“בעיתון הילדים החרדי שעליו הייתי מנויה בילדותי היה מגוון רב של סיפורים. קצרים, ארוכים, בהמשכים. סיפורי עלילה, סיפורי הרפתקאות בידיוניים, ועוד. מה שלא יהיה, היה דבר אחד ודאי. בסוף כולם יחזרו בתשובה. כלומר ברור שהנבל הראשי יבוא על עונשו. אבל חוץ ממנו. העוזר של הנבל, זה שרק התחיל כנוער שוליים, אבל בעצם הוא טוב בפנים - חוזר בתשובה. מפקד המשטרה החילוני, זה שהיה מ"הטובים" לאורך כל הספר, מבין שכדי להיות”

“הרבה פעמים יצא לי לתהות על ההתייחסות לספרים, השונה כל כך בין קורא לחברו: נראה שאנחנו קוראים אותו ספר וכל אחד מאיתנו מבין דברים שונים בתכלית. לפעמים הפער כל כך גדול, שאני משפשפת את העיניים בתמהון - איך יתכן שאני לא ראיתי זאת? איך לא הבנתי את מה שמישהו אחר קרא בספר שגם אני קראתי, ואני ראיתי בו דברים כל כך שונים? הספר הזה עוסק באותו רגע, הצרוב בזכרונו של כל אחד מאיתנו. זה לא אותו רגע, כמובן. אבל ל”

“כתוב כאן שהוא "רומן שנון, נוקב ומשעשע. קלאסיקה ספרותית..." "עלילה בנויה היטב. סיפור יוצא דופן ומשעשע על תאוות בצע, בגידה ואהבה..." "שחזור של תקופה באופן כל-כך מרתק שצריך להיות אידיוט כדי לא לקנות את הספר." "התבוננות חדה וייחודית על תעתועי הגורל... ספר שמח-עצוב, שנון ושזור בתפניות אירוניות." ואפילו "נס ספרותי", לא פחות. ועם כל אלה אפשר להסכים ואפשר לחלוק. אבל כשמודיעים לי, "אתם תאהבו את הספ”

“הספר מלא בדמויות והוא עובר בין נקודה לנקודה על ציר הזמן בצורה שרירותית, לכן צריך קצת להתאמץ בשביל לעקוב אחריו, אבל אני חייב לציין שזה שווה כל מאמץ. יש כל כך הרבה דרכים שאפשר לבטא בהם את הספר הזה: אהבות נכזבות, פנטזיות אבודות, תקוות עמוקות, אבל אולי הדבר שהכי מייצג את הספר הזה הוא הריאליות שלו. לכל הדמויות בספר היו חלומות ושאיפות, וכולם היו מלאי תקווה שיצליחו להגשים את המטרות שלהם. מה שמזעזע”

“בעיתון הילדים החרדי שעליו הייתי מנויה בילדותי היה מגוון רב של סיפורים. קצרים, ארוכים, בהמשכים. סיפורי עלילה, סיפורי הרפתקאות בידיוניים, ועוד. מה שלא יהיה, היה דבר אחד ודאי. בסוף כולם יחזרו בתשובה. כלומר ברור שהנבל הראשי יבוא על עונשו. אבל חוץ ממנו. העוזר של הנבל, זה שרק התחיל כנוער שוליים, אבל בעצם הוא טוב בפנים - חוזר בתשובה. מפקד המשטרה החילוני, זה שהיה מ"הטובים" לאורך כל הספר, מבין שכדי להיות”

“הרבה פעמים יצא לי לתהות על ההתייחסות לספרים, השונה כל כך בין קורא לחברו: נראה שאנחנו קוראים אותו ספר וכל אחד מאיתנו מבין דברים שונים בתכלית. לפעמים הפער כל כך גדול, שאני משפשפת את העיניים בתמהון - איך יתכן שאני לא ראיתי זאת? איך לא הבנתי את מה שמישהו אחר קרא בספר שגם אני קראתי, ואני ראיתי בו דברים כל כך שונים? הספר הזה עוסק באותו רגע, הצרוב בזכרונו של כל אחד מאיתנו. זה לא אותו רגע, כמובן. אבל ל”

“כתוב כאן שהוא "רומן שנון, נוקב ומשעשע. קלאסיקה ספרותית..." "עלילה בנויה היטב. סיפור יוצא דופן ומשעשע על תאוות בצע, בגידה ואהבה..." "שחזור של תקופה באופן כל-כך מרתק שצריך להיות אידיוט כדי לא לקנות את הספר." "התבוננות חדה וייחודית על תעתועי הגורל... ספר שמח-עצוב, שנון ושזור בתפניות אירוניות." ואפילו "נס ספרותי", לא פחות. ועם כל אלה אפשר להסכים ואפשר לחלוק. אבל כשמודיעים לי, "אתם תאהבו את הספ”

“הספר מלא בדמויות והוא עובר בין נקודה לנקודה על ציר הזמן בצורה שרירותית, לכן צריך קצת להתאמץ בשביל לעקוב אחריו, אבל אני חייב לציין שזה שווה כל מאמץ. יש כל כך הרבה דרכים שאפשר לבטא בהם את הספר הזה: אהבות נכזבות, פנטזיות אבודות, תקוות עמוקות, אבל אולי הדבר שהכי מייצג את הספר הזה הוא הריאליות שלו. לכל הדמויות בספר היו חלומות ושאיפות, וכולם היו מלאי תקווה שיצליחו להגשים את המטרות שלהם. מה שמזעזע”