זה פשוט לא נורמלי!!! ספר לא נורמלי ביותר!!!!!!!!!!
אין על דיאנה ווין ג'ונס, אפשר לראות את הביקורת שלי על חיי קסם והמהלכים בקצוות, אין לי כח לכתוב את כל מעלותיה של ווין ג'ונס שוב באריכות.
שורה תחתונה - אין שורה תחתונה לגבי דיאנה! כל מה שכתבה אי פעם, זה נכס לכל הדורות, בין מבוגרים, ילדים, נשים או גברים.
הבריון של ארצ'ר מאופיין בהומור מדהים, הרבה דברים רציניים ובלאגן שהולך ומסתבך עד שאתה לא מבין מה קורה פה בכלל, אך בסופו של הספר, כשהבלאגן הולך וגובר - התוהו ובוהו הוא זה שמסביר ומסדר את כל העניינים.
כשהגעתי לסיומו וכל הבעיות הובהרו לי בפשטות גאונית מדהימה - ה''יואווווווווווווווו'' היה עצום. מכירים את התחושה הזו שיש אחרי ספר טוב? אתם מצמידים את ידיכם למצח או לפה, צועקים קריאת ''יואווווו'' וחושבים לעצמכם תוך כדי חיוך מטופש - איך לעזאזל לא חשבתי על זה!!!
אז זהו, שהספר הזה מאופיין בגאונות פשוטה למדיי.
עיר מסוימת שבה הווארד בן ה12 גר, נשלטת ע''י שבעה אחים, כל אח אחראי על מקור כח אחר. לדוגמא, דילן אחראית על המשטרה, ארסקין על הביוב וארצ'ר על החשמל והגז... סביר להניח שלא הבנתם מזה הרבה, אך ברגע שתקראו ותבינו - קריאת ההתפעלות תהיה עצומה וחובקת עולם.
זה פשוט מדהים. הגאונות הזאת שיש לווין ג'ונס!
ספר מדהים, פשוט ואנושי כמו כל אחד מאיתנו, אנושי לחלוטין שתוכלו להזדהות במיידי עם הווארד, אחותו איומה (זה רק כינוי) והוריהם. אה כן, שכחתי להזכיר את הבריון (זה הכינוי שהם הדביקו לו) שמתנחל במטבחם בעקבות הסתבכות קטנה...
מומלץ! מומלץ! מומלץ!!!!!!!! לעזאזל, מומלץ!!!

תמיד רציתי לחיות בתוך איזה ספר. כשהייתי קטנה, קראתי את ספריו של ק''ס לואיס - סיפורי נרניה, עוד לפני שראיתי את הסרטים. ומיד התאהבתי בילדי פבנסי. לאחר מכן קראתי גם את הטרילוגיה לב של דיו שנכתבה ע''י קורנליה פונקה, רציתי לפגוש את מגי ואת אביה מו אישית, מיותר לציון שהתאהבתי בפאריד הנער מאחד הסיפורים של אלף לילה ולילה, עלי באבא וארבעים השודדים. דמות כמו אלאדין שתמיד אהבתי ותמיד אוהב.
וכן, אי אפשר שלא להזכיר עולם דמיוני שרוצים להכנס אליו ולחיות בו - הארי פוטר. כל כך רציתי לקבל את המכתב ההוא בגיל 11! רציתי לשחק קווידיץ' ולהיות מחפשת, רציתי לנחם את הארי בשעותיו הקשות ולהיות חברתה הטובה של הרמיוני - מסתבר שהיא לא מצאה אחת כזו.
כשהייתי קטנה, היה לי טקס לפני השינה שאותו המצאתי; שכבתי כשהשמיכה מעל לראשי ונתתי לדמיונות להוביל אותי לעולמות שרציתי להיות בהם. העולם של אצבע אבק בלב של דיו, נרניה בתור הנסיכה של כספיאן... בתור ילדה, הדמיונות האלו הובילו אותי מעבר למציאות, שלפעמים הייתה בלתי נסבלת בעבורי. הגיחות האלו אל מחוזות הדמיון מידי לילה, כשאני נרדמת ובמוחי הפנטזיה נימוחה בחיוך, אלו היו פיסות האושר שלי. הספרים, הפנטזיות, הגיבורים שבעצמם היו אנשים אבודים שחיפשו רק חבר טוב, או אוזן קשבת.
טוב, הביקורת הזו אמורה להיות על ספרה של דיאנה ווין ג'ונס, המהלכים בקצוות.
אז זהו, רציתי לדבר קצת על דיאנה.

