״קולו של המלאך״-גיום מוסו

הוצאת כנרת זמורה ביתן
361 דף

״תעלול משונה של הגורל, שבחר לקרב ביניהם ברגע המכריע. קולו של המלאך, כמו שסבתו נהגה לומר״…

ג׳ונתן למפרר, שף בעל מסעדה שקיבל כוכבי מישלן, והיה לו קבוצת ״אימפרטור״, אמפריית מסעדנות חובקת עולם. היה נשוי לפרנצ׳סקה, עם ילד, צ׳רלי, שנפל מגדולתו יום אחד כשמצא את אשתו בוגדת בו עם החבר הכי טוב שלו. מאותו רגע המסעדה הדרדרה ורשת ״אימפרטור״ ירדו מגדולתם והוא נכנס לפשיטת רגל וזכיינים קנו את מסעדתו.
הוא ובנו צ׳רלי קבעו בשדה התעופה בניו יורק להפגש וצ׳רלי יבלה עם אביו. אמו פרנצ׳סקה הביאה אותו לשם.
באותו הזמן, מדלן גרין נסעה עם ארוסה רפאל חזרה לפריז ובזמן שהוא הלך להביא את הכרטיסים, היא התנגשה בג׳ונתן ולשניהם נפלו התיקים וכל אחד אסף את הפלאפון, הלא שלו.
וכך מדלין טסה לפריז עם הנייד של ג׳ונתן והוא נסע לסן פרנסיסקו עם בנו והפלאפון שלה.
לה יש חנות פרחים אקסלוסיבית בפריז.

מכאן, הבעיות, הסקרנות והבלאגן החל.
כל אחד מהם התעניין מה יש לשני בטלפון, הם גם שמעו את ההודעות שאנשים אחרים השאירו להם.
עד שג׳ונתן גילה מעבר למה שמדלן חשבה שיגלה והוא הבין שיש להם משהו במשותף מהעבר, אליס דיקסון. נערה טובה. שנחשבה נעדרת. שג׳ונתן נפגש איתה אחרי הרצח כביכול שלה?
מה קורה כאן? מי זו אליס? מה גורם למדלן לעזוב את חנות הפרחים בפתאומיות?

הרבה הפתעות של הרגע האחרון.

מכל הספרים שקראתי של הסופר, זה היה פחות מוצלח, לדעתי. קצת נסחב.

הספר הראשון שקראתי שנכתב על ידי גיום מוסו, התחיל מעט צולע ומעייף ובהמשך הפך לספר מתח ועלילה מעניינת. עד כדי אני מתחיל ספר נוסף מידו של הסופר הצרפתי המדובר.

אחד הספרים הכי טובים ומותחים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות, מתחיל בצורה קצת צינית שלא לוקחת את עצמה ברצינות אבל לאט לאט המתח מתחיל לסחוף אותך והתוצאה היא ספר מתח מעולה עם דמויות סוחפות וסיפור רב טוויסטים, תיואר מפורט ודמויות חכמות, אחלה של ספר

