• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

מאת טוביה טננבום

הביקורת של אורי רעננה

תמונה של אורי רעננה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

מאת טוביה טננבום

הביקורת של אורי רעננה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אורי רעננה
הוצאה לאור:סלע מאיר
שנת הוצאה:2014
קטגוריה:פוליטיקה - מזרח תיכון
הקודמת
יצחק ש.
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 11 שנים

“מאוד נהניתי מהספר. טוביה חשף את הפרצופים הצבועים של "רודפי השלום" והאויבים מבחוץ שכל מטרתם היא להוקי”

12/19
ביקורות על תפוס ת'יהודי!
הבאה
שרול
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•2 דקות קריאה

מרוב שדברו בעד הספר ונגדו, הופתעתי לטובה.
הספר מעודן, חושף אמת ודברים מפתיעים בשם אומרם, והחשוב מכל ,אינו עושה חשבון לשום צד.
אתחיל מזה שחשבתי שהספר יכיל: הצגת הצד השמאלי בצורה נלעגת, אולי קיטוע של הדברים על ידי השואל/ המתייר בארץ ובשטחי האוטונומיה, אולי אפילו חוסר שיטתיות בכתיבה ובהצגת הנושאים.
והופתעתי.
אם הייתי צריך לסכם אותו, הרי יש המון מטורללים במדינה, חלקם תמהוניים לשם רווחים, כמו הרב המקובל בצרי, חלקם מאידאולוגיה כמו חלק מהמתנחלים, והרבה מאוד מה שמוגדר ביהדות "רשעים לתאבון".
המסקנה הכי קשה מהקריאה היא כי אנו נתונים להפצצה בלתי פוסקת של תעמולה, עיוות עובדות, והעיקר חוסר ידע מלא ומעמיק על נושא השיחה, או הרצאת הדברים, על ידי הדוברים עצמם.
בכמה מקומות עולה הטיה שמקורה בזדון.
ועכשיו מעט לתוכנו של הספר. טוביה מופיע כאן כעיתונאי גרמני שבא לראיין צדדים שונים של הסיכסוך הישראלי פלסטינאי. הוא מתייר בדילוגים בין הצד הישראלי והפלסטינאי משוחח עם אנשים באקראי ובצורה יזומה.
ההתחלה היא אצל המתנחלים בחברון.
בכלל חברון, מוצגת אצלו בצורה הפוכה. המסכנות, הצפיפות והאשפה נמצאים דווקא אצל המתנחלים.ההצגה של "מתנחלי בית שמש" אינה מראה קיצוניות פחותה.
הדבר הבולט בסיקור שלו היא כמות אירגוני הסיוע המערביים לפלסטינאים. בכלל התחושה היא כי ניתן היה לעשות יותר בכסף שנשפך ( ראו בעיתונים בהמשך מה שיקרה בסיוע לעזה אחרי "צוק איתן".
בכלל, בתעמולה הפלסטינאית ,יש אימוץ של הנרטיב כי ישו היה פלסטינאי. נכון כי האוכלוסיה הנוצרית בשטחים קטנה מ 20% ל..2.5%, אבל זה בגלל הכיבוש.
ואלי הדבר החמור יותר הוא הנבערות של התועמלנים היהודים הישראלים.
אם חלק מהם פשוט מציג "עובדות" כאמת מוחלטת , במיוחד ההשוואות לכיבוש, שעושה משפחת שפירא ( יונתן ואחיו איתמר), אפילו במקום כמו "יד ושם".
שיא הספר לדעתי הוא במפגש עם פרופסורים מאוניברסיטת תל אביב, כשאחת מהם מוצגת כחוקרת דתות וכתות , ובמיוחד המתנחלים הקיצוניים. אותה גברת טוענת שאין צורך להכיר וללמוד את התנך, מספיק מה שכותבים המבקרים עליו ועל הקבוצות שאותם היא חוקרת!!.
דווקא הראיון עם גדעון לוי, מציג עמדה ברורה שמצביעה כי מה שארע ב"צוק איתן" היה צפוי.
ועם הכל תאמרו בסדר הוא חד צדדי. הרי לפניכם שער עשרים ושלושה על אבו גוש, שאומר אפשר גם אחרת.
הספר כתוב היטב בחדות ואירוניה, לעתים דקה ולעיתים עבה יותר.
אני חושב כי הספר חובה לכל בעל עמדה, כדי שיוכל לחדד את תובנותיו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נעמי
נעמי
תמונה של רץ
רץ
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
6קוראים|גיל ממוצע53|50%נשים

על המבקר

תמונה של אורי רעננה

אורי רעננה

ותיק
חבר מזה 16 שנים
951 ביקורות•30 נבחרות•6,488 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אורי רעננה
אורי רעננה
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות951
ביקורות נבחרות30
לייקים שקיבל6,488
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת373ספרות מקורית206מתח ריגול והרפתקאות73

דיון על הביקורת

3 תגובות
אריאל
אריאל•לפני 11 שנים
מומרים לתיאבון, לא רשעים. הגשתי עבודת גמר על הנושא - קשה להתווכח איתי... אבל בסך הכל מסכים איתך.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

נראה לי שביקורת על הספר הזה נורא תלויה בעמדה הפוליטית של המבקר.

•לפני 11 שנים

התובנה שהעלת בסכום היא החשובה מכל.

יש נטיה להסתפק במידע חלקי ולהגיע למסקנות על פיו. כאשר אין אפשרות להשיג מידע כולל אז אין ברירה. כשיש צורך להתיחס/לפעול פועלים על פי המידע החלקי הידוע. אך כאשר ישנה אפשרות להשיג מידע ומתוך עצלות או מתוך חשש שהמידע עלול לפגוע בעמדה שאדם גיבש, אינו מוכן לקבל את המידע זו עוולות, לפני מלחמת יום הכיפורים היו העובדות מונחות לפני ההנהגה, הם לא פעלו על פי העובדות. לדעתי בנושא המנהרות בצוק איתן היה מחדל. ידעו ולא עשו מספיק. כשר ביטחון מודיע שתוך יומיים העינין גמור זה ולוקח כשבועיים זה חמור!
3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אורי רעננה

אהבה בשש תיבות

אהבה בשש תיבות

מיכל בראון

ספר רב תחומי על משפחה בסיסי של גיבורנו דניאל בון-הבן, אנטון האב והגורם המסובב את התהליכים הוא האם.
זוהי מערכת סגורה של יחסים תלות, של כל אחד מהגורמים, שיוצרת משקעים במיוחד אצל בון. מערכת זאת עטופה אצל בון ביכולת לקישוריות והתקשרות ישירה שבסיסה אינו בעל ציפיות לטווח ארוך.
ועדיין חלונות פתוחים וקשרים נוצרים. וכמו במנהרה, על ידי שני צדדים. בון ואביו, בון ואימו בקשר וירטואלי, ובון וויוויאן: אשה דינמית, וחודרת מבט ותבונה.
הספר כתוב כמו מוזיקה בעוצמות שונות. במהלך הקריאה, נפרמת לאט לאט ובצורה רגישה , מערכת אילוצים ומגבלות שבון כפה על עצמו.
הקריאה הפכה אותי שותף אמפטי לגיבור, בלי קיטש שיכל לסתום את נימי ההבנה והמסרים שהספר נותן.
שווה קריאה.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
הנהר הקפוא