^^^ חפירה לפניכם ^^^

כל כך קשה לכתוב את מה שמתחולל בראש ובלב שלי, קשה להעלות על הנייר את האהבה, תחושת ההערצה ואת כל התחושות שאני חשה כלפי ספריה של דיאנה ווין ג'ונס.
לפני חמש שנים בערך קראתי לראשונה את ספרה - חיי קסם. לקח לי לקרוא את הספר הזה שלוש פעמים לפחות עד שהבנתי את מלוא מורכבותו המדהימה והגאונית של הספר.
היא חכמה, דיאנה. היא כותבת את הסיפורים שלה בדרך כלל מהסוף להתחלה. רק בסיום הספר, כל התחלתו מובהרת לך בצורה מדהימה ומופלאה! וכך כל ספריה שקראתי עד כה: חיי קסם, תשע הנשמות של כריסטופר צ'אנט, שבוע המכשפות, מגדלים פורחים באוויר והטירה הנעה.
שבוע שעבר ביקרתי בספריה. כמתנת סיום לימודים, ביקור בספריה ולקיחה הביתה ערימת ספרים - נראתה לי הדרך הנכונה להיכנס לחופש ברגל ימין ובדרך הכי נכונה. חלק מהספרים, רציתי לקחת את שני הספרים המתורגמים האחרונים של ווין ג'ונס שעוד לא קראתי: הבריון של ארצ'ר והמהלכים בקצוות.
חבל שאני לא יכולה לכתוב ביקורת על שני הספרים ביחד.
קודם כל, הגיבורים של ווין ג'ונס מאופיינים באנושיות אמתית ומחרידה, כולל בעיות בכל מיני תחומים וחולשה אנושית לחלוטין - מה שמאפשר את ההזדהות אתם. הספר מתחיל ברצף של בעיות, אך הן אינן נפתרות לקראת סוף הספר כמו קו עלילה נפוץ ונורמלי שלומדים עליו בשיעור ספרות, הפתרון הוא בדרך כלל מהול בסוף שעדיין אינו פתור (-מה שמביא שוב, להזדהות עמוקה עם הספר ושלל הדמויות שבו, כי הרי אין אדם שיש לו סופים פתורים לחלוטין לכל בעיה!). כמו כן, לקראת סוף הספר, הבלאגן וחוסר הידיעה מה הולך כאן - גובר, הבעיות מסתבכות עד כדי תוהו ובוהו. אבל מה שמדהים ומושך כל כך בספריה של ווין ג'ונס, שהתוהו ובוהו - מביא לסדר.
אין לי מושג איך מסבירים את זה, או איך אפשר להבין את הענין. אבל מי שקורא את הספרים האלו, מבין על מה אני מדברת. ואלו שעדיין לא קראו - תעשו טובה לעצמכם, טובה עצומה שעליה תודו לי כל חייכם - לכו לספריה\חנות הספרים הקרובה והשאילו את ספריה.
לא תתחרטו על כך.
וזה לא מסע קמפיין לספריה, זה... אני רוצה שכולם יבינו את הקסם הרווי בספרים האלו, את האהבה העצומה שאני רוחשת כלפיהם.
מומלץ ביתר!!!

