מה אגיד לכם, נלחמתי באומץ ובגבורה וצלחתי את הספר, ועמו כמו במשל הכרם:חף מכל דעה הייתי כלפיו כשנכנסתי בשערו וחף מכל הרגשה יצאתי ממנו.
לית מאן דפליג כי עירית לינור היא סופרת מוכשרת. היא כותבת על התל אביביות וזאת מהדהדת בספר, ריקנית, רכלנית רצה אחרי דברים לא ברורים. כולם בוגדים בכולם, אם פיזית ואם בכספים או סתם באימון של אחד בשני.
כל זה כתוב בנימה של... סתאם סיפור לחברה.
וכשגמרתי פרק לא שאלתי את עצמי , נו מה יהיה בפרק הבא?
אולי הסופרת אומרת לנו: זהו פרצופם של ה"תל אביבים", לא נינט או כל פונקציה חשובה אחרת, אלא הנמצאים בשורה השניה והשלישית ומנסים לטעום ולהרגיש את ההילה הברנג'אית.
משהו בזה נרמז מכתובת המגורים של גיבורת הספר: רחוב פאירברג.
בעוונותי, זכרתי כי פאירברג כתב סיפור בשם "לאן". הדבר הראשון שעשיתי הוא להזכר היכן הרחוב בתל אביב ומצאתי כי הוא מצטלב עם רחוב בלפור ושיינקין ויש בו סימטא בשם .."לאן". פעם ידעו לתת שמות בתל אביב. מה עוד שהוא סמוך לרחוב אחד העם.
החלטתי לקרוא את הסיפור "לאן". ומתברר שגם הוא מחפש. את היציאה מחיי לימוד התורה בסגנון החרדי, אל תרבות "ההשכלה".
כנראה שהספר שואל :עכשיו משהגשמנו את תרבות ההשכלה, לאן דרכנו?
גם עטיפת הספר מראה נושא זה, בית הפגודה מצוייר במרכז, ואנשים עסוקים ב.. קשה להגדיר מה.מזמוטים וחיבוקים,מציצנות,בקבוק מתעופף באויר וכהנה וכהנה.
לצערי , נושא כזה מוצג בצורה כזאת שהרגשתי כי אני גורס נסורת.
אם זאת היתה כוונת הסופרת , הרי שהיא הצליחה.


