תמיד רציתי לקרוא את הספרים של הסופר הצרפתי הזה המהולל שבעברית יצאו לאור 14 ספרים שלו.
לכן כנראה מאוד שמחתי לקבל אותו לידי ולהתחיל לקרוא ועוד על הנושא החמוד הזה הטלפונים הניידים שכולנו מכורים אליהם מחוברים אליהם ואיננו יכולים לחיות בלעדיהם ותאחלס כל חיינו מצויים בהם וזו האמת וככה זה זו מציאות חיינו תלותנו הרבה במכשיר הטכנולוגי הזה שבעצם הינו הרסני מאוד. והספר מספר באמצעותם סיפור מתח עלילתי רומנטי חוצה יבשות ימים ארצות תרבויות משפחות ויוצר עיניין רב.
אבל
את הספר הזה סימניה אומרת ש התחלת לקרוא את הספר לפני 6 שנים ו-4 חודשים.
וגם ש קראת את הספר מיום שלישי 05/07/16 עד יום רביעי 16/11/22.
מסתבר שכאילו סיימתי את הספר לפני כמה ימים או שבועות לא זוכרת מתי בדיוק. האמת שכשהתחלתי לקרוא אז ולא סיימתי כנראה היתה לזה סיבה מוצדקת כיוון שגם הפעם קראתי את הספר בעצם ממש בחטף או בעיון עד איזשהו מקום לא זוכרת בדיוק היכן קראתי ממש כול מילה ומאיזשהו מקום התחלתי לקרוא בדילוגים ורק את הקטעים של השיחה והיגעתי לסופ התעלומה ניפטרה וגם ניפתרה, לא זוכרת בדיוק היכן היפסקתי. כן אהבתי את הרעיון של הסיפור מאוד וגם אהבתי את ההרפתקאות שהגיבורים עוברים ואת כול המישחקים שלהם זה היה ממש מעניין בהתחלה ונהנתימאוד בעיקר שיש מתח תאחלס זה איננו רומן אלא ספר מתח העלילהמסובכת ומסתבכת ויש אחלה של מלודרמה אבל לא ממש הצלחתי לצלוח אותה כקוראת, ממש חבל לי ומצטערת על כך, לא יודעת כאילו צריכה לקרוא שוב, וממש לא בא לי, אז זו איננה ממש המלצה וגם לא דיסהמלצה, פשוט רק מספרת על הצלחתי בקריאה.
בכל אופן ערב טוב, יום רביעי 16-11-2022 17:50 שאו ברכה וראו טוב, היו שלום

קומדיה רומנטית? מותחן מרתק? אלכימיה מתוחכמת? כישרון מופלא? ספר סוחף?

שקרים.

הספר הזה פשוט מגוחך.

הסיפור עוסק בשני אנשים אגואיסטים, ג'ונתן ומדלן, הנתקלים זה בזה באולם הנוסעים של נמל התעופה ג'יי-אף-קיי. מאותו הרגע חייהם של השניים מסתבכים מפני שכל אחד מהם לקח בטעות את הטלפון הנייד של האחר. לאחר שכל אחד מהם מחטט ללא בושה בטלפון של השני, הם מגלים שיש להם נקודות משותפות מהעבר ובכך הם קשורים אחד לשני באופן מפתיע.

עם כל עמוד שעובר הספר נהפך להיות יותר ויותר הזוי, אי אפשר לתאר עד כמה הוא מוזר ולא אמין.

בספרי פנטזיה ומדע בדיוני אתה מרשה לדמיון שלך להתפרע - אתה מאמין בכל דבר שקורה בסיפור, לא משנה מה זה יהיה. אבל בספרים שעוסקים בחיים האמיתיים אתה מצפה שהכול יתנהל בצורה הגיונית - ולספר הזה אין שום קשר למציאות, העלילה משנה צורה בכל שלושים עמודים והסוף של הספר פשוט טיפשי.

גם את הדמויות קשה לחבב; מדלן היא גסת רוח וחצופה ללא סיבה, ג'ונתן מתנהג כמו מתבגר אובססיבי בן 15. ושינהם ביחד זה אסון טבע.

אני באמת לא מבינה מדוע כולם מתלהבים מהספר הזה, הדבר היחידי שמצא חן בעיניי בו זה הציטוטים היפים והקצרים שהיו בתחילת כל פרק.

לא מומלץ.

נ.ב - אני עדיין צריכה הסבר בקשר לשם של הספר, למה בכלל קוראים לו "קולו של המלאך"?

גיום מוסו מבהיר לקוראיו בפתיחת דבריו "על המקומות והאנשים", המופיע מיד לאחר שהקורא צלח עם גיבוריו של מוסו מסכת בלתי אפשרית של הרפתקאות, כי עבורו "הרומן הוא עולם מקביל". אפשר שזה כך, אבל הוא לא מקביל במובן הגיאומטרי: ככל העלילה מתפתחת היא הופכת להזויה ומתרחקת מהמציאות במהירות סילונית הדומה לזו שהגיבורים הראשיים מבלים את זמנם במעברים בין יבשות שונות.