הנהר הקפוא

אריאל לוהון

קראתי את הספר בהנאה מרובה , למרות הסתייגות יחידה.
מדובר בתקופה "עוברית" בחיי ארצות הברית המתהווה. עדיין מותר להשמיד ילידים, והמשמיד הופך לגיבור וממונה ל.. שופט. בתקופה זאת, שניתן לראות בה מעצבת את עצמה לדורות הבאים, לשופט דרגות חופש בקבלת החלטות, ויכולת לעבור כהרף עין מתפקיד זה לתובע או עד.
הדיונים מהירים, והמעבר מהירארכיה אחת לגבוהה יותר, מהירים. גם שיטות החקירה הן פשוטות, ולכן גם מערכת הצדק והקהל שמגיע למשפט אם זה בפאב או במקום דומה, סמכות להביע את דעתם.
כשאני כותב שורות אלו,עולה בי תמיהה איך התפתח תהליך מופלא של מערכת מסודרת ומאורגנת כמו זו הקיימת היום.
בתוך מערכת זאת יש ערכים. במרבית המקרים ברורים כמו זכות הקניין ואחרים. בכל מקרה חברות והריון טרום נישואין, נחשבים לניאוף וחרפה. אפילו אם הזוג מתחתן מיד. במקרים אלו שולם קנס קבוע, למדינה??
הסיבוך מתחיל במקרים של אונס, שאין בן זוג מוכח, או במקרה הגרוע יותר, אחד האנסים הוא השופט.!!!
שם הנאנסת חיה בבושה גם אם תתלונן על האנס.
ציר העלילה מאויש על ידי מרתה ואפריים, שלמרות שנות הנישואין הרבות, עדיין נוהגים כזוג צעיר. אפריים עשה לעצמו חיים קלים ומשתמש בפסוקים של "שיר השירים" על פי המקור, או בהתאמות קלות כתבלין לביטוי אהבתו.
מרתה היא מיילדת, ומרפאה בצמחי בר, פסיכולוגית לעת מצוא, ובעיקר יזמית חברתית.
מכאן מובנת מעורבותה בכל ההיבטים של חיי הקהילה, וביניהם חקירת מקרה רצח ואונס.
מכאן אני ממליץ לקוראים להתרשם בעצמם מהספר.
הכתיבה בספר היא יפה, תיאורית ודינמית. היא אינה מחמיצה פרטים חשובים, ומביאה את האווירה של המקום, הריבוד החברתי, וקשיי החורף שהופך את המקום לנהר קפוא.
הבעיה היחידה שמצאתי בו היא שהדינמיקה ומקצב הספר "מואטים" במקומות מסויימים על ידי פירוט יתר.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
אהבתו היפה מכול של דון ז'ואן

אהבתו היפה מכול של דון ז'ואן

ז'ול ברביי ד'אורווילי

ספר טוב מאוד בחלקו הסיפורי ומצויין בניתוח המנגנון הפסיכולוגי הנשי כפי שמתואר בספרות, ובגישת פסיכולוגים שונים כמו לקאן או פרויד.

הספר מביא שני תהליכים שמשלימים אחד את השני:
- רצונה של אישה אצילה להינקם בבעלה על ידי ירידה לזנות בצורתו השפלה ביותר.
- וידוי של בתה הקטנה, שמזעזע ומציג לאישה את המחיר שמשלמים בגישה זאת.
ספר קצר עם סגנון כתיבה מעודן, ונוגע ללב.

כאיש שאינו מודע לגישות הפסיכולוגיות בנושא זה, הזדעזעתי בתחילה מהמהלך ה"אמיץ" של האישה.
והנה באה ענת רונן ומקשרת את הרכיבים הללו לסיפורים כמו זה של "כרמן". עד היום זיהיתי את כרמן כחלוצת השחרור הנשי, והנה להופעה הראשונה שלה כאישה שהיא קלה כפרפר באהבה, יש משמעות נשית שראוי להעמיק בה.
הוא הדין בספר "סיפורה של O" ואחרים.
כדאי לקרוא את הספר.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
ילדי המבחנה

ילדי המבחנה

יהושע (שוקי) דור

ספר זה גרם לי לחוסר שינה ויום שלם של קריאה עד שסיימתי אותו.
נושא ילדי מבחנה או השתלות חוץ גופיות על כל צורותיהן, יכול להיות חבילה קשה לעיכול. וכאן השכיל הכותב להביא את התהליכים, כשהם שזורים בהיסטוריה האישית שלו על גווניה.
מזלו של פרופסור יהושע דור דומה קצת לגלישה על גלים. לתפוס את הגל בהיווצרו, ולרכב עליו לכל אורך הדרך.
במקרה שלנו הכותב חווה את התחלת המחקר, ולווה אותו תוך בניית מרכז מפואר לנושא במרכז הרפואי בשיבא.
הוא הבין כי ההפעלה וההגעה להישגים מותנית בהעמקת התודעה בציבור, ואפילו קבלת היתרים מרבנים אורתודוקסיים וחרדים.
ואפילו רומן אפלטוני עם אדווינה, חוקרת מעולה, מוסיף תבלין. בצד תהליכים של ניסוי ותעייה.
הישירות והכנות בכתיבה מתבטאים בהבאת תחרויות בין קולגות לא דווקא לעבודה הישירה, אלא של טרמפיסטים כמו פרופסור משיח, שקופצים בראש, בסוף תהליך מורכב וארוך, וכל מה שנותר הוא להוליד את התינוק בלידת חתך.
הספר מביא תהליכי הקפאת זרע, ביציות ואף עובר.
הסיפור של קיוון כהן, מרגש במיוחד, ואותו אשאיר לקוראים.
לא נתתי ציון מרבי, כי חלק מהאפיזודות דורש ניכוש, אבל אין בזה לפגום מהערך המוסף שספר זה נותן לקוראיו.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
הנאום הריק

הנאום הריק

מריו לבררו

תמיד תהיתי מהוא אקזיסטנציאליזם, והנה בקריאת ספר זה התגלה לי סוד הפלצנות.
עליך לכתוב נשגבות על לא כלום!!!
למשל, אני והמוחק (אם יש דבר כזה היום), ויחסי אל ... הממשלה, אפשר גם שואה, או כל דבר אחר.
אם אצליח להגיע ל 172 עמודים, אהיה מקובל על החברה הגבוהה ואולי יצטטו אותי, בפגישות קוקטייל.
למשל:" מצב המוחק מול דף ציורי ילדים מעלה שאלה משפטית ובעיקר אתית.."
יכמו שאמר הילל הזקן " ואידך זיל שלים.." והתרגום " ומכאן צא ולמד.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
סרטי מרקורי מציגים

סרטי מרקורי מציגים

אנתוני מארה

לעתים יש ספרים שקריאה בהם יוצרת רצון לטעום את תוכנם לאט לאט.
כזהו הספר הזה.
כמות מטבעות הלשון , התיאורים הישירים והסמויים בו, עצומה. וכל התעמקות בו מביאה עוד תובנות.
להלן כמה דוגמאות:
"איפה הכלא?" שאלה מריה.
"אני חושבת שהכל כאן כלא."
כל מקום שאליו מריה הסתכלה החזיר לה מבט מאשים.
או, לאחר רעידת אדמה ליד האטנה:" הנחשול בלע ערים שלמות .. ופלט אותן כמעלה גירה .... סביב סביב , יצורי ים משונים טבעו באוויר".
וקטע אחרון :( מעיתון) "סיניורה אוגוסטינו. אי ספיקת לב."
"יש אנשים עם מזל" אמרה אנונציאטה. .... " הלב שלי הפסיק לספק כבר מזמן, ואני עדיין פה"
והנושא, קצת מתאים לתקופתנו, ערב מלחמת העולם השניה, נקבעת ועדה בארה"ב לצנזור סרטים, וספרים לא ראויים. יש צנזורה, ומתפתחות טכניקות לעקוף אותה.
ספר רב שכבתי מענין ומרתק.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
דלת אמות

דלת אמות

יערה ענבר

אודה ואתוודה כי כמעט ולא קראתי ספר זה.
איני דתי ולא, כל שכן, חרדי. ההתעמקות בתלמוד נראתה לי , עד לקריאת ספר זה, טובה לחרדים. נתקלתי בפרשנות "משפטית" שניתנה על ידי רב לסוגיה מסויימת, והוקסמתי מהמתודולוגיה שלה.
ומצד שני , אמרתי לעצמי, " נו, זה כל עורך דין להטוטן יכול לעשות".

