ז

ז'ול ואלס

סופר


1.
קו ישר מחבר בין ילדותו הקשה של ארנסט פּיטוּ, הדמות הראשית בצוואתו של מוקיון, לבין השתתפותו בהתקוממויות ברחובות פריז והיותו מהפכן. הקו הזה מתחיל במחוזות הדרומיים של צרפת, בלי אהבה, בלי חום, עם הרבה משמעת ומעט אוכל – ולא מתוך עוני. הדמות עוברת במוסדות לימוד שונים, פנימיות קיץ ומורים אקסצנטריים והחינוך הנוקשה והתובעני שהיא מקבלת, הן בחיק המשפחה והן במסגרות השונות, הוא בגדר סיוט. אך בעוד החינוך של ארנסט פיטו דומה יותר לעונש ולדיכוי, הרי הקריאה בספרים והחינוך העצמי הם מזונו היומי, המחסה ומקור החום שמהם יונקת דמותו בצעדיה הראשונים בחיים העצמאיים. צוואתו של מוקיון היא דוגמה למופת לכתיבה המציירת עולם שלם במילים ספורות, באכזריות חסרת פשרות, אך בהומור, בחמלה, בחזון ובליריות מיוחדת: בעמודי הספר נפרס פסיפס של חיי היומיום בצרפת הכפרית והעירונית במאה ה-19, ציור קיר של האווירה הסטודנטיאלית ושל עולמן של משפחות קשות יום. צוואתו של מוקיון עשוי להזכיר לנו לרגעים את דיקנס או את אמיל זולא. אלא שבמקרה של ואלס, מה ששונה הוא שהתמרדותו האמיתית באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בשפה: היא ישירה, כנה, אירונית, פשוטה ומודרנית, ומטרתה להתנגד לדקדנטיות ולריקבון המוסדי סביבה. ואלס כותב דרך הגוף: היכונו להרגיש את האוכל ואת העדרו, את הוויית הכפר, את חייו הפנימיים של בניין דירות, את צליל ההצלפות בישבן ואת הרישום המהיר של הנופים העירוניים הדמות שבהן הוא עובר. ובכל זאת, יותר מכול מספר לנו צוואתו של מוקיון על לידתה של אישיות. כך זה מתחיל: "יום אחד חשבתי להיות מורה פרטי אצל משפחה. אבל אימא גילתה והיא הלכה לדבר בעצמה עם האנשים: "אדוני, אני מודה לך מאוד על השירות שאתה עושה לנו בכך שאתה לוקח את בננו. ארנסט הוא לא ילד רע, אבל הוא בטלן, קשה עורף, נהנתן ומתהולל..." כשהגעתי לבית, הורו למשרתים לגרש אותי. בערב סיפרתי לאימא על כישלון התוכנית, והיא אמרה: "אתה כנראה טיפש גמור אם נכשלת אחרי הביקור שלי. הכנתי הכול בשבילך." חייכתי. אבא אמר: "בן בלייעל, אתה עלבון לאנשים שנתנו לך חיים!" מי ביקש מהם....


חיפשתי ספר להאזנה אשר קצת ישנה את האווירה בעת קריאת ספר אחר, ובאותה עת יוכל לחיות בהרמוניה בעולם הקריאה המקבילי שלי. מצאתי את צוואתו של מו... המשך לקרוא
5 אהבו · אהבתי · הגב
צוואתו של מוקיון פורסם בהמשכים בעיתון “לה פרודי” החל מסתיו 1869. זהו סיפור על התעללות בבית הספר, על אלימות הורים כלפי ילדיהם ועל ילדים הסו... המשך לקרוא
12 אהבו · אהבתי · הגב
כשהייתי ילדה גרה משפחה בבניין סמוך: הורים ושלושה בנים. לא היכרנו אותם במיוחד - הילדים למדו בבית ספר דתי - אבל ידענו מצויין, משמיעה, מי הם. כי ... המשך לקרוא
43 אהבו · אהבתי · הגב
ספר שמתחיל במילים: "אני בן שש, והישבן שלי בוער אימא אומרת שאסור לפנק ילדים, והיא מלקה אותי בכל בוקר, כשאין לה זמן בבוקר, היא מלקה אותי בצהר... המשך לקרוא
10 אהבו · אהבתי · הגב
מעניין. מחד, עצוב שזה היה המצב וככל הנראה אודנו. מאידך, משמח שהמצב אינו כבר כזה, ברוב המקרים. הילד (הסופר) מתאר את עצמו כמסכן. אך בין השו... המשך לקרוא
1 אהבו · אהבתי · הגב
"אני בן שש והישבן שלי בוער.אימא אומרת שאסור לפנק ילדים,והיא מלקה אותי בכל בוקר. כשאין לה זמן בבוקר, היא מלקה אותי בצהרים,רק לעתים נדירות אחר... המשך לקרוא
23 אהבו · אהבתי · הגב





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