ביקורת ספרותית על השינה הגדולה מאת ריימונד צ'נדלר
ספר מעולה

---

"בפנים, באולם הכניסה המרובע, הניח גבר עיתון ערב ירוק לצד דקל בעציץ והעיף לתוך העציץ בדל סיגריה. הוא קם, החווה בכובעו לעברי ואמר "הבוס רוצה לדבר איתך. אתה בהחלט נותן לחברים שלך לחכות, חבר."
לא זזתי. הבטתי באף השטוח שלו ובאוזן השטוחה שלו, דמוית הסטייק.
"בנוגע למה?"
"מה איכפת לך? פשוט אל תסתבך והכול יהיה בסדר." ידו ריחפה קרוב ללולאה העליונים במעיל הפתוח שלו.
"אני מסריח משוטרים," אמרתי. "אני עייף מכדי לדבר, עייף מכדי לאכול, עייף מכדי לחשוב. אבל אם אתה חושב שאני לא עייף מכדי לקבל פקודות מאדי מארס, נסה לשלוף את האקדח שלך לפני שאוריד בירייה את האוזן הטובה שלך."
"שטויות. אין לך שום אקדח." הוא הביט בי במבט יציב. גבותיו הכהות והקשות נצמדו זו לזו וזוויות פיו התעקלו מטה.
"זה היה אז," אמרתי לו. "לא תמיד אני מסתובב ערום."
הוא נופף בידו השמאלית. "בסדר. ניצחת. לא אמרו לי לירות באף אחד. אתה תשמע ממנו."
"מאוחר מדי יהיה מוקדם מדי," אמרתי, ופניתי לאט כשעבר על פני בדרכו לדלת" (עמודים 119-120).

"השינה הגדולה" (הוצאת כתר, 2005), הינו הרומן הראשון וגם הטוב ביותר מאת ריימונד צ'נדלר, וככזה הוא גם סיפור מתח בלשי המתאר את עלילות הבלש הפרטי פיליפ מארלו, גיבורו הקבוע. צ'נדלר, שנחשב (עם דשיאל האמט) לבכיר המספרים האפלים בנוסח ה- hard-boiled, נולד ב-1888 בשיקגו, להורים ממוצא אנגלו-אירי, ולמד בלונדון בפנימייה הפרטית הנחשבת דאלוויץ'. בהמשך שב לארצות הברית ובמלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הקנדי ולחם בצרפת כסמל מחלקה בשורות רגימנט הרגלים הקנדי "גורדון היילנדרס". לימים כתב כי "לאחר שנדרשת להוביל מחלקה אל עבר אש-מקלעים ישירה, דבר אינו שוב כשהיה". לאחר המלחמה היה מנהל בכיר בחברת נפט עד שאובדן עניין מצדו מחד גיסא והתמכרותו לאלכוהול מאידך גיסא הביאו לפיטוריו. רק אז, בגיל 44, פנה לכתיבה והחל לפרסם סיפורי בלש קצרים ב- Black Mask, מגזין מוביל של ספרות פשע זולה. ספרו הראשון, "השינה הגדולה" הופיע ב-1939, והשאר היסטוריה. ישנו סיפור ידוע אודותיו, לפיו הבמאי ההוליוודי האוורד הוקס שאל אותו בעת הפקת הסרט על בסיס "השינה הגדולה" מי בעצם רצח את הנהג? צ'נדלר השיב שאינו יודע אבל הבטיח לבדוק. הוא קרא בספר שהוא עצמו כתב, והשיב להוקס: "לא יודע מי רצח את הנהג. מה זה משנה בכלל?" כי בשביל צ'נדלר התעלומה היתה רק קטליזטור שבאמצעותו מניעים את העלילה, לא איזו שאלה שסופה להתברר בחדר ובו כל החשודים ובלש אחד סבלן במיוחד.

בספר זה נדרש מארלו לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספריו של צ'נדלר ובז'אנר הבלש -Hard boiled). באחת הוא מתחקה, בעבור גנרל סטרנווד, אחר סחטן המחזיק בתמונות עירום של בתו הצעירה, ואילו השנייה נוגעת להיעלמו של בעלה של ביתו הבכורה של הגנרל, ראסטי ריגן, יחד עם אשתו של מאפיונר בכיר.
מארלו הוא הדבר האמיתי. הקשוח שבקשוחים, הגבר שבגברים ובעיקר מי שאינו נדרש לפסד וזיוף. גבר קשוח ציני, חד לשון, אך גם אכפתי ורגיש, המתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, שנע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. למרות שהוא שותה כמויות גדולות של אלכוהול ואם זאת כמעט אף פעם אינו משתכר עד אובדן שליטה מלא או חלקי. למעשה האלכוהול לא מאט אותו כלל, רק מכהה את הכאב על מנת לאפשר לו להמשיך ללא לאות במרדף אחר הפתרון התעלומה שלפניו. הוא לא בררן לגבי טיב המשקה שלו פרט לכך שיוגש בכוס, אם כי גם את העיקרון הזה הוא מוכן לנטוש לעתים עבור משקה הגון.

לדבריו, הוא "בן שלושים ושלוש, למדתי פעם במכללה ואני עדיין מסוגל לדבר אנגלית אם יש בכך צורך. אין בכך הרבה צורך במקצוע שלי. עבדתי בעבר אצל מר ויילד, התובע המחוזי, כחוקר. החוקר הראשי שלו, אדם בשם ברני אולס, התקשר אלי ואמר שאתה רוצה לפגוש אותי. אני לא נשוי כי אני לא אוהב נשות שוטרים" (עמוד 11). נראה גם שבדומה לצ'נדלר עצמו שירת מארלו כמו בצבא ולחם כחייל חי"ר ולחם במלחמה זו או אחרת. כשהוא שואל את רב-המשרתים נוריס מה היה בבחור הזה, ריגן, שנגע כל-כך לליבו של הגנרל סטרנווד משיב האיש כי היו לו עיניים של חייל. בתגובה מעיר מארלו כי כאלו הן גם עיניו של רב-המשרתים ואילו האחרון משיב כי "אם יורשה לי לומר, אדוני, דומות למדי לשלך" (עמוד 216).

במהלך העלילה מתגלה מארלו כצלף, הבקי היטב בשימוש באקדח ואינו מהסס ללחוץ על ההדק. "הוא פנה לעברי מהר. אולי היה נחמד מצדי להרשות לו לירות עוד ירייה או שתיים, כמו ג'נטלמן מהאסכולה הישנה, אבל האקדח שלו עדיין היה מורם ולא יכולתי לחכות עוד. לא היה די זמן כדי להיות ג'נטלמן מהאסכולה הישנה. יריתי בו ארבע פעמים, הקולט מכה בצלעותי. האקדח קפץ מידו כאילו נבעט ממנה. הוא הושיט את שתי ידיו לבטנו. שמעתי אותן נחבטות בגופו בחוזקה. הוא נפל היישר קדימה, ידיו הגדולות אוחזות בגופו. הוא נפל בפניו אל החצץ הרטוב. ואחר כך לא השמיע שום קול" (עמודים 203-204). את שאר הפרטים אודותיו משאיר צ'נדלר לפרשנותו של הקורא.

זהו ספר נפלא, ואם זהו הצ'נדלר הראשון שנזדמן לכם לקרוא עד מהרה תקראו גם את האחרים ותגמעו אותם בנשימה עצורה. לציניות שלו, למרירות, לחוכמה ולכך שלמרות כל אלו לא התייאש מן האמון בבני האדם אין מתחרים. וכמובן גם להומור השנון והמיוחד של צ'נדלר.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על השינה הגדולה