הפעם גיבור הספר הוא פרופסור לתלמוד, חילוני במוצאו, וחילוני כיום, שמדבר על ערכים אנושיים המצויים בתלמוד ויחס הרבנים אליהם.
אחד מהעיקרים שמוזכר שם הוא קידוש ומתן מקום למחשבות שיוצרות מחלוקת או "איפכא מסתברא" שנדרשה בשביעי לאוקטובר, ולא הייתה. ויש עוד דוגמאות.
בטרם תידרשו ללבוש קפוטה ושטריימל, אומר כי הדברים שנאמרו לעיל, הם במסגרת הסיפור.
עיקר הדברים הם ביחסים במשפחה, שמובילים לגירושין של ההורים, והשפעתם על התפרצות שקט והסתגרות קטטוניים אצל הבן. נ(ו)חם שמו.
הפורקן של הבן הוא בצילום, ובזה הוא מבטא את עולמו הפנימי.
היחסים במשפחה דינמיים ומרתקים, אנושיים כל כך, בכל הקליפות שלהם. אלישע האב שמנסה להתקרב לנחם אבל חסר כלים, לילי האם עם יכולות מעשיות לא שימושיות, ומעגלי המשפחה המורחבים. בל נשכח את פוקוס, כלב רחוב , בעל תבונה ואינטואיציה שמשמן את העלילה.
ספר כתוב בכישרון, שווה קריאה.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
בוגדת נאמנה

בוגדת נאמנה

אולסיה קנטור

השאלה שהספר מעלה היא כיצד לשרוד במנגנון דיקטטורי ש"מתפרנס" מהלשנות, הפחדה בשיטות שונות, ותקיפת יצר ההשרדות הטבעי של האדם.
המקום: רוסיה הסובייטית עם מנגנוניה ה"משוכללים" בצורת העלמה של יחיד או קבוצה, זריעת אי אמון בין ה"אזרחים", ובעיקר ניצול הכוח להטבות אישיות.

על הקרבן להחליט אם ל"שתף" פעולה, ולקבל מטריית הגנה, או להצמד לעקרונותיו ולקבל את העונש המתאים.

כך היא סופיה שאביה נעלם ביום אחד, ומשפחתה יוצאת אל היער לחיות בצד הפרטיזנים.

סופיה אינה מוותרת על מטרתה למצוא את אביה ולדעת מה קרה לו. היא מקריבה גם את גופה לצורך הענין, לאו דווקא בקהות חושים.

הסוף מפתיע אך הגיוני. וזאת אני ממליץ לקוראים לחוות בקריאת הספר.
העלילה דינמית קצבית ומעניינת.
שווה קריאה.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
מפקד השדה הגדול מכולם

מפקד השדה הגדול מכולם

אלישיב שמשי

נכנסתי לספר זה מכמה טעמים.
א. דמותו של יגאל אלון בהיסטוריה של הקמת מדינת ישראל, היא מוחמצת. זאת לדעת חוקרים רבים. פשוט הוא נפל ברשתו של בן גוריון, ולא קיבל את המגיע לו כשהדמות המקבילה היא משה דיין.
ב. אלון זכה לביוגרפיה מפוארת , כתובה על ידי אניטה שפירא שכל מה שאני יכול לעשות זה לגרוע מעוצמתה.
כשקראתי את הביוגרפיה שכתבה שפירא, הרחתי את הטבונים בכפר תבור כיגאל גדל שם עד למעבר ללימודים בבית הספר כדורי.ואילך.

מאידך, אלישיב שמשי הוא היסטוריון צבאי, אמיתי ( לא כמו כמה פיברוקים מפוארים על מלחמת השחרור). וככזה, הוא מרים עיניו אל המכלול. לדוגמה ספרו "היכן אני נמצא לעאזאזל" , על טעויות ניווט בקרב ומשמעותן.
הוא אינו מחליק בעיות מחד, ואין הוא כותב להביא לגיליוטינה את מושא הדיון שכשל או ההיפך.
אלישיב סיים את הצבא כאוגדונר, ואני סיימתי שירות מילואים עם אותו צוות,בתפקיד נהג טנק עם אותו צוות אורגני,( צוות בריבי), בכל המלחמות. ואני עוקב אחר ספריו.
בספר זה משתדל אלישיב להציג את יגאל אלון מההיבט הצבאי , הטקטי והאיסטרטגי. כיצד התפתחה אצלו הדמות של המפקד שלוקח אחריות לטעויותיו ולאלו של פיקודיו. כיצד הוא הבין נכוחה את הביטוי "בתחבולות תעשה לך מלחמה", וזאת באמת, במקרים רבים, במצב של "מעטים מול רבים".
אלישיב מצליח להביא את הקרבות ומורכבותן הן מנושאים איך להפיק יותר מהכוחות העומדים לרשותו, טקטיקות, הגישה העקיפה ועוד ועוד.
שלא כמו בספריו האחרים, חסרות כאן תמונות, ובעיקר מפות או תצ"א. השימוש בשמות הישובים הערביים המקוריים, צפוף מדי והקשה על הקריאה הרציפה.
מצד שני ניתן לראות צבא צעיר, ללא משמעת. לא אחת , מג"ד מחליט לסגת, מבלי לדווח על כך למעלה, כי ירו עליו מספר כדורים, החליט כי האוייב חזק יותר וכהנה וכהנה.
אותם מגדי"ם, ואחרים לא הבינו כי הכוחות האחרים תלויים בהם.
ובתוך כל הקרבות היו נצחונות, לעתים עם הרבה מזל.
בתוך הסיפור עולה הפוליטיקה.
יגאל אלון מתבקש לאייש תפקידים ברמות שונות. והנה הפלא ופלה, נבחרו רק אנ"ש, אנשי פלמח, קיבוצניקים. לא נבחר איש ( למעט מיקי סטון), לתפקידים אלו .
איך אומר אהרון ברק " חיפשתי , אבל לא מצאתי."
איך אומר אחי שהיה בצוות של התותחים שהבעירו את שדות החיטה ליד הדגניות ועצרו את הסורים במלחמת השחרור: עצרנו אותם יחד , הקידום היה לפי הקיבוץ.
גם כשצריך לספר לבן גוריון על הכשלונות בלטרון, נשלח בסוף רבין לבשר לו.
( למה זה מזכיר לי משהו באוקטובר?)
יצאתי בהרגשה כי בנושאים אלו ( מינויים, ודיווח לדרג בכיר), עדיין אנחנו מכים על אותו סדן, אולי עם פלפון ולא בג'יפ מקרטע.
ולבסוף כותרת הספר:
מספרים על נח( מהתיבה), כי היה צדיק תמים לדורותיו. והשאלה אם זה לדורו , או היה גדול מכל הצדיקים.
כותרת הספר בומבסטית. :... "הגדול מכולם?"
אני מזכיר למחבר הספר, אלישיב שמשי כי גם הוא מכיר אוגדנר שריון בשם מוסה פלד, שהציל את רמת הגולן, וזאת בפיקוד שקט ומבין.
האחרון זכה להיות מונצח על הקיר בווסט פוינט בארה"ב, כ.. אחד ממפקדי השריון הגדולים בהיסטוריה. ואל יהיה זה נקל בעיניכם.
נ.ב
שירתי ביום כיפור תחת פיקודו, אמנם כחפ"ש- עגלון של טנק.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה

ביקורות נוספות על "תפוס ת'יהודי!"

תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

* כולל הרבה ספוילרים *


אמנם אינני חובב גדול של הזמרת מדונה (או של מדונות באופן כללי), אבל כשקראתי את הספר הזה התנגנה לה מעצמה שורה מהשיר שלה: "A man can tell a thousand lies". על פי כמות האנשים בספר הזה שהשורה הזאת תתאים להם, היה אפשר לקרוא לספר "שקרים שכולם מספרים", כשמו של ספר אחר של טננבום.

