ביקורת ספרותית על יאיר ויהונתן מאת יאיר אגמון
ספר מעולה

---

ספר עוכר שלווה שכזה לא יצא לי לקרוא הרבה זמן. הוא משאיר הרגשה מרירה-יבשה שכזאת בפה אחרי שהוא מסתיים, וקשה לי להתנער מהתחושות שקיבלתי במהלכו.
אני לא חושבת שגיבשתי דעה לחלוטין על הספר הזה. אני הולכת אחורה וקדימה ולא מתקבעת לגביו. אני לא יודעת אם הוא טוב או רע. אמרו לי פעם שכל עוד אני חושבת, נפשית, שמשהו נכון, אז הוא נכון. נגיד, מה הנטייה המינית שלי. כי באותו הרגע אני אמשך לאותו מין. אני חושבת שזה נכון לגבי הספר הזה, אני אחשוב רגע אחד שהוא מצוין, ורגע אחרי זה הוא יהיה זוועתי. אז כן. אני חושבת שהדירוג לספר ישתנה בהמשך. נכון לעכשיו אלה חמישה כוכבים.

אז כן, מדובר בספר לא קבוע. זאת תנודה קטנה בהשקפת העולם שלך, בקליטה שלך, במחשבות שלך ובצורה שאתה רואה אנשים, ואתה לא אוהב אותו יותר. זה נורא שברירי, אבל אני מוצאת את זה מאוד יפה. זה סגנון ייחודי וסוג-של-מקסים. למרות, ש, טוב, אני לא יכולה באמת לקרוא לו מקסים. לא. לא לספר הזה.
הכל בספר הזה מאוד קיצוני. ואני לא אוהבת דברים קיצוניים בדרך כלל, אבל את זה מאוד אהבתי. אני חושבת שהכתיבה מאוד קיצונית. כלומר, אין נקודה אחת או סימן פיסוק אחר חוץ מפסיק (למיטב זכרוני, אבל קראתי את הספר הזה לאורך חודש שלם והראש שלי כואב כרגע, אני לא חושבת שהדעה שלי כל כך נכונה. אם טעיתי, עמך הסליחה, יאיר אגמון), והסיפור רווי בסלנג, מה שגם, כשהדמויות מדברות אין גרשיים.
בנוסף, הדמויות, כמובן, קיצוניות. מדובר בבחור שאונס, נוקט באלימות, ורוצח את ארוסתו. ולא, זה לא ספוילר. זה גם בתקציר וגם בפרק הראשון.
אגב, אחרי זה הוא מנקה את הדם שלה באקונומיקה.
לזה קוראים מקסים.
בכל מקרה, כן. אני חושבת שהכל בספר הזה קיצוני. גם ההשקפות שנמצאות בו והכל נורא שברירי, אני חושבת שלכתוב ספר כזה זה סיכון, ואני חושבת שאני שמחה שקראתי אותו. שוב, שברירי - בלילה אני לא אהיה שמחה, כי כרגע סיימתי מאתיים עמודים ממנו ויהיו לי סיוטים על רימות וצלופחים ואקדח ודם ואקונומיקה, אבל כן.

המילים "טריפ ספרותי" התאימו להחריד לתיאור התחושה הכללי שקיבלתי מהספר. הוא קשה, נוקב, מרגיש כמו רכבת הרים תלולה מידי, ולקראת הסוף אתה מקבל כאב ראש ותחושת ריקנות (או שזאת רק ההשלכה של שינה מועטת, לרוב בארבע לפנות בוקר, טילים, וויכוחי ימין-שמאל עם אנשים [שהאינטליגנציה הגבוהה שלהם תגרום לראש שלהם להתפוצץ יום אחד] כל יום שני).
למען האמת, אני חושבת שבאמת באמת אהבתי את הספר - ממש לפני שהוא נגמר. אז ממש אהבתי אותו. חשבתי שהוא מרתק. אני לא יודעת למה, ממש אהבתי אותו אז.

הדילוג בין הסיפור של הסופר, לבין הסיפור של הדמות הראשית היה מבלבל. הרבה פעמים הוא עצבן אותי, וכתוצאה מכך דילגתי על המונולוג של הסופר או של הדמות הראשית, אני חושבת שהרעיון מצוין, אבל המעברים היו חדים מידי, מאחר שאין בספר אפילו נקודה אחת, ורק פסיקים, לא יכולתי לנחש מתי המשפט נגמר, ולא ידעתי מתי לעבור להערה של הסופר. ובאמצע המשפטים הייתה התחלפות בין נקודת מבט למשנה, זה הפך את הדבר לכמעט-בלתי-נסבל, אבל עדיין מרתק. בסופו של דבר.

אני חושבת, למען האמת, שצורת הכתיבה דווקא תרמה לסיפור. היא גרמה לתחושה-התזזיתית של הרוצח-האנס. למען האמת, אני חושבת שהספר הזה הילך על הקו הדק מאוד בין דמיון למציאות ושפיות לשיגעון. זה גרם לו להרגיש מציאותי ולא מציאותי באותו הזמן. התוצאה הייתה מעולה, לדעתי, אבל שוב, הספר הזה מאוד שברירי בטעמים שונים.

בסופו של דבר אני שמחה שקניתי אותו, ושמחה שקראתי אותו, ועוד יותר שמחה שסיימתי אותו.

נ.ב-
אבל בחיי שהספר הזה דפק אותי.
למען הפאנגירל הגדולה שבשמיים, למה אני תמיד חורגת מקהל היעד?

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על יאיר ויהונתן