בא לי לנסוע ליוון.

אף פעם לא התעניינתי במיוחד ביוון של מלחמת העולם השנייה, ואני חושבת שהעובדה ששני ספרים של ויקטוריה היסלופ גרמו לי לרצות לנסוע לשם ולהפוך כל אבן כדי לגלות את ההיסטוריה של המקום הזה, כבר אומרת פחות או יותר הכל על הספר.

וקצת יותר בפירוט - סלוניקי של 1917 הייתה עיר גדולה ושוקקת חיים, מלאה בנוצרים, מוסלמים ויהודים החיים פחות או יותר בשלום ושלווה זה לצד זה. כעבור שלושים שנה, נותרו בה נוצרים בלבד.ויקטוריה היסלופ מספרת לנו את קורות העיר במאה ה20 דרך עיניהם של קטרינה, ילדה קטנה שגורשה מביתה בשל הכיבוש הטורקי ב1922 ומוצאת בית אצל אם מאמצת בסלוניקי, דימיטריס - בנו הקומוניסט של אחד מעשירי סלוניקי הפאשיסטיים, ומשפחת מורנו - יהודים הגרים ברחוב איריני שוקק והחיים ומאמצים אליהם את כל שכניהם.
אנחנו מגלים את התהפוכות שעברו על סלוניקי במחצית הראשונה של המאה ה-20 - שריפה שהשמידה חלק נכבד מהעיר, מלחמת האזרחים, הכיבוש הנאצי ועוד.

בכתיבה של ויקטוריה היסלופ יש משהו שמכניס אותך לספר. יכולתי לראות את פינות הרחוב המזוהמות, את הז'נדרמים המסיירים ברחובות ואת הבגדים המפוארים הרקומים רקמות מיוחדות במינן. כל דבר שקרה לדמויות - קרה גם לי. כשהגיעה הפקודה של הנאצים להעביר את כל יהודי סלוניקי ל"יישוב מחדש" בפולין, לא יכולתי שלא להתכווץ בחרדה ולומר לעצמי "הלוואי שהם יברחו. שהם יעלו על התוכנית המחרידה של הנאצים ויימלטו משם!". ומבחינתי, ספר שמצליח להכניס אותך לתוכו בעוצמה כזאת - הוא לא סתם ספר טוב, הוא ספר מעולה.

לקבל פרח מוויקטוריה ג'ונס זו לא מחמאה גדולה.
האמת, סביר להניח שזה בדיוק ההפך ממחמאה.

ויקטוריה ג'ונס משתמשת בשפת הפרחים הוויקטוריאנית, שכמעט נכחדה מהעולם. במקום להשתולל בהתפרצויות זעם אדירות, היא מביאה פרח. לכל פרח יש משמעות, ובדרך כלל הפרחים שויקטוריה מחלקת מביעים רגשות כמו כעס, שנאה וייאוש. ולמה שיבטאו משהו אחר? ויקטוריה היא נערה בודדה. אין לה אף אחד בעולם. מאז שנולדה עברה ממשפחת אומנה אחת לאחרת, עד שבסופו של דבר בגיל עשר מצאה את עצמה במוסד שבו חיה שמונה שנים. בגיל שמונה עשרה היא יוצאת לעולם - היא צריכה לבנות לעצמה חיים נורמליים, למצוא עבודה, חברים, אבל היא לא יודעת איך. הדרך היחידה שהיא יודעת לתקשר בה היא שפת הפרחים, המסרים הסמויים האלו שאף אחד לא מסוגל להבין באמת את משמעותם...

ויקטוריה, הדמות המרכזית בסיפור מדהימה. אני באופן אישי התאהבתי בה. היא כל כך חסרת ביטחון, אין לה אמון בעצמה או באחרים, אבל היא לא מפסיקה להיאבק לחיות חיים נורמליים. לא יכולתי שלא להעריץ אותה.

הדבר היחיד שיש לי לומר נגד הספר הוא שהוא יותר מדי נמרח. היה שלב שכבר הסתכלתי על העמודים שנשארו עד סוף הספר, ושאלתי את עצמי איך הסופרת מתכוונת למלא אותם. יש לה בכלל כל כך הרבה דפים של עלילה לכתוב? אז מסתבר שצדקתי, ולא היו לה. לקראת הסוף הקורא כבר נאלץ לסחוב את עצמו עמוד אחרי עמוד רק כדי להגיד שגמר את הספר, וחבל. כי עד לנקודה הזאת, הספר ממש מעולה.