טוביה טננבום, ישראלי לשעבר, בן למשפחה חרדית, מייסד התיאטרון היהודי של ניו-יורק וכתב של כתבי עת אירופאים, הוא ממזר לא קטן עם 'חוצפה', וכמו בספריו האחרים, גם בספר הזה הוא מנסה לחשוף את דעותיהם האמיתיות של בני שיחו מעבר לאמירות הבנאליות שלהם, ומצליח לתפוס את חלקם בשקרים. הוא חותר לחוות את השטח באופן בלתי אמצעי ולא דרך סיפורים של אחרים - להכנס לבתים של אנשים ולשוחח עימם, לצפות בעדויות ולבדוק את העובדות לאשורן. בספר הזה, שנכתב בשנת 2013, הוא עוסק בישראלים ובפלסטינים. הוא נפגש עם מנהיגים פלסטינים ואנשים ברחוב הפלסטיני, עם חברי כנסת, אנשי ארגונים למען זכויות אדם, יהודים חרדים, מתנחלים, תל אביבים, דרוזים ועוד.

בנסיונותיהם של הפלסטינים ליצור הסטוריה אלטרנטיבית, תגלו שדוד המלך היה פלסטיני, שהפלסטינים נמצאים כאן כבר 14,000 שנה, שהפליטים בג'נין כולם "חיפאים", למרות שנולדו בג'נין ועוד הפתעות מעניינות.

שני מקרים ממחישים את הדרך של טוביה ליצור קשר עם אנשים ואת האמפטיה שהוא מפגין כלפיהם. במקרה הראשון טוביה מבקר פצוע סורי שנמצא בבית חולים זיו בצפת, לאחר שנפצע פציעה חמורה בבטנו ואצבעו נקטעה. בעוד כל האנשים מסתכלים על המאקרו – המלחמה בסוריה, פצוע סורי מגיע לקבל טיפול במדינת אויב וכו', טוביה ניגש אליו ושואל על אשתו וילדיו. הפצוע מתרגש שמישהו רואה אותו כבן אדם ומגלה כלפיו עניין ואמפטיה ברמה האישית.

במקרה השני, טוביה מבקר בביתה של בדואית יחד עם נציג ארגון זכויות האדם "עדאלה". הוא משוחח עם האשה ומגלה שהיא האשה הראשונה של בעלה ויש לו עוד אשה נוספת. כשהוא מתעניין בתחושותיה על כך שבעלה נשא אישה שנייה, היא עונה לו בכנות שהיא בכתה, צעקה והיתה מדוכאת מכך, אך למרות תחושותיה החליט בעלה בכל זאת לשאת את האשה השניה. היא מסבירה שבתרבות שלה הגבר עושה מה שהוא מחליט וזהו. טוביה כותב על כך: "אני מחליף מבטים עם אמיר, פעיל זכויות אדם העובד עם עדאלה. מעולם לא עלה על דעתו שלאשה הזו אין זכויות אדם בסיסיות. ברור שזה לא עלה על דעת עדאלה, שלא לדבר על ארגוני NGO [ארגונים לא ממשלתיים] אחרים הפועלים כאן, או על דעת הדיפלומטים האירופאים השונים כאן."

יכול להיות שיש במקרים האלה אמפטיה אמיתית, או שיש כאן מניפולציה רגשית שטוביה מפעיל עלי כקורא. כנראה יש גם מזה וגם מזה. מספרו של טוביה על הפליטים בגרמניה נראה שבאמת איכפת לו מהפליטים הערבים. בניגוד לכמה פעילי שמאל בולטים, שאינם יודעים ערבית ואינם מכירים את התרבות הערבית, טוביה הוא דובר ערבית ומכיר את הקוראן, ולכן יותר קשה "למכור" לו סיפורים.

יש סיפור על פינוי כמה פחונים במקום שנקרא "חירבת אל מחול" ובשם מהונדס "חאלת מכחול", שגדעון לוי כותב עליו סיפור פיוטי וקורע לב ב"הארץ" מ- 27.09.2013 :
"גור חתולים מזה רעב יילל שלשום חרש, אולי היו אלו יללותיו האחרונות. כל אחיו הגורים כבר מתו בימים האחרונים, והוא האחרון ששרד. גם הכלבים בחאלת מכחול במצב נורא - כחושים, פצועים, צמאים ורעבים, מתקיימים על שיירי פיתות בלבד, שגם אותם הם אוכלים אחת ליומיים־שלושה. מתחת להריסות הדירים נולדו השבוע שבעה טלאים. גם חייהם בסכנה."

בשיחות של טוביה עם הבדואים המקומיים, נראה שאף אחד לא ממש גר במקום הזה. יש להם עיזים כאן כמו במקומות אחרים, והם בכלל לא יודעים מה קורה כאן. יש איזשהו עורך דין שהרשות הפלסטינית הקצתה לפניות חוזרות ונשנות לבית המשפט העליון.

רוב הסיפורים של טוביה מתקבלים על הדעת, אבל יש שני מקרים שנראים הזויים:
במקרה הראשון מדובר על מדריך ביד ושם בשם איתמר שפירא [כנראה אח של יונתן] שאומר לקבוצה איטלקית: "הרשות הפלסטינית מוציאה היום להורג אנשים רבים בפקודת ישראל." קשה להאמין שיש יהודי ישראלי שחושב ככה, אבל אם זה אחיו של יונתן שפירא...

במקרה אחר מדובר על זוג יהודי שביתם שופץ על ידי שיפוצניק ערבי שעליו סמכו בעיניים עצומות ובסוף העבודה הוא אמר להם שבקרוב הם יעזבו את הבית הזה, שהוא יקח אותו לעצמו והארץ תהיה נקייה מיהודים. האשה אף נאנסה בעברה על ידי קבוצת ערבים. מה הבעל אומר? הוא מאמין בהומניזם ושהפלסטינים טובים ורוצים שלום. הוא יודע שעובדתית זה לא נכון, אך לא אכפת לו מהעובדות. הוא רוצה להמשיך ולהאמין אפילו אם מה שהוא מאמין בו הוא שקר. אני מתקשה להאמין שיש אנשים טפשים עד כדי כך, אבל הכל יכול להיות כאן.

קוראי הספר יגלו איפה עדיף למרק את החטאים מבחינה כלכלית - במקוה האר"י בצפת או אצל הרב דוד בצרי בירושלים, איך מביימים מופע אור קולי בבילעין, מה עושים נגד גז מדמיע (מאוד שימושי) ועוד מידע מעניין.

הספר כולל גם קטעים שלא תורמים לו דבר, כמו רוב השיחות עם חברי הכנסת – הם נוכלים מיומנים מכדי להוציא מהם את האמת. בשל כך נתתי 3.5-4 כוכבים ששודרגו כלפי מעלה.

הספר מומלץ לאנשים שמחפשים סיבות להתעצבן ולגלות את הטריקים של הפלסטינים המלווים בהומור בסגנון טננבום.

εϊз

לפני 4 שנים•
★★★★★
•פרפר צהוב
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

****




אולי זה לא היה רעיון כזה טוב לקרוא את הספר הזה עכשיו. אם להתבטא בעדינות, הוא לא בדיוק ההרף האסקפיסטי מהמציאות שספרים מעניקים לעתים. הוא פוליטי בהגדרה, ויושב על המנעד הצר והמטושטש שנמתח בין ספרות עיון פוליטית לספרות מסע אנתרופולוגית ומשופעת באג'נדה.

הייתי סקרן לקרוא את "תפוס ת'יהודי". מקריאות דומות, בעיקר של פרסומים אחרים של טננבום, כבר היה לי מושג לא רע למה לצפות, ובכל זאת, ההתרשמות שלי נעה תוך כדי קריאה בעיקר סביב רוגז ותיסכול שהגיעו ממקום פנימי. הספר וטטנבום עצמו הצליחו לעצבן אותי, למרות שכביכול הספר נכתב פחות או יותר "מהצד שלי". ואני אסביר למה זה בכל זאת מעצבן, כמו חיבוק הדוק מדי מאיש שאתה לא מחבב במיוחד.

