקיון” והבנתי שזו בעצם הצוואה שהשאיר לנו הסופר, ז’ול ואלס להלחם על זכויות הילדים, להלחם כנגד הזנחה ואלימות.
קשה לקרוא את הספר ולהישאר אדישים.

קראתי קצת על הסופר ופועלו בסיומו והבנתי כי הוא היה פורץ דרך בזמנו וכי פועלו הוביל לשינוי בחקיקה ולהגדרה מחודשת של מעמד הילד.

הספר הזה היווה טיוטה לספר הראשון מטרילוגיה, “הילד”, שטרם תורגם לעברית.

ממליצה!

» ביקורות נוספות של מירב גת
» ביקורות נוספות על צוואתו של מוקיון