טוב, התייאשתי מלקרוא את הספר, הוא פשוט ארוך מידי. הספקתי לסיים שלושה ספרים תוך כדי קריאתו. ואם אתה הולך לקרוא ספר אחר כשאתה באמצע הספר הראשון - סימן שזה לא מעניין אותך.
בכל מקרה, אף פעם לא אהבתי אפוקליפסות. אני מעדיפה סיפור רומנטי שאחד מהנאהבים מת. (כמו הטיטניק - טוב זה סרט - ואשמת הכוכבים)

א-ח-ד ה-ס-פ-ר-י-ם ה-כ-י ט-ו-ב-י-ם ש-א-י פ-ע-ם נ-כ-ת-ב-ו!!!!!!
אם רק אתחיל לכתוב ביקורת על הספר, בטוח שאהרוס אותו.
כל מה שאני יודעת, זה שזה הספר הראשון בכל הרשימות שלי, הכתובות והלא כתובות. אם אתה רוצה ספר איכותי ומדהים כמו שלא קראת בכלל אי פעם בחייך - המלצה חמה ודחופה לקרוא את לקסיקון השדים!!!!!!!!!
כבר מזמן רציתי לכתוב עליו משהו, קראתי אותו כל כך הרבה פעמים שאני לא זוכרת כמה...
בעזרת השם ביום חמישי אגיע לספריה ואשאיל את הספר. הספר הזה כל כך מדהים שאפשר לקרוא אותו שוב ושוב ללא הפסקות! הוא אף פעם לא נמאס או משעמם!
אוי, איך שאני אוהבת את הספר! בהזדמנות שיהיה לי, אקנה אותו וכך אהיה רגועה שהספר איתי. אולי אפילו אניח אותו מתחת לכרית...
אוי, אהוב שלי...
ממליצה עם הרבה אהבה!!!

לפני שלוש שנים במאי 2011, שמעתי שדיאנה ווין ג'ונס מתה באנגליה ממחלת סרטן בריאות. הייתי מאוד עצובה ואף כתבתי את התאריך בו היא מתה, כדי לזכור לה זאת.
הספרים שהיא כתבה הם מעולם אחר לגמרי, לא אותה כתיבה שאנחנו רגילים לקרוא, אלא משהו שונה, משהו אחר. אני מעריצה גדולה שלה והייתה לי תחושת החמצה על כך, שלא אוכל לדבר איתה, לפגוש אותה ולומר לה כמה היא מדהימה, כמה אהבתי את ספריה אהבה עצומה.
הספר חיי קסם מגולל את סיפוריהם של שני יתומים: גוונדלין ואחיה הקטן אריק המכונה בשם 'חתול', הם עוברים לגור בטירת קרסטומנסי - רב מג הגדול בכל קישורי העולמות, כחלק מתפקידיו, שלא ישתמשו בקסם לרעה בכל עולם שהוא.
העלילה מפתיעה ביותר והסוף כפליים. זהו אינו ספר של מדע בדיוני מופרך, מדובר על אנשים שהם כמונו - חלשים, אנושיים ביותר ומושפעי רגשות כשאר בני האדם.
שבוע שעבר סיימתי את הספר, אינני זוכרת כמה פעמים קראתי אותו, אני בטוחה שמעל מה שעשרת אצבעות ידיי מסוגלות למנות.
ספר שהוא רווי בקסם של ווין ג'ונס הנערצת, המילים, העלילה, המנגינה... יחד חוברים לספר (ועוד ספרים) מדהימים, אשר דיאנה האהובה השכילה ליצור.

אחד המותחנים המוצלחים ביותר!
ג'ון ורדון הוא סופר מדהים שכותב ברמה אחרת משל שאר הספרים.
חשוב על מספר עוסק בבלש - דיוויד גרני - אשר יוצא לפנסיה בביתו המבודד יחד עם אשתו, יום אחד תעלומת רצח לא פתורה ומשונה ביותר, מחזירה אותו למקצוע אותו עזב.
מדובר בפושע פסיכולוגי שיודע מה הוא עושה.
ספר מומלץ ביותר לאוהבי הז'אנר הזה, ספר מאוד מוצלח!!

