ביקורת ספרותית על קולו של המלאך מאת גיום מוסו
ספר טוב

---

הספר מחולק ל-3 חלקים... אני כבר מגלה לכם שכאשר הגעתי לחלק האחרון של הספר, הדפים עברו מצד לצד בלי שארגיש.
יופי של ספר מיוחד, קליל, אקסקלוסיבי, מרתק ומסקרן כאחד... וגם הוציא אותי לטיול ברחבי צרפת, אנגליה וארה"ב.
הסיפור מתחיל כקומדיה משעשעת, מצחיקה וככל שצועדים לעבר סוף הספר, הסיפור שואב את הקורא לתוכו, אי אפשר להתנגד.... זהו! אתה בפנים ואין מצב שאתה מניח את הספר מהיד. בדיוק ככל שואב אבק טוב שבולע לקרביו כל גרגיר אבק שיתקל בו.
מדלן בעלת חנות בפריז, וגו'נתן שף ובעל מסעדה בסן פרנסיסקו, מסתבכים בתאונת מגשי אוכל במזנון בשדה התעופה בג'יי-אף-קיי.
בד בבד ועל רקע הכעסים של תוצאות התאונה, כל אחד מהם אוסף את חפציו שלו לחיקו ובטעות, גם את הטלפון הנייד של האחר.
רק אחרי כמה אלפי קילומטרים הטעות מתגלה, ומה קרה?
...אז הסיפור מתחיל...תכולת המכשיר נחשפת לכל אחד מהם...מה שיוצר שני סיפורים מרתקים, על שני אנשים שונים מאוד אחד מהשני, שגרים אלפי קילומטרים אחד מהשני...
היא-מדלן-בעלת חנות פרחים עם היסטוריה של חוקרת פשעים במשטרה.
הוא- גו'נתן -"שף בעל שם" עם קריירה עשירה, גרוש טרי מאשתו שמאוד אהב פלוס ילד.
האופי המציצני של מדלן וגו'נתן חושפים, את הקורא למה שמסתתר אי שם בפנים אצל כל אחד מהם...באמצעות התמונות, אתרי האינטרנט ושיחות שבוצעו מתגלים תמונות וחויות בעברם ולא מעט הפתעות.
הסופר ארז בתוך הסיפור הזה מתח, מאפיה רוסית, סמים, חטיפה, רומנטיקה, אוכל טוב, משטרה, רצח, מערכות יחסים, טכנולוגיה מתקדמת ועוד...
לא מעט פעמים מצאתי את עצמי פותרת את התעלומה, אבל הופס... גיום מוסו הביא לי באותה "בהפוכה"... שוב פיתול... שוב הפתעה...
השחקנים הראשיים בספר הזה: מדלן וג'ונתן. את גו'נתן אהבתי מתחילת הסיפור, לעומת זאת למדלן התחברתי רק לקראת סוף הסיפור.
כל פרק מתחיל בפתגם, משפט או קלישאה של פילוסוף ידוע יותר או פחות. לעיתים מצאתי את הקשר בין המשפט לפרק שנקרא לאחריו ולפעמים לאו.
בסיפור הזה יש הילוך ראשון מצחיק, משעשע, רומנטי וקליל, אבל ההמשך הוא נסיעה על אוטוסטראדה, אין בלמים... אי אפשר להפסיק את הנסיעה הזו!
אני לא יכולה בלי כמה ציטוטים:
עמוד 56: "התשוקה להכיר אדם לעומק היא דרך לשלוט בו. זוהי תשוקה מבישה שיש לוותר עליה (ג'ויס קרול אוטס).
עמוד 80: "קוסם הטעמים, מוצארט של עולם הגסטרונומיה, השף הכישרוני ביותר בעולם."
עמוד 91: "לעיתים אהבה היא גם להניח למי שאנחנו אוהבים (ג'וזף אוקונור)
עמוד 194: ".... "השנים הכי יפות בחיים הם אלו שעדיין לא חיינו." כשקראתי את המילים הללו, ראיתי פתאום את חיי באור אחר. ושם לבד, במכונית שלי, פרצתי בבכי כמו אוויל."
אסיים בציטוט של גי דה מופאסאן מעמוד 105: "הייסורים הגדולים בחיינו נובעים מהעובדה שאנחנו תמיד בודדים, וכל מאמצינו, כל מעשינו, אינם אלא לברוח מהבדידות הזאת".
נשאלת השאלה: "האם המכשיר הנייד שלנו הוא גם סוג של בריחה מהבדידות?" כן? לא?
סיימתי את הספר ושאלתי האם המכשיר הקטן הזה מכיל אותי? כנראה שכן.... הקטן קטן הזה שמונח כרגע על השולחן ומהבהב עם נורה כחולה, כנראה שזו אני בגלגול הנוכחי. חייכתי לעצמי...כמה קטנים וענקים אנחנו יכולים להיות...
לסיכום: חבקו את המכשיר הזה שמצלצל לכם לפעמים ברינגטונים כמה שיותר צמוד אליכם. אל תפספסו את הספר הזה, הוא ישכנע אתכם למלא את המלצתי לשמור עליו.
ממליצה בחום, מובטחת לכם הנאה צרופה. אתם תקראו את הספר הנוכחי כשאני כבר בהמתנה לספר הבא של גיום מוסו, למרות שאת התמונה על כריכת הספר פחות אהבתי.
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על קולו של המלאך