כשהייתי ילדה גרה משפחה בבניין סמוך: הורים ושלושה בנים. לא היכרנו אותם במיוחד - הילדים למדו בבית ספר דתי - אבל ידענו מצויין, משמיעה, מי הם. כי את הבן האמצעי - שהיה קצת קטן ממני - הם היכו נמרצות. לא יודעת למה כל זה קרה במרפסת - יכול להיות שזו פעילות מלכלכת שלא רצוי שתכתים את הרהיטים - בכל אופן יום יום היו מוציאים אותו למרפסת והאבא היה מצליף בו בחגורה. לפעמים במקל. כשהאבא היה עסוק עשתה זאת האמא, אם כ

"אז אני מבין שאתה ליצן". כך היה אומר המורה המדופלם בבית הספר למשחק לכל מי שלא התיישב לו עם ענייני המשמעת. "הליצנים" הללו, היו התלמידים העצובים ביותר. אלו שמסתתרים תחת מעטפת צינית עוקצנית, במגננות עוד לפני שהיה צורך בהן ובהמון מעצורים רגשיים. לא תמיד הצליחו הליצנים להתקלף ולהסיר את שכבת האיפור המוקיוני. הם היו עסוקים בלהסתיר אמת כואבת שמעולם לא הייתה נאמרת בקול. "ליצן עצוב", זו בהחלט לא עוד סתם קלי

חיפשתי ספר להאזנה אשר קצת ישנה את האווירה בעת קריאת ספר אחר, ובאותה עת יוכל לחיות בהרמוניה בעולם הקריאה המקבילי שלי. מצאתי את צוואתו של מוקיון.

לאחר מחסום האזנה של מספר חודשים, הצלחתי להתגבר עליו. אמנון וולף הקריין מביא ממד נוסף ומקים לחיים את צוואתו של מוקיון. הרגשתי לא נעים, נוצרה אצלי סתירה פנימית. אל מול אלימות והתעללות בגיבור , אני צוחקת.

<mark>ז'ול ואלס</mark>, החליט להוקיע ולשפר את מעמד וזכויות הי

"אני בן שש והישבן שלי בוער.אימא אומרת שאסור לפנק ילדים,והיא מלקה אותי בכל בוקר. כשאין לה זמן בבוקר, היא מלקה אותי בצהרים,רק לעתים נדירות אחרי שעה ארבע".

האם אפשר לנתק יצירה מחיי הכותב שלה או מהתקופה שבה היא נכתבה ? -התשובה החד משמעית לגבי הספר הזה- היא שלילית.
בפתח אחד מסיפוריו כתב העיתונאי והסופר ז׳ול ואלֶס "אני עומד להרוג שתי ציפורים במכה אחת,להעניק לכם את הביוגרפיה שלי, ובה בעת לתקוף – באמצ

צוואתו של מוקיון פורסם בהמשכים בעיתון “לה פרודי” החל מסתיו 1869.
זהו סיפור על התעללות בבית הספר, על אלימות הורים כלפי ילדיהם ועל ילדים הסובלים ממחסור באוכל ורעב במאה ה – 19.
סיפור על ילדותו הקשה של ארנסט פיטו.

הספר נפתח “אני בן שש. והישבן שלי בוער. אימא אומרת שאסור לפנק ילדים, והיא מלקה אותי בכל בוקר, כשאין זמן בבוקר, היא מלקה אותי בצהריים. רק לעיתים נדירות אחרי ארבע”. אלימות שלעיתים מרחיקה ל

חסר דיור בפריס עם מזל רע מספר על השרדותו ברחובות.
סביר.

ספר שמתחיל במילים:
"אני בן שש, והישבן שלי בוער
אימא אומרת שאסור לפנק ילדים, והיא מלקה אותי בכל בוקר, כשאין לה זמן בבוקר, היא מלקה אותי בצהריים. רק לעיתים נדירות אחרי ארבע."
ספר בסיגנון, ציני, מנקודת מבט של מתבונן מרחוק ובמידה מסויימת למרות שאינו מסכים עם הקורות אותו, השלמה תוך ניסיון לשנות לכשיגדל.
הוא נכתב באמצע המאה ה 19.
הספר מוקיע את החינוך ומציג את המתעללים כמוכים וחבוטים במופע אחר של