הדבר הכי כיף בעולם הוא להיזכר למה אני אוהבת לקרוא.
מכירים את זה, שבתקופות לחוצות קריאת ספרים נדחקת לתחתית רשימת הדברים שצריך לעשות? היא נמצאת איפשהו בין סידור המחסן להכנת חרוזי פימו. לא מקום מכובד במיוחד. ככה יכולה לעבור אצלי תקופה של חודשיים-שלושה בלי שפתחתי ספר חדש.

ואז - אחרי שכל הבלגן נגמר ואני חוזרת לשגרה נורמלית, אני מסתכלת על הארון, ואין לי חשק לפתוח ספר. לא יודעת למה, פשוט לא בא לי. אני חושבת על עוד אלף דברים אחרים שאני יכולה לעשות בזמן הזה, ולא מבינה איך פעם הייתי מסוגלת לקרוא כל כך הרבה.

כל התחושה הזאת מתפוגגת ונעלמת ברגע שאני פותחת בסופו של דבר ספר טוב. פתאום אני לא מסוגלת לעצור. אני לא מסוגלת ללכת לישון, לא לקום ולזרוק זבל, לא ללכת לשירותים - וכל זה רק כדי לא לעזוב את הספר. פתאום אני נשאבת לספר בצורה כזאת, שגם אחרי שסיימתי אותו, אני ישר פותחת אותו שוב פעם וקוראת פרקים נבחרים - רק כדי שהוא לא ייגמר. כדי להישאר חלק מהדמויות והעלילה.

זה מה שמתכונים מכושפים עשה לי. ברגע שפתחתי אותו, הספר תפס אותי. יומיים שלמים הסתובבתי איתו בתיק וניסיתי לגנוב כל דקה אפשרית לקריאה.
נכון שהעלילה לא הכי מקורית בעולם. אבל זה לא משנה. השפה קולחת, הסופרת יודעת איך לסחוף אותך איתה לסיפור, לגרום לך להתאהב בדמויות, לגרום לך לחכות לגמור כל משפט רק כדי שתוכל להתחיל את המשפט הבא - וזה מה שחשוב.

אז למה נתתי את כל ההקדמה הארוכה הזאת על הרגלי הקריאה שלי, בעצם?
כי ברור לי שזה לא הספר הכי טוב שקראתי. זה ספר טוב, טוב מאוד אפילו, אבל אני לא יודעת מה הייתי אומרת עליו אם הייתי קוראת אותו בזמנים רגילים, שאני קופצת בהם מספר לספר. כל מה שאני אומרת זה שהספר הזה הוא תזכורת מעולה לאיך ספרים אמורים להיות. לאיך הם אמורים לסחוף אותך איתם, לעולם שלהם.

קצת חבל שאחרי 267 עמודים אני לא יכולה להגיד שום דבר שאני זוכרת מהספר. הרגשתי כאילו את רוב הספר אני מעבירה רק כדי להגיע לסוף. באותה מידה יכולתי לעצור באמצע ולשכוח שראיתי את הספר הזה אי פעם.

ראיתי ביקורות שמשוות את הסגנון של רולינס לסגנון של דן בראון. אני יכולה להבין מאיפה הגיעה ההקבלה, אבל אני ממש מתנגדת להשוואה. רולינס לא מצליח להעביר את המחקר שלו בצורה ברורה, ומשאיר את הקורא בתחושה שהוא ממש לא ברמה של כל הדמויות המשכילות שלו. תחושה די מתסכלת, למען האמת.
אני מאמינה שאם הייתי קצת יותר אינטלגנטית והייתה לי קצת יותר סבלנות להתעמק בהסברים המפרכים שקיימים בספר, הייתי נהנית מהקריאה הרבה יותר.
לא שלא נהניתי גם ככה. נהניתי, אבל לא הבנתי כמעט כלום מההסבר לתעלומה, מהחידות המסובכות עם הפתרון מלא הרבדים וכו'.

חוץ מהנקודה האחת הזאת - הספר נחמד מאוד. הדיאלוגים בין הדמויות קלילים וזורמים, והתחושות שלהן מועברות בצורה מצוינת. ספר חביב ביותר, אם לא אכפת לכם לגמור את הספר בתחושה שאין לכם מושג, בעצם, על מה לעזאזל מדברת העלילה.

