ביקורת ספרותית על נמסיס מאת אייזיק אסימוב
ספר טוב

---

Νέμεσις - אלת הנקם מתקרבת, עוד 5000 שנה פחות או יותר, מה היינו עושים? נשארים באדישותנו לעתיד או מתחילים עכשיו להציל את העולם?

בטח איבדתי אתכם כבר שראיתם את הכריכה של הספר, בכל זאת – חללית? כוכבים? – פחחחח מדע בידיוני.
ואת מי שלא שם לב לכריכה בטח שם הסופר העביר בו גיחוך – אסימוב? ... זה שכותב על רובוטים, וחלליות – נו ספרות ילדים.

חבל...
בטח רק קומץ של הקומץ יטרח לקרוא ביקורת על ספר מדע בדיוני, וחבל כי אני משוכנע כי אם יותר אנשים היו קוראים יותר מד"ב (ויותר פנטזיה), אולי היינו הופכים להיות לאדישים פחות, ולחושבים יותר על מה שחשוב ולא רק על מה שדחוף.
חושבים על שיני הילדים לפני שננגוס בפרי הבוסר.

כמו יעל בביקורתה תפסה אותי ההקדמה של אסימוב לספר...
כן, גם אסימוב מודה בהערת המחבר בפתח הספר – "לפני ימים רבים גמרתי אומר לנהוג לפי כלל עקרוני אחד ויחיד בכל כתיבתי – בהירות. [...] החלטתי להסתפק בכתיבה ברורה, ובזו הדרך לכונן יחסים נעימים ביני לבין קוראי." (עמ' 7)
ובאמת אסימוב פשוט בכתיבתו. הדמויות לא עגולות, והשפה בהירה ולא מתפתלת – הסיפור ברור, מותח, ופשוט, ויש טוענים אף ילדותי (כך קראתי בהרבה מהביקורות כאן באתר על ספריו), אך לפחות לדידי לא כך.

בספריו אסימוב לא מנסה לחזות את העתיד. הוא לא מנסה לנחש מה יהיה ולזכות בתהילה כחוזה הטכנולוגיות – ולכן מצחיק אותי שיש טוענים, שהוא פספס, ומה שהוא חזה לא התגשם.
מה שלטעמי אסימוב עושה הוא להעלות שאלות.
לנסות לשאול שאלה ולהציע כיוון אחד לפתרון, ולפתח אותו, כדי שהקורא יוכל ליהנות מהמעשייה של מה היה קורה אילו... ואף יותר מכך כדי שהקורא אחרי ספר אחד, שניים או חמש מאות (כן הוא כתב קצת ) יתחיל לשאול שאלות בעצמו, על העתיד, העבר ההווה והאנושות.
למרות שהסיפורים מהנים, מותחים ופשוט טובים, הם אינם אלא מעטפת מתוקה, לפילוסופיה מרה.
אסימוב דוחק בך תוך כדי ההנאה, לנסות ולחשוב על דברים שהיום יום העמוס והדואג שלנו דוחק לקרן זווית. הוא מציג בצורה סיפורית את האופי האנושי על כל מעלותיו וחסרונותיו – על האלימות ועל הרגישות, על ההמצאה ועל הניצול, על האכזריות והנדיבות.

בנמסיס, משתרגות להן יחדיו מספר שאלות שכאלה, אומנם פחות עמוקות משאר ספריו אבל עדיין טובות לדיון.
את הראשונה הצגתי כבר בהתחלה – מה לדעתכם היינו עושים אם היינו יודעים כי העולם הולך להיות מושמד בעוד 5000 שנים? האם היינו עושים משהו היום? או דוחים את זה עד שיהיה יותר דחוף כדי להמשיך להילחם את מלחמותינו כאן?
נדמה לי שהתייחסותנו לבעיות העולם היום מרמזות על התשובה, אולם האם דבר זה היה משתנה אם היה מנהיג אחד לעולם? אחד אכזר אולי אפילו דיקטטור נאור שלא חושש לשלטונו כל ארבע שנים, ויכול לחשוב קדימה לא שנה, עשר או דור שנים אלא אלפי שנים קדימה.

האם ההבדלות, ומלחמות גזעים הם גזירה של הטבע האנושי? אם היו נותנים לנו יד חופשית, בחירה ללא פוליטיקלי קורקט או רגשות אשם, האם היינו מסתדרים בארגון הטרוגני מעורבב, או בקיטוב גזעי/דתי/גוון-עורי.

והסוגיה המעניינת של איך להימנע מחשיבה מוגבלת למה שידוע, בבואנו לפתור בעיה לכאורה בלתי פתירה בגבולות הידע שלנו היום – איך מפסיקים להגיד – זה בלתי אפשרי – ופורצים קדימה בספקנות וסקרנות.

נמסיס, נוגע בקלילות בכל אלה ועוד, בצורה מהנה וסוחפת – ולמרות שהתשובות שם ניתנות, אני לפחות נשארתי עם הרבה הרהורים אחרים ואפשרויות אחרות – חושב על היקום והאנושות, והולך להכין ארוחת ערב לילדים.

ספר טוב מאוד, שמספק מזון לנפש.

» ביקורות נוספות של ניר
» ביקורות נוספות על נמסיס