ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
ספר מעולה

---

מהעמודים הראשונים התחילה להתגבר אצלי תחושת בחילה בכל פעם שקראתי את הספר. בתיכון הייתה לי מורה שאמרה שבחילה היא סמל ספרותי לניכור. תהיתי אם סמל ספרותי יכול להיות קיים גם בחיים האמיתיים. ותהיתי אם בכלל מה שמתואר בספר יכול להסתכם בהסתכלות מנוכרת.
כל בחירה של סטונר, בדרך כלל בחירה בפאסיביות, מצליחה להכאיב לך. האדישות שלו, שמתחזקת בכתיבה חסרת הדרמה של וויליאמס, מעמיסה עליך משקל לשאת במהלך היום. ההחמצות שמרצפות את השלבים בחייו יוצרות חרדה מהדהדת שאולי גם בחיים שלך קיימות אותן ההחמצות.

הטרגדיה אצל סטונר היא שקטה. היא איטית. היא זורמת בהדרגה. הנפילות כמעט כולן הן מעידות קטנות. כמו לפתוח את המגירה הלא נכונה. פספוס קל.
לסטונר לא כואב כמו שלי הכאיב לקרוא על החיים שהוא העביר. הוא מצליח להכיל את החיים שלו. הוא מקבל את חוסר המשמעות. הוא מסתפק בתשוקות שלו שאף פעם לא הגיעו לשיא של המימוש שלהן. הוא לא מחפש את התגמול מההתמסרות שלו. הוא רק רוצה לחוות קצת ממנה.

אני עדיין לא יודעת אם הרגשתי בחילה בגלל סטונר או בגלל שרוב הזמן קראתי את הספר בזמן נסיעה באוטובוס.
אבל כבר כמה ימים שסטונר לא מצליח להרפות לי מהמועקה הקטנה בגרון.

» ביקורות נוספות של yam
» ביקורות נוספות על סטונר