הרעיון המכונן יפה: שני אנשים, מדלן וג'ונתן, מחליפים בטעות את הפלאפונים שלהם כתוצאה מהתנגשות במסעדה. באותה נקודת זמן היא בעלת חנות פרחים אקסלוסיבית בפאריס והוא השף בביסטרו צנוע בסן פרנציסקו. הואיל ובימינו הפלאפון אוצר כמעט את כל עולמו של אדם, אובדן הטלפון הופך אותו לחשוף בפני זה המחזיק את הפלאפון שלו, אם הלה מגלה מעט סקרנות. ומדוע שלא יגלה סקרנות: גבר ואישה שקיבלו הזדמנות נדירה למציצנות לחייו של האחר. נאה.

בשלב הראשוני העלילה מתנהלת לה בניחותא בגבולות ההגיון, או למצער שומרת על קשר עין עימו. אבל די במהרה הקורא נחשף אט-אט לסיפור חייה של כל דמות – עד כאן, עם קצת הגמשת המציאות לטובת האלסטיות של הדמיון, הסיפור מתנהל לקראת אותה נקודה שזיכתה את הספר בשמו: "היא נזכרה בפגישה שלהם. לא היה קורה דבר אילולא החליפו בלי משים את הטלפונים הניידים שלהם. אילו היתה נכנסת אל הקפיטריה ההיא שלושים שניות קודם לכן או שלושים שניות לאחר מכן, דרכם מעולם לא היתה מצטלבת. זה היה כתוב, תעלול משונה של הגורל, שבחר לקרב ביניהם ברגע המכריע. קולו של המלאך כמו שסבתו נהגה לומר....".

גם הרעיון הזה יפה. איני מאמין בגורל או בהכוונת מלאכי שמים את מהלך חייו של האדם. בעיני מהלכי חייו של אדם מושפעים מצירופי מקרים בדיוק כפי שהיטיב לתאר זאת מוסו. אבל להפוך את העלילה לאוסף בלתי נגמר של צירופי מקרים בלתי סבירים בעליל הופך את הסיפור הזה מסיפור מתח בלשי לבדיון פרוע.

אבל בעולם המקביל הבידיוני הזה של מוסו יש משהו נפלא. בהיותו מנותק מחוקי ההסתברות בכל הקשור להתנהגות האנושית, הוא מציע לקורא סוג של נחמה. הסוף לא יושפע חלילה ממגבלות שמטילה המציאות:. העלילה קולחת ומהנה. הסגנון קריא. הדמויות הראשיות מעניינות וכושר דמיונו של המחבר מרשים ביותר. לקראת חלקו האחרון של הסיפור כאשר הסיפור מתרחק מהמציאות כמו שחללית הנישאת על טיל שיגור מתרחקת מכן השיגור, המציאות על מגבלותיה המייגעות כבר בכלל לא רלבנטית. מסיפור נחמד על גבר ואישה הוא הופך לסיפור חובק עולם הגורר לתוכו ראשי מדינות......

השורה התחתונה: ספר מושלם ומהנה להתנתקות מהרעות החולות של היומיום. המציאות הקודרת יכולה לחכות. קריא וגם מותח עד כמה שסיפור בדיוני יכול להיות, אך לא מעבר לכך.