''... מה אתה עושה אם אתה הוא זה שחווה את הסבל? הרי אתה אבוד. אני, לעומת זאת, סבורה שגם אם אתה שרוי במצוקה, עדיין נותרים בעולם דברים יפים, אם תתבונן בהם תמצא יותר ויותר שמחה ואיתה גם את האיזון בנפשך, ומי שמאושר, מעניק אושר לאחרים; מי שיש בו אומץ ואמון, הסבל לא יכריע אותו לעולם!''
כתבה אנה פרנק, ביום שלישי, 7 במרס 1944
זו שנה של פחדים. בני משפחת פרנק: אוטו, אידית ושתי בנותיהם: מרגוט ואנה הקטנה, מתחבאים במסתור זה כמעט שנתיים. רעם הפצצות הבריטים ואת הגרמנים משיבים מלחמה - מרעימים מידי פעם ואינם תורמים כלל למצב.
במחבוא בחלק הבניין המסתורי, מסתתרים בני משפחת פרנק, פריץ פפר - דוקטור זקן נרגן ובני משפחת ואן פלס - אשר אנה מכנה אותם 'ואן דאן', אשר מכילים את האם, האב (אותם היא מכנה ''גברת'' ו''אדון'') ובנם פטר הגדול מאנה בשנה וחצי וכי, היא מגלה שהיא מאוהבת בו מעל לראש.
אנה היא נערה מלאת אנרגיות ואופטימיות. קרע אותי כל פעם שקראתי את הליכי מחשבותיה, כל הזמן היא חושבת על 'אחרי המלחמה' ומה היא תעסוק לאחריה ומי תהיה משפחתה. אנה נמצאת באמצע התהליך המקודש שבו נערות הופכות לנשים ונערים לגברים: גיל הבגרות. היא מלאה בדעות נחרצות על כולם, אהבתה לאביה, אדישותה לאמה, היחסים המתפתחים בינה לבין אחותה מרגוט ולפטר ואן פלס. היא מלאת רוח ואפילו כשרוחה נופלת מידי פעם - ישר היא מעלה את עצמה על ידי מחשבות חיוביות ומעשי שובבות, אשר מעלים את חמתם של בעלי המסתור עליה.
קראתי את הספר ללא הפסקה ולמרות שידעתי את הסוף המר, רציתי להאמין בכל ליבי שהיא תחיה לבסוף, שהיא תמצא את דרכה לחיים המלאים שאותם היא התקשתה לעזוב כל כך.
היא הייתה נערה אמיתית לחלוטין, קטנה ממני במותה רק בשנתיים וחצי. היא יכלה להיות אחותי הקטנה.
במסתור באותן שנתיים היא לא הזניחה את אהבתה לכתיבה. ביום רביעי 5 באפריל 1944 היא כותבת:
''... אני צריכה שיהיה לי עוד משהו, חוץ מבעל וילדים, שאוכל להתמסר לו! בשום אופן לא ארצה לחיות סתם, כמו רוב האנשים, אני רוצה להביא תועלת או הנאה לאנשים החיים סביבי אף שאינם מכירים אותי, אני רוצה להמשיך לחיות גם אחרי מותי!''
וברצון הזה היא נותנת לי כח ועוצמות רבות שלא ידעתי על קיומן זה הרבה זמן. בתור נערה נשכחת וקצת ''שקופה'' - תמיד רציתי להחיות אחרי זכר לאחר מותי ולא להיות סתם עוד אחת.
ועוד היא כותבת:
''... תוך כדי כתיבה אני ממשתחררת מהכול, העצב שלי נעלם, כוחותי שבים אלי! אבל, וזו השאלה הגדולה, האם אוכל אי פעם לכתוב יצירה גדולה באמת, האם אי פעם אהיה עיתונאית וסופרת?''
כך בפשטות, באופטימיות מלאה, למרות הימים הארוכים במסתור, שלעיתים נדמו עד לאין קץ.
אוי אנה, הלוואי שיכולתי לשלוח את זרועותיי ולחבק אותך ולא להרפות. את נתת לי תקווה וחיזוק להבא ולעולם לא להתייאש גם כשקשה.
לעומת מה שאת עברת, מי אני שאתלונן על חיי? עלי להיות אסירת תודה לאלוקים על חיי ועל ההזדמנויות שצפן לי בהם.
באהבה, הני.