משפחת ספלמן היא משפחה כיפית ומשעשעת, שמפעילה עסק משפחתי של... משרד חקירות! כבר מגיל צעיר, כל ילד במשפחה מצטרף לעסק (לפעמים עוד לפני שהוא יודע לקרוא).
העניין אצל משפחת ספלמן, הוא שאין הפרדה בין העבודה למשפחה. הם מנהלים משא ומתן על דברים שהם רוצים להשיג מאחד מבני המשפחה, ועוקבים אחד אחרי השני כדי לאסוף מידע שישמש אותם לסחיטת בני המשפחה.
הספר לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, הוא קליל ונחמד לקריאה - וכמובן, חונק מצחוק. מומלץ-מומלץ-מומלץ!!

ספר מתסכל.

נהניתי לקרוא אותו. הוא מעניין, כתוב יפה והתחברתי לדמויות, אבל כשאתה גומר ספר ומגלה שחצי מהשאלות בו נשארו לא פתורות - הממ, כן. זה מתסכל.

או קיי, שתי מסקנות:
א. אשכול נבו כותב פשוט מדהים!!
ב. אני לא מתכוונת לקרוא עוד ספרים שלו.

הכתיבה של אשכול נבו היא משהו מיוחד. הוא מסוגל לתאר את הרגעים הקטנים האלו שקורים לכולנו אבל אף אחד לא מתאר במילים, תחושות שאנחנו בעצמנו לא יודעים להגדיר - והוא עושה את זה בצורה פשוט מדהימה. הוא כותב בצורה כזאת שגורמת לי לפעמים לחזור על פסקה ולהתפעל מהניסוח שלה, במקום לרוץ קדימה עם העלילה של הספר. סופר טוב - אין מה לומר.

מצד שני, העלילה. אני לא יודעת מה הסיפור של אשכול נבו, אבל יש לו כישרון מתסכל לבזבז את הכתיבה המדהימה הזאת על עלילה מבאסת.
כמו ב"משאלה אחת ימינה", גם ב"ארבעה בתים וגעגוע" כל הדמויות מסתירות בעברן כמה שלדים שאסור לגעת בהם, וכמובן שכל אחת מהן צריכה להתמודד עם העבר בשלב מסוים. אני לא יודעת מה יש לו נגד כמה דמויות (אפילו דמויות משנה, ניצבים, משהו!) עם טיפה של שמחת חיים, של אופטימיות. כמו ב"משאלה", גם ב"ארבעה בתים" הוא מתאר את הדמויות שלו מתפרקות לרסיסים בצבעים מדכאים. אני לא אומרת שהוא לא עושה טוב - הוא עושה את זה מעולה - מעורר הזדהות, אמיתי וכו', אבל העניין הוא שקצת נמאס לי לקרוא ספרים כאלה, שבהם כל הדמויות סובלות.

מסיבות אלו, אני חוששת שזה הספר האחרון של אשכול נבו שאני הולכת לקרוא, ולא משנה כמה הבנאדם מוכשר.
תודה לכולכם על ההקשבה ושיתוף הפעולה ;)

מסתבר שלאשכול נבו יש כישרון לדכא אנשים. במובן מסוים, זאת ממש אומנות למצוא דרך לאמלל כל אחת מהדמויות בדרך יצירתית משלה, וזה מה שנבו עושה. חלק מההתפתחויות בעלילה כל כך הזויות שאי אפשר להבין באיזה מוח חולני צמח הרעיון הזה.

למרות זאת, אל רוב הדמויות בספר התחברתי מאוד. הן אנושיות, דינאמיות ומעוררות הזדהות באופן כללי. במקום כלשהו, ממש קינאתי בגיבורי הספר, בחברות האמיצה שלהם, שנשמרת לאורך שנים.

מעל לכל, מה שגרם לי לדרג את הספר כספר טוב זו הכתיבה. בעניין הזה, אשכול נבו פשוט גאון! הוא שוזר את הסיטואציות המוכרות לכל אחד ומנסח כל משפט בצורה שגורמת לך לשוב ולקרוא כל מילה, להתענג על כל הברה.

בקיצור, אם אתם מחפשים ספר עם עלילה טובה וזורמת - עדיף שתוותרו על "משאלה אחת ימינה". אבל אם אתם מחפשים ספר בשביל כתיבה איכותית - לכו על זה. באמת שהספר מעולה מהבחינה הזאת.