הספר מחולק ל-3 חלקים... אני כבר מגלה לכם שכאשר הגעתי לחלק האחרון של הספר, הדפים עברו מצד לצד בלי שארגיש.
יופי של ספר מיוחד, קליל, אקסקלוסיבי, מרתק ומסקרן כאחד... וגם הוציא אותי לטיול ברחבי צרפת, אנגליה וארה"ב.
הסיפור מתחיל כקומדיה משעשעת, מצחיקה וככל שצועדים לעבר סוף הספר, הסיפור שואב את הקורא לתוכו, אי אפשר להתנגד.... זהו! אתה בפנים ואין מצב שאתה מניח את הספר מהיד. בדיוק ככל שואב אבק טוב שבולע לקרביו כל גרגיר אבק שיתקל בו.
מדלן בעלת חנות בפריז, וגו'נתן שף ובעל מסעדה בסן פרנסיסקו, מסתבכים בתאונת מגשי אוכל במזנון בשדה התעופה בג'יי-אף-קיי.
בד בבד ועל רקע הכעסים של תוצאות התאונה, כל אחד מהם אוסף את חפציו שלו לחיקו ובטעות, גם את הטלפון הנייד של האחר.
רק אחרי כמה אלפי קילומטרים הטעות מתגלה, ומה קרה?
...אז הסיפור מתחיל...תכולת המכשיר נחשפת לכל אחד מהם...מה שיוצר שני סיפורים מרתקים, על שני אנשים שונים מאוד אחד מהשני, שגרים אלפי קילומטרים אחד מהשני...
היא-מדלן-בעלת חנות פרחים עם היסטוריה של חוקרת פשעים במשטרה.
הוא- גו'נתן -"שף בעל שם" עם קריירה עשירה, גרוש טרי מאשתו שמאוד אהב פלוס ילד.
האופי המציצני של מדלן וגו'נתן חושפים, את הקורא למה שמסתתר אי שם בפנים אצל כל אחד מהם...באמצעות התמונות, אתרי האינטרנט ושיחות שבוצעו מתגלים תמונות וחויות בעברם ולא מעט הפתעות.
הסופר ארז בתוך הסיפור הזה מתח, מאפיה רוסית, סמים, חטיפה, רומנטיקה, אוכל טוב, משטרה, רצח, מערכות יחסים, טכנולוגיה מתקדמת ועוד...
לא מעט פעמים מצאתי את עצמי פותרת את התעלומה, אבל הופס... גיום מוסו הביא לי באותה "בהפוכה"... שוב פיתול... שוב הפתעה...
השחקנים הראשיים בספר הזה: מדלן וג'ונתן. את גו'נתן אהבתי מתחילת הסיפור, לעומת זאת למדלן התחברתי רק לקראת סוף הסיפור.
כל פרק מתחיל בפתגם, משפט או קלישאה של פילוסוף ידוע יותר או פחות. לעיתים מצאתי את הקשר בין המשפט לפרק שנקרא לאחריו ולפעמים לאו.
בסיפור הזה יש הילוך ראשון מצחיק, משעשע, רומנטי וקליל, אבל ההמשך הוא נסיעה על אוטוסטראדה, אין בלמים... אי אפשר להפסיק את הנסיעה הזו!
אני לא יכולה בלי כמה ציטוטים:
עמוד 56: "התשוקה להכיר אדם לעומק היא דרך לשלוט בו. זוהי תשוקה מבישה שיש לוותר עליה (ג'ויס קרול אוטס).
עמוד 80: "קוסם הטעמים, מוצארט של עולם הגסטרונומיה, השף הכישרוני ביותר בעולם."
עמוד 91: "לעיתים אהבה היא גם להניח למי שאנחנו אוהבים (ג'וזף אוקונור)
עמוד 194: ".... "השנים הכי יפות בחיים הם אלו שעדיין לא חיינו." כשקראתי את המילים הללו, ראיתי פתאום את חיי באור אחר. ושם לבד, במכונית שלי, פרצתי בבכי כמו אוויל."
אסיים בציטוט של גי דה מופאסאן מעמוד 105: "הייסורים הגדולים בחיינו נובעים מהעובדה שאנחנו תמיד בודדים, וכל מאמצינו, כל מעשינו, אינם אלא לברוח מהבדידות הזאת".
נשאלת השאלה: "האם המכשיר הנייד שלנו הוא גם סוג של בריחה מהבדידות?" כן? לא?
סיימתי את הספר ושאלתי האם המכשיר הקטן הזה מכיל אותי? כנראה שכן.... הקטן קטן הזה שמונח כרגע על השולחן ומהבהב עם נורה כחולה, כנראה שזו אני בגלגול הנוכחי. חייכתי לעצמי...כמה קטנים וענקים אנחנו יכולים להיות...
לסיכום: חבקו את המכשיר הזה שמצלצל לכם לפעמים ברינגטונים כמה שיותר צמוד אליכם. אל תפספסו את הספר הזה, הוא ישכנע אתכם למלא את המלצתי לשמור עליו.
ממליצה בחום, מובטחת לכם הנאה צרופה. אתם תקראו את הספר הנוכחי כשאני כבר בהמתנה לספר הבא של גיום מוסו, למרות שאת התמונה על כריכת הספר פחות אהבתי.
לי יניני

לשם שינוי וכנגד הבטחתי לעצמי בתחילת דרכי כאן, אני כותב ביקורת על ספר שמצאתי לנכון לדרג בפחות משלושה כוכבים.

