“בשנת 1979, בכיתה ו', בעת ארוחת בוקר של קוטג' ועגבניה בחדר האוכל, זה קרה. מישהי שלמדה אצלנו בקבוץ כי הייתה פרועה מדי עבור הקבוץ שלה, ניגשה אלי. "אתה ממש דומה לדיוויד בואי", אמרה והסתכלה לי ממש אל תוך העיניים. היא הייתה מבוגרת ממני בשנתיים שלוש, היה לה עגיל באף והיא לבשה תמיד צעיפים. ויפה. בכתה ו' עדיין חששתי מנשים מבוגרות ממני עם עגיל באף וצעיפים. ויפות. מאז הקפדתי לבדוק בכל בוקר היכן היא י”

“ראשית אני באמת מעריכה ואוהבת את היוצר והאומן המעולה הזה שידע להתפתח ולנסות צורות שונות של מוסיקה וחיבר מאות קטעים ושירים חלקם באמת אבני דרך במוסיקת הרוק. ולספר עצמו - מארק ספיץ הוא בחור אמריקאי ורוב הספר מלבד כמובן תחילת דרכו של בואי הבריטי, הוא מתביית על אמריקה ומעמיס עלינו שמות ודמויות של אנשים מתעשיית המוסיקה, שעניינו אותי כשלג דאשתקד. דוקא את השנים שבואי עשה בברלין שם הוציא יחד עם בראיין”

“מכיוון שאני מעריצה מושבעת, התרגשתי מאוד לראות את הספר בחנות. התרגשתי גם בזמן הקריאה, אם כי התאכזבתי מעט. ספיץ הטיב לתאר את רוח התקופה בה גדל ועוצב דייוויד ג'ונס; תקופה שהביאה אותו להיות דייוויד בואי, וכדייוויד בואי הוא השפיע רבות על עולם המוסיקה (וגם על ספיץ עצמו, עובדה שהוא לא מסוגל לחסוך מהקוראים לרגע...). דבר שנוי במחלוקת שספיץ עושה בספר הזה: הוא קושר אירועים בחייו של בואי למוסיקה אותה ייצר”

“הספר מייצג תקופה, מייצג דור, מייצג את אירופה שלאחר המלחמה והשפעות אמריקה על הדור שגדל באירופה שלאחר אותה מלחמה. השפעות מוזיקליות אמריקניות שהגיעו לאירופה והמשיכה של בואי למעשה בסופו של דבר להגיע לתודעה כאמן דווקא באדמת ארה"ב. הבעיה היא שהכותב העריץ את בואי וכאן הייחוס הזה בעוכריו שכן הוא איננו ביקורתי גם בנקודות בהן ראוי שתהיה ביקורתיות. עמדת המעריץ המקבל כל ודמות האמן כחף או כמעט חף מטעויות מפ”

“בשנת 1979, בכיתה ו', בעת ארוחת בוקר של קוטג' ועגבניה בחדר האוכל, זה קרה. מישהי שלמדה אצלנו בקבוץ כי הייתה פרועה מדי עבור הקבוץ שלה, ניגשה אלי. "אתה ממש דומה לדיוויד בואי", אמרה והסתכלה לי ממש אל תוך העיניים. היא הייתה מבוגרת ממני בשנתיים שלוש, היה לה עגיל באף והיא לבשה תמיד צעיפים. ויפה. בכתה ו' עדיין חששתי מנשים מבוגרות ממני עם עגיל באף וצעיפים. ויפות. מאז הקפדתי לבדוק בכל בוקר היכן היא י”

“ראשית אני באמת מעריכה ואוהבת את היוצר והאומן המעולה הזה שידע להתפתח ולנסות צורות שונות של מוסיקה וחיבר מאות קטעים ושירים חלקם באמת אבני דרך במוסיקת הרוק. ולספר עצמו - מארק ספיץ הוא בחור אמריקאי ורוב הספר מלבד כמובן תחילת דרכו של בואי הבריטי, הוא מתביית על אמריקה ומעמיס עלינו שמות ודמויות של אנשים מתעשיית המוסיקה, שעניינו אותי כשלג דאשתקד. דוקא את השנים שבואי עשה בברלין שם הוציא יחד עם בראיין”

“מכיוון שאני מעריצה מושבעת, התרגשתי מאוד לראות את הספר בחנות. התרגשתי גם בזמן הקריאה, אם כי התאכזבתי מעט. ספיץ הטיב לתאר את רוח התקופה בה גדל ועוצב דייוויד ג'ונס; תקופה שהביאה אותו להיות דייוויד בואי, וכדייוויד בואי הוא השפיע רבות על עולם המוסיקה (וגם על ספיץ עצמו, עובדה שהוא לא מסוגל לחסוך מהקוראים לרגע...). דבר שנוי במחלוקת שספיץ עושה בספר הזה: הוא קושר אירועים בחייו של בואי למוסיקה אותה ייצר”

“הספר מייצג תקופה, מייצג דור, מייצג את אירופה שלאחר המלחמה והשפעות אמריקה על הדור שגדל באירופה שלאחר אותה מלחמה. השפעות מוזיקליות אמריקניות שהגיעו לאירופה והמשיכה של בואי למעשה בסופו של דבר להגיע לתודעה כאמן דווקא באדמת ארה"ב. הבעיה היא שהכותב העריץ את בואי וכאן הייחוס הזה בעוכריו שכן הוא איננו ביקורתי גם בנקודות בהן ראוי שתהיה ביקורתיות. עמדת המעריץ המקבל כל ודמות האמן כחף או כמעט חף מטעויות מפ”