פול אוסטר הזה, פשוט יודע לספר סיפור! כמו בחיים הסיפור לא חייב לענות על הציפיות או אפילו להסתיים. כרגיל סיפור בתוך סיפור, דרמות, התפתלויות , מסכת מלאה רגשות, פחדים, חלומות מנופצים אך מעל הכל החיים עצמם ששזורים בהכל וממשיכים לפעום בדברים הקטנים, כאילו אפל אך מלא תקווה. נהנתי.

עולם אפוקליפטי רעיל והרוס, אנשים חיים מתחת לאדמה במבנה עצום המכיל את כל שנדרש להתקיים בסוג של הרמוניה מעוותת, פיר עצום של מדרגות ברזל שמקיים סביבו עולם של אנשים קשוחים עם סרבלים, גנרטורים ואוויר ממוחזר. כל קומה (או לייתר דיוק מקבץ קומות) תפקיד במכונה הגדולה הזו, טכנאים, טכנולוגים, סבלים שמתרוצצים בין הקומות, חוות המגדלות אוכל וכמובן שריף וראש העיר. מזה דורות העולם האמיתי, המאובק והאפרורי, משתקף מתוך מסכים שהם יכולים לצפות בהם, לעולם לא ביקר אדם בעולם האמיתי שיוכל לחזור ולספר עליו.
בשביל לקיים את החיים נדרש סדר שלא מאפשר לאנשים לשאול שאלות רבות מדיי, או אף להביע תקווה לעולם טוב יותר, מי שנתפס ברצונו לצאת לעולם מגלים אותו למוות. אנשים הולכים בתלם מתוך פחד ואמונה שזה כל מה שיש.

אהבתי את הרעיון של הספר, עד כמה שהעולם נראה בדיוני אפשר למצוא מקבילות רבות לעולם שבו אנו חיים, הסדר עלפיו אנשים הולכים בתלם, האם הולכים כי רוצים או מתוך פחד, מה יש מחוץ לעולם שבנינו סביבנו ולא במושגים חוצניים, אלא במושגי יום יום. מה יקרה אם ננפץ אותו האם נגיע לאבדון או נגאל את עצמנו.
בקיצור ספר ששווה לחשוב עליו.

מסוג הספרים שכמה סיפורים מתערבבים ,החיבור בין מציאות לדמיון במיטבו עד שאתה עצמך הופך להיות חלק מהסיפור. ספר קולח, אוסטר שולף סיפורים וסיטואציות מהשרוול ומחבר אותם יחד ליצירה אחת. לא הנחתי את הספר לרגע ממש תענוג מכושף.

מוריקמי הוא אחד האהובים עלי, באמת. כל ספר שיוצא עבורי הוא חגיגה גדולה כאילו שקיבלתי כרטיס לחופשה. אבל משהו בצוקורו לא פגע, אולי זו הכתיבה שבדרך כלל יותר מדוייקת והפעם הרגשתי שטחיות ואולי זה לא הצליח להדהד עם מה שרוחש אצלי עמוק בפנים, שבדרך כלל מוריקמי אלוף בזה. הייתה לי תחושה חמוצה קצת בשימוש בסיטואציות שבהגיון מתאימות למוריקמי אך לא נובעות מהמקום שממנו הוא באמת כותב, כאילו השתמש בנוסחת מוריקמי. עם זאת נהנתי, היה בסדר אבל ממש לא עפתי.

סילברברג אמנם כותב מדע בדיוני אבל הספר הזה מתאים גם למי שאוהב להחליף לרגע את המציאות שלו באחרת וזאת ללא קשר למדב. סילברברג פותח לנו דלת לעולם המחשבות של הגיבור, זליג שמו, בחור אפרורי ומנוכר החווה את משבר גיל הארבעים שניחן ביכולת לקרוא מחשבות. באמצעות זרם התודעה של המספר דילגתי ממחשבותיו של זליג, למחשבותיהם של "קורבנותיו" אך יותר מכל לתהליך החשיבה הפרטי שלי. התיאורים של סילברברג מדוייקים והצליחו להבהיר לי את המחשבותיי-- ככה עד כמה הוא טוב! סילברברג מתאר יותר ממחשבות אלא מצבי תודעה עד שברגע מסויים הצליח לגרום לי להרגיש דבורה , הוא בבת אחת אפשר לי להיות הכל ביחד.
בעלילה עצמה זליג מספר על תהליך הגסיסה של הכח שהוא ניחן בו, במבט לאחור מסתבר לו (ובעיקר לנו) שהוא לא עשה איתו משהו משמעותי, ניתנה לו הזדמנות להיות "על אדם" אך הוא ממסמס אותה וכעת זה כבר מאוחר מדיי. לאורך השנים הוא הסתיר את היכולת העל אנושית הזו וכך נקבר באומללותו. אבדן של כישרון ובטח כזה שלא בא ליידי מיצוי זה בטח משהו שכל אחד יכול להזדהות איתו וזה חלק מהכח של הספר. מוטיב נוסף שגם יוצר את האימפקט הוא תיאור תהליך הפרידה מתכונות ויכולות שמגדירות אותך.
מעבר לכך, הסיפור מתרחש בשנות השישים והשבעים העליזות כך שיש מכל טוב, סקס, סמים (תיאור מעולה של טריפ אם כי קצת קצר), מסיבות של אהבה חופשית, סטודנטים אבודים וחופשיים, אנשי ממסד מרובעים.... בקיצור ספר משובח.

