ביקורת ספרותית על אנה פרנק-יומן [כריכה רכה] - הנוסח המלא בתרגום חדש מאת אנה פראנק

---

''... מה אתה עושה אם אתה הוא זה שחווה את הסבל? הרי אתה אבוד. אני, לעומת זאת, סבורה שגם אם אתה שרוי במצוקה, עדיין נותרים בעולם דברים יפים, אם תתבונן בהם תמצא יותר ויותר שמחה ואיתה גם את האיזון בנפשך, ומי שמאושר, מעניק אושר לאחרים; מי שיש בו אומץ ואמון, הסבל לא יכריע אותו לעולם!''
כתבה אנה פרנק, ביום שלישי, 7 במרס 1944
זו שנה של פחדים. בני משפחת פרנק: אוטו, אידית ושתי בנותיהם: מרגוט ואנה הקטנה, מתחבאים במסתור זה כמעט שנתיים. רעם הפצצות הבריטים ואת הגרמנים משיבים מלחמה - מרעימים מידי פעם ואינם תורמים כלל למצב.
במחבוא בחלק הבניין המסתורי, מסתתרים בני משפחת פרנק, פריץ פפר - דוקטור זקן נרגן ובני משפחת ואן פלס - אשר אנה מכנה אותם 'ואן דאן', אשר מכילים את האם, האב (אותם היא מכנה ''גברת'' ו''אדון'') ובנם פטר הגדול מאנה בשנה וחצי וכי, היא מגלה שהיא מאוהבת בו מעל לראש.
אנה היא נערה מלאת אנרגיות ואופטימיות. קרע אותי כל פעם שקראתי את הליכי מחשבותיה, כל הזמן היא חושבת על 'אחרי המלחמה' ומה היא תעסוק לאחריה ומי תהיה משפחתה. אנה נמצאת באמצע התהליך המקודש שבו נערות הופכות לנשים ונערים לגברים: גיל הבגרות. היא מלאה בדעות נחרצות על כולם, אהבתה לאביה, אדישותה לאמה, היחסים המתפתחים בינה לבין אחותה מרגוט ולפטר ואן פלס. היא מלאת רוח ואפילו כשרוחה נופלת מידי פעם - ישר היא מעלה את עצמה על ידי מחשבות חיוביות ומעשי שובבות, אשר מעלים את חמתם של בעלי המסתור עליה.
קראתי את הספר ללא הפסקה ולמרות שידעתי את הסוף המר, רציתי להאמין בכל ליבי שהיא תחיה לבסוף, שהיא תמצא את דרכה לחיים המלאים שאותם היא התקשתה לעזוב כל כך.
היא הייתה נערה אמיתית לחלוטין, קטנה ממני במותה רק בשנתיים וחצי. היא יכלה להיות אחותי הקטנה.
במסתור באותן שנתיים היא לא הזניחה את אהבתה לכתיבה. ביום רביעי 5 באפריל 1944 היא כותבת:
''... אני צריכה שיהיה לי עוד משהו, חוץ מבעל וילדים, שאוכל להתמסר לו! בשום אופן לא ארצה לחיות סתם, כמו רוב האנשים, אני רוצה להביא תועלת או הנאה לאנשים החיים סביבי אף שאינם מכירים אותי, אני רוצה להמשיך לחיות גם אחרי מותי!''
וברצון הזה היא נותנת לי כח ועוצמות רבות שלא ידעתי על קיומן זה הרבה זמן. בתור נערה נשכחת וקצת ''שקופה'' - תמיד רציתי להחיות אחרי זכר לאחר מותי ולא להיות סתם עוד אחת.
ועוד היא כותבת:
''... תוך כדי כתיבה אני ממשתחררת מהכול, העצב שלי נעלם, כוחותי שבים אלי! אבל, וזו השאלה הגדולה, האם אוכל אי פעם לכתוב יצירה גדולה באמת, האם אי פעם אהיה עיתונאית וסופרת?''
כך בפשטות, באופטימיות מלאה, למרות הימים הארוכים במסתור, שלעיתים נדמו עד לאין קץ.
אוי אנה, הלוואי שיכולתי לשלוח את זרועותיי ולחבק אותך ולא להרפות. את נתת לי תקווה וחיזוק להבא ולעולם לא להתייאש גם כשקשה.
לעומת מה שאת עברת, מי אני שאתלונן על חיי? עלי להיות אסירת תודה לאלוקים על חיי ועל ההזדמנויות שצפן לי בהם.
באהבה, הני.

» ביקורות נוספות של הלוחשת לספרים
» ביקורות נוספות על אנה פרנק-יומן [כריכה רכה] - הנוסח המלא בתרגום חדש