טוביה טננבום הוא איש רב פעלים. מילד ירושלמי חרדי הוא הגיע לאקדמיה ומשם להיות מחזאי ועיתונאי בכיר, דרך היותו נהג טנק צה"לי. הוא לא גר בישראל ומשהציעו לו לעשות את המסע הזה לחתיכת האדמה הארורה הקרויה ישראל, רק המחיר עצר אותו שלא לבוא מוקדם יותר. משהוצע המחיר הנכון, טננבום הגיע לכאן לחודשים ארוכים מאמצע 2013 עד לתחילת 2014. תובנותיו החכמות, תעוזתו ורוחב יריעת ידיעותיו הביאו לפנינו את הספר המשעשע הזה, האכזר, העמוס אמירות לגבי הפינה היקומית הזו, המפיקה חדשות כטלפרינטר חסר מעצורים, שחובר לו גלגל נייר אינסופי ומישהו שכח לכבות לו את החשמל.
מנגד, אותה פיסת יקום הקרויה נורווגיה, העתירה על תושביה ים נפט מהים..., כל כך הרבה נפט שזה תרם לעליה חדה בהפקתם המטאורית של... ספרי מתח אפלים. התרומה של הנורווגים לעולם לא עצרה כאן. הם שלחו אהבה חד צדדית לצד הלא נכון של פינת היקום שלנו, הקרויה ישראל, יחד עם אינטלקטואלים שאמא שלהם חושבת שהם חמודים ומקסימים ואילו טננבום חושף את ערוותם המבישה והמכונמת.
טננבום הגיע לישראל ומיד עמד כאורח לרגע על הטוב והרע שכאן: תוך דקות הבחין בפלאפל המצויין, בחומוס האלוהי, בבשר הנימוח והמגרה, בסלטים וכמובן בחלב הכשר. את החלב הכשר הוא מזג בנדיבות לחתולי חצר ביתו הזמני הירושלמי ואלה הפכו לחתולים טובי מזג...
אלא שככל שטוביה טננבום הוא אדם ארצי, על ארוחותיו הוא מקפיד קלה כבחמורה, קולה זירו הוא שואב בדבקות ובכמויות, ואף סיגריות בשרשרת, לא לשם כך הוא כינס את עצמו לישראל. כעיתונאי חריף דעת, אדם משכיל ורחב אופקים, הוא זימן את עצמו למצבים משעשעים לרוב, שמידת השעשוע בהם התגלתה פעם אחר פעם, כשהוא שב ופוגש אנשים רציניים, מה רציניים, תהומות של רצינות בנשמתם, והם מתגלים כמוקיונים. עכשיו נחזור לרגע לפיסת היקום הקרויה נורווגיה, זו המפיקה נפט, מותחנים ואינטלקטואלים דה לה שמאטע, שכשדוגמית אינטלקטואלית שכזו נשאלה האם הוא יודע על מעורבותם של הנורווגים בהסקת תנורים נאציים ביהודים, המבוכה רבה, של השמאטע, לא של השואל. השמאטע ממש לא מצא את הקשר, המבוכה שלו נותרה בעינה.
אלא שטננבום לא בא להביך (רק) נורווגים, שאפשר להבין את מידת טפשותם לאור האין אור במשך חצי שנה במולדתם וחצי שנה רק אור. מצב כזה יכול לגרום לחכמים רבים להפוך לטפשים דיכאוניים.