התחלתי לקרוא את הספר עם ציפיות גבוהות בעקבות ספינות טרופות שכ"כ אהבתי, בהתחלה לא הבנתי על מה כל המהומה, אך כשסיימתי הרגשתי שמשהו ממנו נפסג בתוכי, אולי זה התיאור המונוטוני, החזרה הרפיטטיבית על הדברים אבל ללא ספק יש פה אמנות בכתיבה שיוצרת את האפקט.
הסיפור מתאר תהליך שיקום של אסיר משוחרר שרצח את אישתו, לכאורה חוזר לחיי חברה חופשיים, אך בה בעת חווים לאורך כל הספר את הכלא הנפשי בו הוא נמצא, אין תיאורים פסיכולוגים ומחשבתיים מתפלפלים, עצם שגרת חייו והתיאור (שלעיתים מייגע) של שגרת יומו מעידים על כך. בספר אפשר ללמוד קצת על מנהגים של החברה היפנית הקשורים לנפטרים מן העולם וחוקים מעניינים של שיקום אסירים, חרטה וחזרה למוטב שללא ספק אפשר ללמוד מהם דבר או שניים. בפרספקטיבה זהו ספר טראגי, פטליסטי עם אווירה קצת אפרורית. מומלץ לאוהבי הז'אנר

אני מאד אוהב את הכתיבה של מקיואן, היו לו כמה ספרים טובים, אך לאחרונה הם נהפכו לנחמדים, חסרה לי אמירה. כך שאפשר להגיד שקצת התרגשתי שקיבלתי פה מאחת החברות ספר בדואר שנכתב לפני כמעט ארבעים שנה, כשהוא היה צעיר, ובטח יותר בועט...הוא לא הכזיב.
גן הבטון הוא סיפור של ארבעה אחים, שלושה מתבגרים וילד קטן שחיים בעולם נטוש הן פיזית והן נפשית. בתוך השממה של עצמם מתפרקת כל מערכת החוקים המוכרת לנו והם חיים פרא עלפי הבנתם ואמות המוסר שלהם. הם יוצרים בועה שלתוכה נשאבת אנדרלמוסיה הכוללת מצוקות של ילד מתבגר, בעיות סמכות, זהות מינית וכל הבא ליד. אך יותר מכל ניתן לחוש את התום הילדי, אוטנתיות החפה מכל מחסומים, מתוארות באופן מדוייק, נותנת דרור למחשבות ומעשים בעולם ללא גבולות. הספר היפנט אותי, מיועד למי שיש לו אומץ ללכת על הקצה

אחד הספרים! אייטמטוב הרבה יותר מסופר, הוא משורר, חווה את המהות העמוקה של הדברים ומצליח להעביר אותה בסצנות שגורמות לך להתמזג לתוך הרגע. יש לו יכולת להסתכל מהעניים של כל הדברים עד כדי כך טוב, שהגמל בספר הפך להיות מושא להערצה מבחינתי, גבר גבר! לא צריך את דארווין לדעת שמוצא המינים הוא משותף, מספיק נשמה גדולה כמו אייטמטוב. מה שיותר מפתיע שאייטמטוב עצמו לא היה רק סופר אלא איש פוליטי, חבר המפלגה הסובייטית, שגריר- וזה רק מראה את גדולתו שמתוך הג'יפה הפולטית הצליח לנסוק לגבהים כאלו.
הספר מתאים למי שאוהב נופים ומרחבים של הרוח האנושית ובכלל, דמויות מלאות של אנשים גדולים ואנשי אמת שלא מוצאים בסביבתנו

אמנם לא ספר עילוי של מורקמי, אבל תענוג לקרוא על הצד שלוקח חלק כלכך משמעותי בחייו של סופר שאתה אוהב. ממליץ לכל מי שאוהב ריצה ואת מורקמי