קראתי את הספר הזה לפני שבועות מספר ואני זוכרת שחשבתי לעצמי עד כמה קיצוני ושטוח התיאור של נציג המין האנושי, קפטיין דוידסון; זה המתייחס לנשים כאל חפץ מענג, אל העולם אליו הגיע כאל משהו שיש לשנותו ולהתאימו לצרכי בני האדם ואל דיירי אותו עולם כאל יצורים נחותים, חסרי תחושה, שנועדו לשרת אותו ואת מטרותיו. מעט הרגש שבליבו של דוידסון שמור להישגי המין האנושי - רגש פטריוטי עז מתעורר בו למראה סימני השתלטות הקידמה האנושית על עולם היער הפראי.
"אורסולה" אמרתי לה בלבי, "אני מבינה שזה משל אבל למה כל כך חד ממדי? אין לך את המין האנושי בקצת יותר מורכב?"
כי את מורכבותם של דרי היער – הקריצ'ים הקטנים ומכוסי הפרווה, היא דווקא חידדה - את עולמם העמום, הסטטי, אפוף צללים כיער שבו הם גרים, את האופן שבו הם חולמים וחיים במקביל, את מהות האלים שלהם, אלי בשורה המגשרים בין ישן לחדש.
העומק והזרות של תרבות הקריצ'ים עמדו בניגוד מוחלט לעולמם הבהיר, האלים והלינארי של בני האנוש, פרט לאחד, שקיומו הבודד והמושתק רק הדגיש את האג'נדה השולטת, כמו גיבור משנה שחור בסרטים האמריקאים הישנים.
נזכרתי בספר הזה היום וחשבתי שאולי אורסולה לה גווין לא השתמשה בניגוד הזועק כאמצעי אמנותי. אולי היא מתארת דברים כהווייתם ודווקא אני, שרוצה להאמין שלכל אחד יש עולם פנימי עשיר ומרובד, פשוט נאיבית.
שמעתי וקראתי בשבוע האחרון המון אנשים צודקים. לא כולם חושבים אותו הדבר אבל כולם צודקים כל כך. אולי בכל זאת מסתתר בתוכם עושר מרובד אבל כלפי חוץ הם נשמעים בדיוק כך – בהירים, אלימים, דוגמטיים ולינאריים. כאילו כל המציאות המבלבלת, הכואבת והמפחידה הזו יכולה להסתדר יפה בגושים ברורים של אמת ושקר, טוב ורע, סביב האקסיומה הזוהרת המאירה להם בחשיכה ומאפשרת להם לדעת מיד מי לנו ומי לצרינו.
הסיפור הקטן הזה, מעט המחזיק את המרובה, פורש מולנו תרבות אתנוצנטרית במלוא הדרה.
אולי עידן התבונה קורץ לנו ממרחק (ובנושא הזה אורסולה אופטימית ממני) ועדיין מחלחלת תחתיו ההכרה המעציבה בכוחה של האלימות - האלימות, שאנו סופגים ומייצרים, המשנה אותנו באופן בלתי הפיך, גם אם היא הכרחית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