לכאורה, בדומה ל"עלי ג'י באמריקה" ושאר דמויותיו הססגוניות של סשה ברון כהן, טננבום מצליח לחדור, באיצטלה תמימה למחצה של אאוטסיידר גרמני-גוי-נוצרי-דובר-ערבית, עברית וגרמנית, לנבכי הסכסוך הישראלי(יהודי)-פלשתיני(מוסלמי), ולהוציא ממנו תובנות של פתי על מה שמתרחש בחבל הארץ המופרע שאנחנו חיים בו. הבעייה היא שטננבום לא תמים באמת, לא מצחיק באמת (למרות ההתהדרות הלא-מרומזת בחוש הומור בכל מילה בספר), וגם אם לכאורה אני נמצא בצד ה"נכון", פוליטית לפחות, הרי שכקורא אני מרגיש צורך להתקלח אחרי כמה עמודים, כדי לשטוף מעליי את פלגי הזיעה של טננבום להיות נאיבי, משעשע וחתרני.

אז נכון, הפלשתינים שונאים אותנו (לא יכול להיות), החרדים חייזרייים ומשונים, היהודים כאלה, והערבים הנוצרים כאלה, והבדואים כאלה, והאוכל כזה, והחתולים כאלה, והחיים כה משעשעים. אבל הניאו-ז'ורנליזם הבוטה הזה, טבול בדבש ובכתיבה רהוטה, עשה לי בעיקר רע. הרגשתי כאילו אני שותף כמעט בעל כרחי לקנוניה מטופשת שבה אני אמור לצחוק בלי הרף מהלגלוג הכמו-נאיבי על כל קבוצה שהיא, בהיותי שייך למיעוט אנין ויודע ונישא מעם - למרות שזה בסופו של דבר מין ספר מתיחות יהודה-ברקני עם שפם מזוייף ומבטא גרמני.

המשחק הזה בנדמה-לי לא הצליח לטננבום כמעט בכלל. לפחות מבחינתי. מתשעים אחוז של היתממות אי אפשר לייצר סאטירה חריפה, אם זאת בכלל היתה הכוונה. היתה חסרה לי התחושה של "די, זה לא אמיתי" שמלווה אותי כשאני צופה בסשה ברון כהן (והוא, להבדיל, מצחיק וחתרן באמת) משכנע, למשל, פוליטיקאי אמריקאי לתקוף "טרוריסט" בעזרת ישבנו החשוף באמתלה ש"לוחמי המדינה האיסלמית פוחדים מהומוסקסואלים". האמירה אצל ברון כהן היא פי מיליון יותר חריפה מאשר לחלץ מג'יבריל רג'וב או חנאן עשראווי איזו חצי אמירה אנטישמית או שקרית. את זה אני יכול לראות בפיד שלי בפייסבוק בלי להתאמץ בכלל. חוץ מזה שתפסתי את טננבום לפחות חמש פעמים ב"בישול" של אמירות או מצבים, מה שגורם לי לחשוד שגם התיאורים הצבעוניים שלו של סיטואציות לוקים בחוסר דיוק, בלשון המעטה.

רק בריאות.



****

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

טוביה טננבאום יצר ז'אנר חדש בספרות. הוא לא כותב. הוא מציע את הבמה לאנשים שהוא פוגש. כבמאי תיאטרון הוא יודע לערוך היטב את הבמה להציב את האביזרים שהכל יראה אותנטי למרות שהכל פייק באמת, ואז... השחקנים עולים אל הבמה והיא כולה שלהם. הוא עומד מהצד ומקשיב.
אחרי שחיבר ספר אחד בגרמניה, ראה כי טוב והמשיך הלאה, עוד ספר ועוד ספר ועוד היד נטויה! כל ספר יותר טוב מקודמו. הוא בוחר את הנושאים כמו אדם רעב שהולך למעדניה. הכל טעים ומעניין.
בספר תפוס ת'יהודי הוא מגיע לארץ ומציג עצמו כעיתונאי גרמני לא יהודי (רק חצי מזה נכון, טוביה כותב עבור 'די צייט') דמותו העגלגלה והחייכנית גרמה לאנשים שפגש לשפוך את ליבם בלי מעצורים. התוצאה? עגומה או משמחת תלוי את מי שואלים.
טוביה לוקח את האקטואליה והופך אותה לרומן מעניין. הצצה לחדרי ליבם של אנשים.
שווה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ארי
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

טוביה טננבום, יהודי-אמריקאי, חרדי ישראלי לשעבר, יוצא למסע תיעודי בארץ מולדתו. חמוש בידיעת עברית, אנגלית, גרמנית וערבית, טוביה היהודי מחליף את זהותו בעיתונאי טובי הגרמני, ותפקידו כתפקידם של יתר העיתונאים הגרמניים העולים לארץ הקדושה: לחשוף את פשעי העם היהודי כנגד האנושות, ובפרט כנגד העם הפלסטינאי. העם הפלסטינאי, כך נמסר לו מפי מקורות מהימנים, הוא עם עתיק שניתן לאתר את שורשיו עד כ-14,000 שנה לאחור! עם הידוע בערכי הפלורליזם המנחים אותו, בסובלנותו לאחר, בכיבודו את זכויות האדם הבסיסיות כמו חופש הדת - הרי ידוע לכל שגלי ההגירה האדירים של פלסטינים נוצרים מן הארץ הם ללא ספק תוצר של הכיבוש הציוני.
הציונות, כפי שמתגלה במהלך הספר, היא גזענות. טוב נו, הפלסטינים הם לא הראשונים להגיע למסקנה הזו. האו"ם הגיע אליה בעצמו כבר בשנות השבעים.
נשמות טובות מאירופה, כמובן, איך לא, ששות במרץ לזהות תהליכים ולעלות על מטוסים היישר לתל אביב. מישהו אמר זילות השואה? ארגוני NGO עתירי תקציב, ובראשם הצלב האדום ההומני, מתגלים בכל חור אליו טורח טובי הגרמני להגיע: עוזרים לביים הפגנות נגד הצבא הישראלי, מארגנים סיורים חינוכיים ביד ושם שמסקנתם ברורה, מלמדים ילדים במחנה הפליטים ג'נין שחיפה ויפו שייכות להם מתוקף "החוק הבינלאומי". החוק הבינלאומי, כך מסתבר, נתון לגחמתם של מספר שוויצרים רמי הוד ומעלה, שהם כידוע ניטרליים. מסייעים לכל אותם ארגונים יהודים טובים שהיו שמחים להמיר את תעודת הזהות הכחולה באחת ירוקה.
ועכשיו, בלי ציניות: בשלב זה כבר ברור לכל מה יקרה אילו תוקם מדינה פלסטינית, ומה תהיו שאיפותיה האמתיות לשלום. מדינה כזו תהפוך למדינת טרור קיצונית מהר יותר משאתם מסוגלים להוציא דרכון זר. לא צריך לחפש הוכחות רחוק מידי - עזה שוכנת ממש מעבר לפינה.
אין ספר יותר רלוונטי מזה שעה שישראל מואשמת בהאג בפשעי מלחמה. בהצלחה לנו. כפי שטוביה כותב בסוף הספר: ההיגיון אומר שלמדינת ישראל אין סיכויי הישרדות רבים. לנו נותר רק לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה, ושוב נשרוד בניגוד להיגיון.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•פְּסֶבְדוֹן
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

היה לי משגיח בישיבה, אבר'ם שעיה גולדפלם, לא צוידתי אצלו במנה גדושה של דברי חכמה, אבל אחד הסתנן לתרמילי:
"לוח שחמט, יש הרבה דרכים לתאר אותו; כל הדרכים נכונות ואף לא אחת מדויקת.
ניתן לתארו: לוח, חציו שחור וחציו לבן, זה נכון אך לא מדויק.
ניתן לתארו: לוח לבן מנומר במשבצות שחורות, גם זה, נכון אך לא מדויק.
וניתן לתארו: לוח שחור משובץ במשבצות לבנות, שוב, נכון אך לא מדויק".

מדוע נזכרתי בפנינה?

טוביה טננבום, הוא סופר מוכשר, מאוד. הוא מצליח להפוך את מסעותיו למעניינות במיוחד, הוא מגלה פנינים בכל שעל; הוא יושב באותם ברים שיושבים אחרים, הוא פוסע באותם רחובות שפסעו בהם אחרים, מתפלל באותם כנסיות שהתפללו בהן אחרים ומשתתף באותם כנסים שהשתתפו בהם אחרים, אבל הוא, בניגוד ל"אחרים" מוצא בכל מקום אבני בדולח, נסתרים מן העין.