הביקורת שלי יכולה להסתכם בשתי מילים : נו באמת.

איזה מזל היה לי שקראתי את הספר השני שלו, מחר, לפני הספר הזה.
אם הסדר היה הפוך יש סיכוי יותר מסביר שלא הייתי קורא את מחר גם מחרתיים.
לפחות בספר מחר היתה עלילה מאתגרת טכנולוגית ומחשבתית.
האם ספר טוב לא אמור להתעלות ולהיות טוב בכל נקודת זמן ?

אני יודע שהספר היה רב מכר היסטרי, אני מעריך שלא הפכו אותו לסרט כי פיספסו את המועד מבחינה טכנולוגית אבל מצאתי את עצמי חושב יותר מידי פעמים במהלכו, על מה הוא חשב לעזאזל ?
הסיכוי הכי סביר הוא שפשוט איחרתי בקריאה שלו. אם הייתי קורא אותו מיד כשיצא בשנת 2013 אולי עוד הייתי חושב אותו ללא מופרך, אבל הזמן עשה את שלו והוא פשוט לא רלוונטי לקריאה היום.

תובנות שעולות לי מהקריאה בכל זאת, וגם מתפקידי בין היתר כאחראי אבטחת מידע בעבודה :

יש להגן על הטלפון עם קוד נעילה. לא 1234, משהו קצת יותר מתוחכם.
יש תוכנות שלא עולות הרבה שמאפשרות הגנה עם סיסמא ברמת אפליקציה, כך שיש להגן על כל דבר שנראה חשוב בטלפון.
אם כבר הטלפון אבד או נגנב, יש להפעיל תוכנה לאיתורו. אם מאתרים את המכשיר והוא נגנב, יש לשלוח פקודת מחיקה של המכשיר.
קבצים סודיים יש להגן עם סיסמא, שוב לא 1234, אלא קצת יותר מתוחכמת.
יש תוכנות שמאפשרות לייצר סיסמאות שגם אתם תשכחו אחרי פרק זמן של כמה שניות.

כל אלה אולי לא היו קיימים בזמן כתיבת הספר או בזמן תרגומו, אבל היות והיום הם כל כך זמינים,
הספר הזה לא הצליח להתעלות אצלי מעבר לשני הכוכבים, אבל כן גרם לי לומר מידי כמה פרקים :

נו באמת.

הספר מתחיל כקומדיה רומנטית קלילה וזורמת, מדלן-מוכרת פרחים יוצאת לנופש עם בן זוגה במקביל ג׳ונתן-גרוש בצער ושף גורמה לשעבר נוסע עם בנו. הם נתקלים זה בזו בנמל התעופה ומפילים את חפציהם האישיים, ברגע של הסח דעת והאשמות הדדיות הם לוקחים זה את הנייד של זו... הטעות מתגלה רק לאחר שכבר עלו כל אחד לדרכו בטיסה לצד אחר של העולם. מאותו רגע כל אחד מהם מסתקרן בסודותיו האישיים ביותר של השני ומרשה לעצמו להציץ בתמונות, במסמכים, באימיילים ובכל דבר השמור על הנייד. הדברים שהם מגלים מעוררים בהם רצון לגלות עוד האחד על השניה עד שהם מגלים ששניהם קשורים יחד בסוד מהעבר... מאוד מהר הספר מקבל תפנית לעלילה בלשית ואנו מוצאים עצמינו עוקבים אחרי הגילויים של השניים.
הספר כתוב בשנינות, הדמויות ציניות ומבדרות אף שלשתיהן יש רובד עמוק וריגשי לעיתים.
סה״כ זהו ספר קליל וכייפי לקריאה למרות שהיו רגעים שמרגישים שהעלילה יוצאת מפרופורציה לטובת ״סגירת קצוות פתוחים״. (פתרונות יצירתיים משהו....)
למי שבא לו להעביר ערב בקריאה מהנה בלי צורך לאחוז ראש בעלילה זה לגמרי הספר בשבילו.
תהנו!