ביקורת ספרותית על צוואתו של מוקיון מאת ז'ול ואלס
ספר טוב

---

"אז אני מבין שאתה ליצן". כך היה אומר המורה המדופלם בבית הספר למשחק לכל מי שלא התיישב לו עם ענייני המשמעת. "הליצנים" הללו, היו התלמידים העצובים ביותר. אלו שמסתתרים תחת מעטפת צינית עוקצנית, במגננות עוד לפני שהיה צורך בהן ובהמון מעצורים רגשיים. לא תמיד הצליחו הליצנים להתקלף ולהסיר את שכבת האיפור המוקיוני. הם היו עסוקים בלהסתיר אמת כואבת שמעולם לא הייתה נאמרת בקול. "ליצן עצוב", זו בהחלט לא עוד סתם קלישאה. רבים מהם לא שרדו את בית הספר למשחק.

זהו ספר עצוב ונוגע ללב המתרחש בצרפת של 1871. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ילד החי עם הוריו המתעללים. אנחנו נחשפים בתיאוריו הקשים כיצד הוא חוטף מכות באופן קבוע מאמו, הצלפות מחגורת אביו ורודנות בלתי פוסקת בנוגע לציוניו בלימודים ועתידו. הוא מתאר כיצד הוריו מלבישים אותו באופן מוזר וחריג, כאילו הילד אינו נמצא, הוא רק צינור למלא את משאלות ליבם האופנתיות של הוריו. אפשר לחוש מאופן הכתיבה שעל פניו אינה מתאמצת לרגש או לגעת, אלא מסופרת מנקודת מבט "סתמית" אך עם המון עומק מתחת לטקסט, שהילד אינו מרגיש שייך לעצמו. הוא מרגיש בתחפושת של מישהו אחר. זועק נואשות לעזרה, לחופש, לשחרור.

הכתיבה ביקורתית מאוד וקוראת תיגר על העולם של אז. הילד סופג עוד ועוד מהוריו תוך השתדלות וכניעה אך בו זמנית מבקר את העולם ואת החיים הלא הגיוניים מבחינתו שמייעדים לו. "אני מעדיף להפעיל מכונה, לסובב גלגל, לטחון חיטה או לנקות חמור מאשר לקרוא ולהקיא לטינית. האם זה יימנע ממני לחשוב, לאהוב?"

הנושא רלוונטי עד ימינו ופגש אותי במקום של ההליכה בתלם. מה צריך, מה נכון, מה השלב הבא לפי הספר שמישהו אי שם מזמן ישב וכתב וכעת כולנו פועלים לפיו.

"מתחוור לי שבכל הספרים שאילצו אותי לקרוא, לדקלם, לתרגם, מעולם לא עלתה השאלה איך משלמים את דמי השכירות או פורעים את החשבון אצל האופה. לא לימדו אותי מהו מחירה של החמאה או כמה עולה נתח בשר פשוט לצלי. אני לא יודע כלום".

» ביקורות נוספות של בר
» ביקורות נוספות על צוואתו של מוקיון