בספרו הראשון, "ישן בחדרו של היטלר", הוא סיפר במתק שפתיו על גרמניה האחרת, המכוערת, האנטישמית; זו שרק מרוחה בשכבות מייק-אפ של קידמה, נאורות, תקשורת נשכנית ומצפון העבר.

הוא הצליח לגרום לי לחשוב שאני מפספס. שחבריי הרבים באירופה אינם פוגשים את אירופה האמתית אלא את זו הצבועה. וכי המטיילים, הסטודנטים ואנשי העסקים הישראלים התרים את אירופה מכירים את המסכות האירופאיות, לא את אירופה. והעיתונאים המסקרים את אירופה מסקרים נשף תעתועים מתוחכם.

האותנטיות, ההומור, החן, האמינות והכתיבה הקולחת של טננבום גרמו לי להאמין ולהזדעזע. הוא הצליח לאבד לי את בטחוני העצמי, ולחשוב שאכן, מבלי ששמתי לב, אירופה מגדלת במסתרים מפלצת רבת זרועות; וכי בהינתן האות - היא תתקוף. לא הבנתי איך איש לא חשב על ה"טריק" של ההתחזות, עד טננבום? איך נדב אייל מוכשר-העל לא הצליח לצלם כאלו סצנות בסדרתו על אנטישמיות.

עד שהגיע הספר "תפוס ת'יהודי". טננבום מספר בו על ה"באק-יארד" שלי. הוא מספר את סיפורם של ארגוני זכויות האדם, של הכיבוש, של ההתנחלויות ושל הפלאחים הערבים. טוב, כאן אני מכיר, והיטב, את הסיפור האמתי. גרתי שבע שנים בערד; הכרתי את יישובי דרום הר חברון; הכרתי את מלחמות היום-יום הערבים-יהודים. עם מקצת משחקני הסכסוך הייתי ועודני בידידות. בספרו הזה למדתי פחות על הסכסוך בישראל, ויותר על המשקפיים של טננבום.

טננבום התגלה לי כקשקשן בגרוש; כעיוור צבעים; כאדם שמסוגל לספר סיפור בלי לשקר, ולהסתיר את כל האמת. הוא מספר על לוח שחמט שחור-משחור שהסתננו אליו ריבועים, לא גדולים במיוחד, לבנים. זה בכלל לא שקר! ככה נראה לוח שחמט! אבל מי שיאמר שאחרי כזה תיאור הוא הבין מה זה לוח שחמט - משקר!

הוא עושה שימוש במוטיבים מעוררי יצרים (דוגמאות: כספים 'עלומים' [עלומים, ברור עלומים, רק עלומים!] המממנים את "תעשיית [רק מה אם לא 'תעשייה'? נו? מה?] זכויות האדם"; הובלה ברמייה, בתחמנות ובתכסיסנות ממשלות זרות; ובוגדנות) כל המוטיבים הללו הם הרי כוסות הרוח של זקני ציון, ושאר הבלי האנטישמיות.

אכן, יש לבקר את ארגוני זכויות האדם. זה לגיטימי. אלו כנראה לעתים טרחנים, שקרנים, וממש לא פטריוטים; אבל, בבקשה, ביקורת בשרית, עסיסית ולוהטת; אנא, לא ג'אנק פוד.

נרגעתי. אירופה כנראה אינה צועדת לקראת קטסטרופה אנטישמית; איש לא מסיר את האבק מספרי המתכונים של תרכובת הציקלון B.

ולמרות הכל, גם מי שלא אוהב את האג'נדה של טננבום - שיקרא את ספריו. חוויית קריאה שלא הייתי ממהר להפסיד!

לפני 11 שנים•israel goldman
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

מי אתה, טוביה טננבום?
אם נאמין לכתוב במבוא לספר, אז טוביה טננבום הוא יהודי, ישראלי לשעבר, שגדל בבית חרדי ואנטי ציוני בבני ברק, עזב את הדת, עבר לארצות הברית, וכיום הוא כותב, בין השאר, לעיתון הגרמני "דר שפיגל". טוב ויפה. אלא שמקריאה בספר שלו, ולמעשה בשני הספרים שלו, צריך להיזהר, שכן טוביה הוא שקרן. והוא ממש טוב בזה. הוא מחליף זהויות בלי הרף, ומעולם הוא לא מי שהוא התיימר להיות.

על כריכת הספר אנחנו רואים אותו. איש שמן, ממושקף, מכוער למדי, מחובק עם ג'יבריל רג'וב המחוייך, כשברקע מחייכת אליהם תמונתו של "הראיס" הלא הוא יאסר עראפת. כיום, בעקבות פרסומי הספרים, רג'וב כנראה כבר לא יחבק את האיש. לא בצורה כזאת. לעומת זאת טוביה טננבום מחובק כעת בחיבוק חם ואוהב מצד אנשי הימין בארץ. הוא מסיר את הלוט מן הצביעות הפלסטינית, האירופית, והשמאלנית. הוא הילד הזה, שלא מתבייש לצעוק שהמלך עירום. אלא שלא בטוח שהוא ראוי לחיבוק החם הזה. במציאות חלופית, שבה הוא היה נשאר אזרח הארץ ומצביע בבחירות, אני מאמינה שטננבום היה מוצא את עצמו מצביע לשמאל הציוני. אי שם בין "העבודה" ל"מרץ", בין שלי לזהבה, ומתעקש לקרוא לעצמו "איש מרכז". איך אני יודעת את זה? לא דיברתי איתו. פשוט קראתי את הספר. הוא בעד פשרה טריטוריאלית, במגבלות. הוא נגד זכות השיבה, ובכך הוא יוצר בידול חד משמעי (שלא באמת קיים במציאות) בין הכיבוש הישראלי של שנת 1948, לכיבוש של 1967. והוא שונא את הימין בארץ, באותה מידה שבה הוא מסתייג מהשמאל. למעשה, קשה למצוא את מי הוא מחבב.

מה עוד למדתי מהספר על טוביה האיש? הוא מצטייר כנרקסיסט והדוניסט. הוא אוהב לאכול אוכל טוב, ושונא אנשים שאוכלים אוכל בריא שהוא תפל לטעמו. הוא אוהב נשים. כלומר את הגוף שלהן. לפחות שתי אפיזודות בספר ראויות לכותרת הטרדה מינית, וזה תיאור שלו, רק מתוך הדברים שהוא מכניס לספר. ויש לו קטע לא ברור עם הומסקסואלים והומוסקסואליות. וגם עם חתולים. הוא מנסה להצטייר כאוהב חיים, אוהב אדם, ואוהב ישראל. אבל הקורא רשאי לשפוט בעצמו, על פי הכתוב. שכן, זה רק לכאורה ספר על הארץ ועל הנעשה בה. למעשה זהו ספר שעיקרו הוא טטנבום-האיש, על רקע הארץ והסכסוך. כשם שהספר הקודם היה ספר על טננבום-האיש, על רקע גרמניה.

כמו בספר הקודם גם כאן זה "מסע דילוגים" שהרציונל מאחוריו לא ממש ברור. נראה כמו קפיצות גחמניות לכאן, לשם, ובחזרה, כולל חזרות לאותו מקום במרווחים של יום-יומיים. כולל פגישות לא ברורות עם אנשים שונים בתפקידים שונים וממגזרים שונים. נוצר קולאז' מעניין, אבל לאוהבי סדר ושיטתיות הקפצנות מפריעה. טננבום הוא עיתונאי, וזה אומר שהאג'נדה שלו מכתיבה את הפילטר דרכו הוא מתאר את העובדות. וכך הוא מטיף לאנשים וכועס עליהם, אבל דקה אחר כך עושה את אותם הדברים בעצמו. שלא כמו בספר הקודם, הספר הזה מכיל יותר הסברי רקע על מקומות הביקור, האנשים, ההיסטוריה הרלוונטית וכדומה. וזה כי קהל היעד שלו הוא לא אתם. קהל היעד הוא אירופי, ומטרתו היא להראות איך הוצאות הון אירופיות על ארגונים ללא כוונת רווח ועמותות שמסייעות לפלסטינים, מערערות את בטחונה של מדינת ישראל. במובן הזה האג'נדה שלו קרובה לשלי, ולכן גם הספר היה קריא, על אף המניפולציות הבוטות שבו.