ספר מעולה, משאיר טעם של עוד.
כשסיימתי את הספר, הנחתי אותו מידי וחיוך מטופש לא ירד משפתיי במשך כל אותו היום. חיוך מטופש כזה שעולה בנו אחרי ספר טוב ומרתק.
ברט (עם סגול מתחת ל-ר'), היא אישה בגיל 38, מוחצנית, עשירה. יש לה כל מה שהיא צריכה: כסף, עבודה ואהוב. אך לאחר שאמה נפטרה ואינה מורישה לה מאומה חוץ מרשימת משאלות.
רשימת משאלות מקומטת אשר ברט כתבה בגיל 14 בלבד נשמר על ידי אמה וניתן לברט בחזרה בתור הירושה היחידה.
ברט המאוכזבת והכואבת נאלצת לעבור דרך ארוכה כדי להבין מה היא באמת רוצה. היא מבינה עד כמה הייתה שרויה בחשכה. חשכת החומרניות.
לדעתי, הספר הזה יכול להעניק לנו שיעור רב חשיבות ולקח מיוחד ביותר - מה אני רוצה בעצם.
האם אני רוצה כסף כדי שאוכל לספק את צרכיי בהרחבה?
האם אני רוצה להעניק מפני הכבוד?
האם אני בכלל מעניק, נותן, משקיע מכספי וזמני לאחר, לשונה??
האם אני לא שקוע בעצמי ורואה רק את עצמי מכולם?
לכל אחד יש רשימת משאלות, היא אינה מוחשית כלל ומשתנה לעיתים תכופות ביותר.
אך השאלה היא - האם אתם מקיימים את מה שאתם רוצים באמת???
הספר מומלץ ביותר. הכתיבה זורמת ויפה ועלילה מתמתחת ומספרת לנו דברים שקשה לנו לראות. מומלץ.

עכשיו זו תקופה לחוצה. אימת הבגרויות צצה מכל עבר ונסיעות תכופות לירושלים בשביל להרשם למכללה ולעשות מבחנים אחרים...
ישבתי יום אחד עם הספר הזה, לא כל כך הרגשתי טוב ורציתי לעשות הפסקה מהפעילות האינטנסיביית וראיתי את הספר הזה על השידה של אמא שלי בחדר השינה, לה מותר להשאיל מהספרייה ספרים ולי אסור - בגלל הלימודים. אם יהיה לי ספר בלימודים - הלך על הבגרויות.
קיצור, אני יושבת על הספה בסלון, ככה נחמד עם השמיכה והכול. מעל תשע שעות ישבתי וקראתי. פשוט לא הבנתי לאן הספר הזה הולך, מה המטרה הסופית. השתגעתי.
מכירים את הספרים המעצבנים האלו שאתם עדיין מאמינים שהם הולכים לממש את הפוטנציאל שלהם, ואתם עדיין ממשיכים לקרוא - כי אולי יש סוף יפה?
אז זהו, שהספר הזה ממש כך.
לא אהבתי בכלל.
בעמוד אחד רם אורן יכול לכתוב חיים שלמים של דמות מסוימת ובעמוד השני להמשיך. הוא שוכח גם דמויות במהלך העלילה ומחזיר כשצריך אותם, יש דמויות שנעלמות לחלוטין בתחילת הספר ומהאמצע לקראת הסוף - יש דמויות חדשות. מאיפה הוא מביא אותן?
מה ששיגע אותי בנוסף גם, שהדמויות פשוט מאוכזבות: מהחיים, מהאהבה, מהמקצוע. לדמויות יש שאיפות ואכזבות קשות. אין מישהו כמעט שקיבל באמת את מה שהוא רוצה.
הספר לא כל כך מקצועי לדעתי. אני יודעת שרם אורן כתב המון ספרים ואהבתי את ''ילד אחד יותר מידי'', אבל ''כוח עליון'' לא מתקדם לשום דבר בעלילה.
הייתי צריכה להתחיל עם ספר אחר לדעתי, אחרי ההפסקה הארוכה שלא נגעתי בספרים בכלל...