השבוע הייתי בחופש. לא נופש או נופשון או חופשה משפחתית. באמת חופש. שום תפקיד לא לקחתי על עצמי. בלי להכין אוכל לאף אחד אלא אם ממש מתחשק לי לבשל, בלי לנקות ובטח בלי לנסות לשעשע לא איש ולא ילדים. איך היה? אז קמתי סביב שתים עשרה, אכלתי כמה פיצות, שברתי את השיא שלי ב 2048 יותר מפעם אחת, ראיתי כמה עונות של דקסטר (אלון, תודה על זה שהזכרת אותו. לא ידעתי מי זה ואחרת לא הייתי רואה), ראיתי סרטים, אפילו קראתי קצת. אז איך זה? קצת מזכיר נשכחות. בעיקר את זה שצריך משהו כמו חודשיים כדי להגיע למצב שיימאס לך ותרצה להפסיק.
ברוח החופש גם הספר הוא לא מה שאני קוראת בדרך כלל, אבל היתה המלצה חמה (תודה!) והספר היה בספרייה שזה המקום הרחוק ביותר שיצאתי אליו השבוע, אז ניסיתי.
אני לא מתה על בלשים. אני חושבת שאני יכולה לנסות להסביר את זה. הרי זה לא בעיה לקחת מציאות, כל מציאות, ולהציג אותה ככה שלא תראה את מה שמונח לפניך. יש בזה הרבה מאד מניפולציה, בזה שצריך להציג בפניך את כל העובדות הרלוונטיות אבל למנוע ממך להבין את מידת החשיבות שלהן. זאת נראית לי השקעה רבה מידי וגם קצת מיותרת. אני לא מתרגשת מגילויים כאלה וגם לא מוטרדת מהשאלה אם יכולתי או לא יכולתי להגיע אליהם לבד. האמת היא שאני בכלל לא מנסה. להגיע אל המטרה, זה אף פעם לא נראה לי גליק גדול. הרבה יותר חשוב לי מה שקורה עד אז. תכלס, גם שם אתה נמצא רוב הזמן ואם אתה מבזבז את זה על להסתכל קדימה לא בטוח שישאר לך הרבה.
מתי זה בכל זאת טוב? אני חושבת שזה קורה כששני הצדדים מבינים את המשחק או ליתר דיוק כלשני הצדדים ברור שיש פה משחק ואף אחד לא מנסה לעשות מזה מה שזה לא. תקיעת כף רגע לפני שמתחילים.
אז הכל כאן קורה בלוס אנג'לס של שנות השלושים, זמן שבו הומואים היו מתרוממים, נשים יכלו לבחור אם להיות מכשפות או להישאר כנועות, תמימות ודי אינפנטיליות שמזל שיש מי שיגן עליהן והגברים, טוב, הגברים תמיד היו גברים. טובים, רעים, אבל גברים.
פיליפ מארלו הוא מהטובים. רעים יש הרבה והוא יודע להבחין ביניהם, לפרוק אותם מנשקם, להרביץ כשצריך, לשתות כשצריך, הכל הכל בנונשלנטיות, ועל הדרך, אם אין ברירה, גם לשבור איזה לב אחד או שניים. העלילה עמוסה מאד. היא מתחילה בכך שמארלו הבלש הפרטי נשכר כדי לפתור איזה עניין של סחיטה ומשם עוברת דרך שחיתות משטרתית, הימורים, פורנוגרפיה, מה לא, כשכל הזמן מופיעים אנשים, מתים אנשים, משהו קורה, אחרת לא יהיה על מה לכתוב. והאוירה, כמו הגיבור, תכליתית וסרקסטית, ישירה מאד אבל לא בהירה, יש כל הזמן משהו עכור ברקע.
זה היה מאד מעניין לקרוא את זה. כמו להסתכל על מישהי שלבושה היטב, שהכל אצלה מוקפד ובסטייל ואני בהחלט יכולה להעריך את זה, רק שאף פעם אני לא אתלבש ככה. זה פשוט לא כל כך הטעם שלי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