יש בספר דברים מעניינים. כמו תיאור ההשתלטות הבדווית על אדמות מדינה בנגב, והמאמץ הגדול שעשה על מנת להיכנס אל כמה מאותם פחונים עלובים למראה, שבעליהם הסתירו בתוכם בתים מהודרים ומרוהטים להפליא. גם ביקור אצל פצוע סורי בבית החולים "זיו" בצפת היה תיאור נוגע ללב. ובאופן כללי הספר קריא וזורם, למרות בעיות האמינות וההומור הלא מצחיק. טננבום עצמו, אגב, מסיים אותו בנימה פסימית ודכאונית לחלוטין. אבל אולי, כישראלי לשעבר, כיהודי שלא חי בארץ אלא בארה"ב, נקודת המבט הראשונית שלו סכיזואידית למדי. אבל זה כבר לדיון על ספר אחר.

לפני 11 שנים•נצחיה
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

הו איזה ספר.
ראשית אני חייב לומר לכם: תהיו מי שתהיו, תאמינו במה שתאמינו, הספר הזה ירגיז אתכם.
טוביה טננבום יורד על חרדים, דתיים, חילונים; יהודים, מוסלמים, נוצרים, בדואים; ישראלים, פלסטינים, אירופאים, אמריקנים; מפיקי קולנוע, משקיפי או"ם, עיתונאים... וסליחה אם שכחתי מישהו. ואולי יותר מכולם הוא קוטל אינטלקטואלים, ללא הבדל גזע, דת ומגדר.
ומצד שני, גם אם לטענת טננבום אתם ולא אחר השקרנים הגדולים ביותר במזרח התיכון, אתם תהנו. הכתיבה מצוינת, ההומור חד. המפגש הצבעוני עם דמויות המפתח ופשוטי העם משני צדי המתרס לא יכול שלא לעניין. שלא לדבר על תפיסות היסטוריות מפתיעות בצד הפלסטיני של המפה, חבל שלא שמענו אותן קודם. הן שמות את הכחשת השואה בכיס הקטן.
אם מאמינים לכל מה שכתוב בספר, תחושת המציאות מתערערת לחלוטין. אם הבנתי נכון את המסר, אנחנו מוקפים בשרשרת שקרים שקשה להאמין שתותר אי פעם. עם זאת, אני אישית מאמין לרוב הנתונים; אם אתם זקוקים לשכנוע נוסף, אני ממליץ בחום על "פגישות בלבנון" של ישראל גפן, אבא של יהונתן, בן דוד של משה דיין, חובה לכל ישראלי.

אם אתם היכן שהוא על הסקאלה בין "בצלם", "יש דין" ו"עדאלה" לבין "להב"ה", "אלע"ד" ו"נשים בירוק", תמצאו בספר הזה עניין. אחרי הכל, להתרגז זה כיף.