לא. טננבום בוחר גם דוגמיות אנושיות מוארות היטב כמו גדעון לוי ואודי אלוני, שני מגה שמאלנים, המודים לאחר הסרת מסכתם ולחץ נפשי מתון ביותר, שחיבתם הארוטית המזקיפה לפלשתינים לא הניבה ולו משכב אחד, ידיד אחד לרפואה, אתו אפשר לנגב חומוס קטן ולקנח בפרגית, השפוד, לא האשה. לא, החיבה הגלויה הזו לא קירבה אותם למושאי אהבתם, הם אינם דוברים ערבית ולמרבה המבוכה, דוגמיות יהודיות אלה נותרו לגמרי בחשיכה במדינה בה האור חד וחריף רוב השנה. אפילו דוגמית מוארת אחרת, איתמר שפירא, אחיו של הטייס המואר יונתן שפירא, הביך עצמו כשהוביל קבוצת נערים איטלקיים ליד ושם, שם הקפיד לעשות השוואה אחד לאחד בין הנאצים ליהודים של היום. אם זה לא היה עצוב במיוחד, זה גם לא היה מצחיק. אבל אולי מואר אחר, אורי אבנרי, אולי ממנו תבוא הישועה, כשהגרמני המתחזה שלנו מבקר בחגיגת יום הולדתו ה-90 בצוותא. בין הנואמים בטח יהיו כמה ערבים נאהבים. אופס, הם בהחלט הוזמנו, הם בהחלט נמנעו מלבוא.
מפה לשם, טובי הגרמני, כך הוא מציג עצמו לשיות הפתיות הפוגשות בו, מגלה שקיימים ארגונים משונים, NGOים כאלה, המכנים עצמם ארגונים לא ממשלתיים, שמוצאם אירופי, שמימונם (וממונם) רב ואירופי גם, שמספרם כמה מאות, והם אמורים להתנפץ אל חופינו, לגלות אהבה רבה לפלשתינאים, רובם ככולם מסוג ולנטינו האלוהי מהסרטים (הומו ידוע, ולא שיש לי משהו נגדם), כזה שמותר ורצוי להזקיר מולו פאלוסים אירופאיים מפוארים וממומנים היטב. ולנטינואים כאלה יש רבים, למרבה הגיחוך הם אפילו לא יודעים שהם כאלה מרוב הזקן המפאר את פרצופם האיסלאמי ומהאיסור להיות גוף גברי הנחשק ע"י גוף גברי אחר. לשם כך האירופאים שולחים גם נשים, אחת מהן אפילו מתגאה ברכיבתה על בולבול פלשתיני, כאילו דווקא בבולבול זה נמצאים זרעי השלום, ולא, רחמנא לצלן, זרעי עוד שאהידים פוטנציאליים.
אכן, הגיחוך אינסופי. מרוב שאנו היהודים נהגנו לכבוש את אירופה פעם אחר פעם ולזרוע שם מוות והרס, עכשיו הם ממהרים להשיב לנו מנה אחת אפיים, כאילו לא עברה בדיוק מאת שנים אחת לאחת המלחמות הנוראיות בהיסטוריה האנושית: מלחמת העולם הראשונה, שבתורה הניבה מלחמה נוראית נוספת - מלחמת העולם השניה. בשם האיזון, אירופה שולחת כספים אמתיים ואינטלקטואלים מזוייפים כדי לאהוב את אויבנו, להכות בנו ולהוציא דיבתנו רעה שוב ושוב בדבקות. למרבה הצער, וכאן נגמר לגמרי הגיחוך, זה פוגע בנו, במפעלים שלנו, בכלכלה שלנו וביכולת שלנו להמשיך ולהפיץ אור הייטקי אמיתי בין אומות העולם.
האורח טובי, שמוצאו חרדי כזכור, מנסה לשוב ולהראות שכשהאמונה נכנסת, התבונה יוצאת. בניסיון לתהות על הפסיכים המקומיים, טובי(ה) מבקר גם אצל הרב בצרי ושם הוא נגלה למיטב הכלכלה הנאורה והמתקדמת: אלוהים מקבל ויזה. על מה ויזה? עבור מחילה על אוננות, מבצע, 4000 שקל להשפרצה אחת. הוויזות נשלפות אחת לאחת וההודאה בתשוקה לזרעים בצידה. אם באזובים, אתם יודעים, מה תרצו מנורווגים מזוייפים? עושה רושם כאילו כל עיוות נפשי מצא מקומו כאן בטבעיות גמורה ולכן יש רק צורך לשחק את המשחק נכון, לקבל תקציבים נכונים מ-NGO חולף, רצוי אמיתי ותְפוח-כיסים.
