ביקורת ספרותית על קולו של המלאך מאת גיום מוסו
ספר בסדר

---

גיום מוסו מבהיר לקוראיו בפתיחת דבריו "על המקומות והאנשים", המופיע מיד לאחר שהקורא צלח עם גיבוריו של מוסו מסכת בלתי אפשרית של הרפתקאות, כי עבורו "הרומן הוא עולם מקביל". אפשר שזה כך, אבל הוא לא מקביל במובן הגיאומטרי: ככל העלילה מתפתחת היא הופכת להזויה ומתרחקת מהמציאות במהירות סילונית הדומה לזו שהגיבורים הראשיים מבלים את זמנם במעברים בין יבשות שונות.

הרעיון המכונן יפה: שני אנשים, מדלן וג'ונתן, מחליפים בטעות את הפלאפונים שלהם כתוצאה מהתנגשות במסעדה. באותה נקודת זמן היא בעלת חנות פרחים אקסלוסיבית בפאריס והוא השף בביסטרו צנוע בסן פרנציסקו. הואיל ובימינו הפלאפון אוצר כמעט את כל עולמו של אדם, אובדן הטלפון הופך אותו לחשוף בפני זה המחזיק את הפלאפון שלו, אם הלה מגלה מעט סקרנות. ומדוע שלא יגלה סקרנות: גבר ואישה שקיבלו הזדמנות נדירה למציצנות לחייו של האחר. נאה.

בשלב הראשוני העלילה מתנהלת לה בניחותא בגבולות ההגיון, או למצער שומרת על קשר עין עימו. אבל די במהרה הקורא נחשף אט-אט לסיפור חייה של כל דמות – עד כאן, עם קצת הגמשת המציאות לטובת האלסטיות של הדמיון, הסיפור מתנהל לקראת אותה נקודה שזיכתה את הספר בשמו: "היא נזכרה בפגישה שלהם. לא היה קורה דבר אילולא החליפו בלי משים את הטלפונים הניידים שלהם. אילו היתה נכנסת אל הקפיטריה ההיא שלושים שניות קודם לכן או שלושים שניות לאחר מכן, דרכם מעולם לא היתה מצטלבת. זה היה כתוב, תעלול משונה של הגורל, שבחר לקרב ביניהם ברגע המכריע. קולו של המלאך כמו שסבתו נהגה לומר....".

גם הרעיון הזה יפה. איני מאמין בגורל או בהכוונת מלאכי שמים את מהלך חייו של האדם. בעיני מהלכי חייו של אדם מושפעים מצירופי מקרים בדיוק כפי שהיטיב לתאר זאת מוסו. אבל להפוך את העלילה לאוסף בלתי נגמר של צירופי מקרים בלתי סבירים בעליל הופך את הסיפור הזה מסיפור מתח בלשי לבדיון פרוע.

אבל בעולם המקביל הבידיוני הזה של מוסו יש משהו נפלא. בהיותו מנותק מחוקי ההסתברות בכל הקשור להתנהגות האנושית, הוא מציע לקורא סוג של נחמה. הסוף לא יושפע חלילה ממגבלות שמטילה המציאות:. העלילה קולחת ומהנה. הסגנון קריא. הדמויות הראשיות מעניינות וכושר דמיונו של המחבר מרשים ביותר. לקראת חלקו האחרון של הסיפור כאשר הסיפור מתרחק מהמציאות כמו שחללית הנישאת על טיל שיגור מתרחקת מכן השיגור, המציאות על מגבלותיה המייגעות כבר בכלל לא רלבנטית. מסיפור נחמד על גבר ואישה הוא הופך לסיפור חובק עולם הגורר לתוכו ראשי מדינות......

השורה התחתונה: ספר מושלם ומהנה להתנתקות מהרעות החולות של היומיום. המציאות הקודרת יכולה לחכות. קריא וגם מותח עד כמה שסיפור בדיוני יכול להיות, אך לא מעבר לכך.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על קולו של המלאך