לפני 11 שנים•אריאל
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

טוביה טננבום הוא איש רב פעלים. מילד ירושלמי חרדי הוא הגיע לאקדמיה ומשם להיות מחזאי ועיתונאי בכיר, דרך היותו נהג טנק צה"לי. הוא לא גר בישראל ומשהציעו לו לעשות את המסע הזה לחתיכת האדמה הארורה הקרויה ישראל, רק המחיר עצר אותו שלא לבוא מוקדם יותר. משהוצע המחיר הנכון, טננבום הגיע לכאן לחודשים ארוכים מאמצע 2013 עד לתחילת 2014. תובנותיו החכמות, תעוזתו ורוחב יריעת ידיעותיו הביאו לפנינו את הספר המשעשע הזה, האכזר, העמוס אמירות לגבי הפינה היקומית הזו, המפיקה חדשות כטלפרינטר חסר מעצורים, שחובר לו גלגל נייר אינסופי ומישהו שכח לכבות לו את החשמל.
מנגד, אותה פיסת יקום הקרויה נורווגיה, העתירה על תושביה ים נפט מהים..., כל כך הרבה נפט שזה תרם לעליה חדה בהפקתם המטאורית של... ספרי מתח אפלים. התרומה של הנורווגים לעולם לא עצרה כאן. הם שלחו אהבה חד צדדית לצד הלא נכון של פינת היקום שלנו, הקרויה ישראל, יחד עם אינטלקטואלים שאמא שלהם חושבת שהם חמודים ומקסימים ואילו טננבום חושף את ערוותם המבישה והמכונמת.
טננבום הגיע לישראל ומיד עמד כאורח לרגע על הטוב והרע שכאן: תוך דקות הבחין בפלאפל המצויין, בחומוס האלוהי, בבשר הנימוח והמגרה, בסלטים וכמובן בחלב הכשר. את החלב הכשר הוא מזג בנדיבות לחתולי חצר ביתו הזמני הירושלמי ואלה הפכו לחתולים טובי מזג...
אלא שככל שטוביה טננבום הוא אדם ארצי, על ארוחותיו הוא מקפיד קלה כבחמורה, קולה זירו הוא שואב בדבקות ובכמויות, ואף סיגריות בשרשרת, לא לשם כך הוא כינס את עצמו לישראל. כעיתונאי חריף דעת, אדם משכיל ורחב אופקים, הוא זימן את עצמו למצבים משעשעים לרוב, שמידת השעשוע בהם התגלתה פעם אחר פעם, כשהוא שב ופוגש אנשים רציניים, מה רציניים, תהומות של רצינות בנשמתם, והם מתגלים כמוקיונים. עכשיו נחזור לרגע לפיסת היקום הקרויה נורווגיה, זו המפיקה נפט, מותחנים ואינטלקטואלים דה לה שמאטע, שכשדוגמית אינטלקטואלית שכזו נשאלה האם הוא יודע על מעורבותם של הנורווגים בהסקת תנורים נאציים ביהודים, המבוכה רבה, של השמאטע, לא של השואל. השמאטע ממש לא מצא את הקשר, המבוכה שלו נותרה בעינה.
אלא שטננבום לא בא להביך (רק) נורווגים, שאפשר להבין את מידת טפשותם לאור האין אור במשך חצי שנה במולדתם וחצי שנה רק אור. מצב כזה יכול לגרום לחכמים רבים להפוך לטפשים דיכאוניים.
לא. טננבום בוחר גם דוגמיות אנושיות מוארות היטב כמו גדעון לוי ואודי אלוני, שני מגה שמאלנים, המודים לאחר הסרת מסכתם ולחץ נפשי מתון ביותר, שחיבתם הארוטית המזקיפה לפלשתינים לא הניבה ולו משכב אחד, ידיד אחד לרפואה, אתו אפשר לנגב חומוס קטן ולקנח בפרגית, השפוד, לא האשה. לא, החיבה הגלויה הזו לא קירבה אותם למושאי אהבתם, הם אינם דוברים ערבית ולמרבה המבוכה, דוגמיות יהודיות אלה נותרו לגמרי בחשיכה במדינה בה האור חד וחריף רוב השנה. אפילו דוגמית מוארת אחרת, איתמר שפירא, אחיו של הטייס המואר יונתן שפירא, הביך עצמו כשהוביל קבוצת נערים איטלקיים ליד ושם, שם הקפיד לעשות השוואה אחד לאחד בין הנאצים ליהודים של היום. אם זה לא היה עצוב במיוחד, זה גם לא היה מצחיק. אבל אולי מואר אחר, אורי אבנרי, אולי ממנו תבוא הישועה, כשהגרמני המתחזה שלנו מבקר בחגיגת יום הולדתו ה-90 בצוותא. בין הנואמים בטח יהיו כמה ערבים נאהבים. אופס, הם בהחלט הוזמנו, הם בהחלט נמנעו מלבוא.
מפה לשם, טובי הגרמני, כך הוא מציג עצמו לשיות הפתיות הפוגשות בו, מגלה שקיימים ארגונים משונים, NGOים כאלה, המכנים עצמם ארגונים לא ממשלתיים, שמוצאם אירופי, שמימונם (וממונם) רב ואירופי גם, שמספרם כמה מאות, והם אמורים להתנפץ אל חופינו, לגלות אהבה רבה לפלשתינאים, רובם ככולם מסוג ולנטינו האלוהי מהסרטים (הומו ידוע, ולא שיש לי משהו נגדם), כזה שמותר ורצוי להזקיר מולו פאלוסים אירופאיים מפוארים וממומנים היטב. ולנטינואים כאלה יש רבים, למרבה הגיחוך הם אפילו לא יודעים שהם כאלה מרוב הזקן המפאר את פרצופם האיסלאמי ומהאיסור להיות גוף גברי הנחשק ע"י גוף גברי אחר. לשם כך האירופאים שולחים גם נשים, אחת מהן אפילו מתגאה ברכיבתה על בולבול פלשתיני, כאילו דווקא בבולבול זה נמצאים זרעי השלום, ולא, רחמנא לצלן, זרעי עוד שאהידים פוטנציאליים.
אכן, הגיחוך אינסופי. מרוב שאנו היהודים נהגנו לכבוש את אירופה פעם אחר פעם ולזרוע שם מוות והרס, עכשיו הם ממהרים להשיב לנו מנה אחת אפיים, כאילו לא עברה בדיוק מאת שנים אחת לאחת המלחמות הנוראיות בהיסטוריה האנושית: מלחמת העולם הראשונה, שבתורה הניבה מלחמה נוראית נוספת - מלחמת העולם השניה. בשם האיזון, אירופה שולחת כספים אמתיים ואינטלקטואלים מזוייפים כדי לאהוב את אויבנו, להכות בנו ולהוציא דיבתנו רעה שוב ושוב בדבקות. למרבה הצער, וכאן נגמר לגמרי הגיחוך, זה פוגע בנו, במפעלים שלנו, בכלכלה שלנו וביכולת שלנו להמשיך ולהפיץ אור הייטקי אמיתי בין אומות העולם.
האורח טובי, שמוצאו חרדי כזכור, מנסה לשוב ולהראות שכשהאמונה נכנסת, התבונה יוצאת. בניסיון לתהות על הפסיכים המקומיים, טובי(ה) מבקר גם אצל הרב בצרי ושם הוא נגלה למיטב הכלכלה הנאורה והמתקדמת: אלוהים מקבל ויזה. על מה ויזה? עבור מחילה על אוננות, מבצע, 4000 שקל להשפרצה אחת. הוויזות נשלפות אחת לאחת וההודאה בתשוקה לזרעים בצידה. אם באזובים, אתם יודעים, מה תרצו מנורווגים מזוייפים? עושה רושם כאילו כל עיוות נפשי מצא מקומו כאן בטבעיות גמורה ולכן יש רק צורך לשחק את המשחק נכון, לקבל תקציבים נכונים מ-NGO חולף, רצוי אמיתי ותְפוח-כיסים.
המסע של טננבום, שבשלב מסוים בהזיה הזו הוא הופך לסוכן-על, חובק ארץ. הוא מגלה שכדי שסורי מצוי יוותר בחיים לאחר פציעה, המקום הבטוח ביותר הוא לעבור את הגבול לישראל. משעשע. מצד שני, פתאום הבדואים גם הם נכנסו לתמונה, אמצו את מנהגי אחיהם הפלשתינאים, ארגנו לעצמם כמה NGOים וכל פיסטין עליו נטוי אוהל ובו בדואי וחמורו, הפך לשטח שאינו משוחרר עוד. סוכן-העל טובי הגרמני מזמן עצמו לבחון את המצב בדרום הבדואי. נאמר שגם שם האויב הציוני אכזרי בצורה בלתי רגילה, מגרש כל בדואי מזדמן. וחמורו. בשלב מסוים אפילו נמצא לו אייפון של אחת הבדואיות, שצילמה את ההרס הנוראי. התמונות אכן דיברו בעד עצמן וזה אחד משיאי הספר. תקראו ותפערו עיניים.
סוכן-העל נלקח לביקור בכפרים בדואים אלה ואחרים ורק לאחר התעקשות ציונית אכזרית ונוקשה (למעשה, נוקשות גרמנית, הרי מדובר במתחזה-על) הוא הצליח להיכנס לבית בדואי ולראות במו עיניו את יפעת המקום, את השטח המרווח, האשה הנאה, הילדים המקסימים והמזון המשובח. אין ספק שחייו של הבדואי המצוי קשים ביותר. מזל שהציוני האכזר, המתחזה לעיתונאי גרמני אוהד ערבים, התעקש וזכה. זכיה גדולה. המלווה הבדואי לוקח את המתחזה הגרמני מכפר לכפר במרצדס... מתברר שהוא גם פרופסור באוניברסיטת בן גוריון.
בין לבין מספיק טובי(ה) לבקר בכנסת. שם הוא נוכח במנהגים הנאים במעוז השיח הציבורי המנומס: בכל פעם שדוברי השמאל (המעטים עד כאב) מדברים, הס מושלך וכולם מקשיבים. כשדוברי הימין פוצים פה לטעון ולנאום, דוברי השמאל נוהגים כתרנגולת שחוטה ומצווחים בכאב עד לשמים. סוכן-העל מציין שאלו מנהגים שירשנו ממי שירשנו מנהגים נאים רבים, הלא אלה הבריטים, בהסתייגות אחת: שם כולם צועקים, אבל יש גם הומור. לנו לא היתה הסבלנות ללמוד הכל עד הסוף.
חודש אחר חודש תר סוכן-העל הגרמני/אמריקאי בארץ שיש בה הרבה קודש, אבל אפס אלוהים. לו היה אלוהים, בעיקר אצל אלה הטוענים שאנחנו מתאכזרים להם, הכל היה נראה אחרת. אבל כשלתמונה נכנסים אירופאים משועממים, בורים ושופעי ממון, שעדיין לא נמצאה הדיסציפלינה שתתאר כיצד הם נקלעו לכאן ומכוח מה הם התאהבו אהבה אירוטית לחה בפלשתינאים, הנזק בעיצומו. סוכן-העל מבקר בהתנחלויות, נצמד למתנחלים אכזריים ומגלה אנשים תמימים לרוב, מזיקים למזער ונעדרים ממוקדי אש עליהם שמחה התקשורת הבינלאומית לספר. לא הכל שחור לבן, כמובן. לרוב הכל מושחר, רצוי שזה יהיה בידי יהודי מהתקשורת.
והמסקנות בסוף? עגומות. עם שנאה כזו מבפנים ועם שנאה עצומה כזו מבחוץ, בעיר שנאה אירופאית ממומנת היטב, גרמנית בעיקרה, העתיד לא מזהיר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מורי
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

ספר מאוד חשוב בתקופתנו, עליית ה-BDS והאנטישמיות החדשה שגורמים לשנאת ישראל בכל העולם ומאשימים אותה בכל הרע שבעולם. טוביה טננבום, איש בעל חוש הומור שניתן לראות זאת בספריו, הולך לכל מני מקומות בארץ תחת כיסוי עיתונאי גרמני אשר מראיין אנשים שונים, חלקם ידועים וחלקם לא, שואל אותם מה הם באמת חושבים על המצב בארץ, האם ישראל באמת מפלצת כמו שמתוארת כך בתקשורת העולמית. הספר מציג דברים קשים מאוד שחלק גדול מהם נתמך וממומן על-ידי מדינות זרות שלא תמיד יודעות מה הן מממנות ואיזה נזק הן עושות כאן באזור. ספר חובה לכל מי שרוצה לדעת מה חושבים עלינו ואיך מכונת אנטישמיות גדלה בתוך ארצנו הקטנה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•The Invisible Man
דירוג
5.0
לפני 7 שנים

“ספר חובה לכל ישראלי שאכפת לו מהמשך קיום מדינת הלאום היהודית מדינתנו ישראל. נדהמתי למרות מעורבותי ב”