המסע של טננבום, שבשלב מסוים בהזיה הזו הוא הופך לסוכן-על, חובק ארץ. הוא מגלה שכדי שסורי מצוי יוותר בחיים לאחר פציעה, המקום הבטוח ביותר הוא לעבור את הגבול לישראל. משעשע. מצד שני, פתאום הבדואים גם הם נכנסו לתמונה, אמצו את מנהגי אחיהם הפלשתינאים, ארגנו לעצמם כמה NGOים וכל פיסטין עליו נטוי אוהל ובו בדואי וחמורו, הפך לשטח שאינו משוחרר עוד. סוכן-העל טובי הגרמני מזמן עצמו לבחון את המצב בדרום הבדואי. נאמר שגם שם האויב הציוני אכזרי בצורה בלתי רגילה, מגרש כל בדואי מזדמן. וחמורו. בשלב מסוים אפילו נמצא לו אייפון של אחת הבדואיות, שצילמה את ההרס הנוראי. התמונות אכן דיברו בעד עצמן וזה אחד משיאי הספר. תקראו ותפערו עיניים.
סוכן-העל נלקח לביקור בכפרים בדואים אלה ואחרים ורק לאחר התעקשות ציונית אכזרית ונוקשה (למעשה, נוקשות גרמנית, הרי מדובר במתחזה-על) הוא הצליח להיכנס לבית בדואי ולראות במו עיניו את יפעת המקום, את השטח המרווח, האשה הנאה, הילדים המקסימים והמזון המשובח. אין ספק שחייו של הבדואי המצוי קשים ביותר. מזל שהציוני האכזר, המתחזה לעיתונאי גרמני אוהד ערבים, התעקש וזכה. זכיה גדולה. המלווה הבדואי לוקח את המתחזה הגרמני מכפר לכפר במרצדס... מתברר שהוא גם פרופסור באוניברסיטת בן גוריון.
בין לבין מספיק טובי(ה) לבקר בכנסת. שם הוא נוכח במנהגים הנאים במעוז השיח הציבורי המנומס: בכל פעם שדוברי השמאל (המעטים עד כאב) מדברים, הס מושלך וכולם מקשיבים. כשדוברי הימין פוצים פה לטעון ולנאום, דוברי השמאל נוהגים כתרנגולת שחוטה ומצווחים בכאב עד לשמים. סוכן-העל מציין שאלו מנהגים שירשנו ממי שירשנו מנהגים נאים רבים, הלא אלה הבריטים, בהסתייגות אחת: שם כולם צועקים, אבל יש גם הומור. לנו לא היתה הסבלנות ללמוד הכל עד הסוף.
חודש אחר חודש תר סוכן-העל הגרמני/אמריקאי בארץ שיש בה הרבה קודש, אבל אפס אלוהים. לו היה אלוהים, בעיקר אצל אלה הטוענים שאנחנו מתאכזרים להם, הכל היה נראה אחרת. אבל כשלתמונה נכנסים אירופאים משועממים, בורים ושופעי ממון, שעדיין לא נמצאה הדיסציפלינה שתתאר כיצד הם נקלעו לכאן ומכוח מה הם התאהבו אהבה אירוטית לחה בפלשתינאים, הנזק בעיצומו. סוכן-העל מבקר בהתנחלויות, נצמד למתנחלים אכזריים ומגלה אנשים תמימים לרוב, מזיקים למזער ונעדרים ממוקדי אש עליהם שמחה התקשורת הבינלאומית לספר. לא הכל שחור לבן, כמובן. לרוב הכל מושחר, רצוי שזה יהיה בידי יהודי מהתקשורת.
והמסקנות בסוף? עגומות. עם שנאה כזו מבפנים ועם שנאה עצומה כזו מבחוץ, בעיר שנאה אירופאית ממומנת היטב, גרמנית בעיקרה, העתיד לא מזהיר.
