ביקורת ספרותית על צוואתו של מוקיון מאת ז'ול ואלס
ספר טוב

---

ספר שמתחיל במילים:
"אני בן שש, והישבן שלי בוער
אימא אומרת שאסור לפנק ילדים, והיא מלקה אותי בכל בוקר, כשאין לה זמן בבוקר, היא מלקה אותי בצהריים. רק לעיתים נדירות אחרי ארבע."
ספר בסיגנון, ציני, מנקודת מבט של מתבונן מרחוק ובמידה מסויימת למרות שאינו מסכים עם הקורות אותו, השלמה תוך ניסיון לשנות לכשיגדל.
הוא נכתב באמצע המאה ה 19.
הספר מוקיע את החינוך ומציג את המתעללים כמוכים וחבוטים במופע אחר של חייהם ( ילדותם, או בסביבה אחרת, הבית וכו).
כל כובד הנושא מסתכם ב 120 עמוד, כתוב בסיגנון שאינו מעיק , ומביא את רוח התקופה.
המקבילות של ספר זה , הם ספריו של דיקנס.
שם, יש ניחוח של התקופה, עומק והרחבה של דמויות.
הספר מתמקד בנושא אחד : ארנסט פיטו, גיבור הספר וכותב היומן.
התקופה והדמויות משתקפות ברקע.
ספר מומלץ.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על צוואתו של מוקיון