כשקמתי בבוקר הבנתי שהוא ישב ליד המיטה שלי כל הלילה והסתכל עלי ישנה. הדמעות באו לאחר מכן כיאה לבוקר פרידה שכזה כשאוהבים . בנמל התעופה הדמעות הדביקו לי את השערות לפנים הרטובות שהיו מוכנסות עמוק עמוק בתוך החולצה שלו. וזו הפעם הראשונה שחשבתי לעצמי כמה בת מזל אני שחוויתי אהבה מושלמת שכזו של פעם בחיים. חזרתי לארץ עם חור ענק בלב ולקח לי די הרבה זמן להמשיך הלאה...
אני מאמינה בלב שלם שלכל אדם יש כמה הזדמנויות לאהבה אמיתית והשאלה מה אתה עושה עם ההזדמנויות שדפקו לך על הדלת האם תחבק אותן בשתי ידיים או תפספס אותן באלפי תירוצים שונים ומשונים חסרי מעוף.
על הספר:
1915 מתקפת האביב הגרמנית. חיילים נקצרו בקרבות . מדים צרפתיים מלוכלכים ותחבושות ספוגות מדם . לאון ולואיז הוצבו בנפרד שניהם בסן לוק בדרום צרפת.
הרומן על לאון ולואיז פרוס על פני יותר מחצי מאה. בתקופת שיגעון הגדלות של הגרמנים. מלחמות ראשונה ושנייה עקובות מדם שהפרידו בין אוהבים ,בין בני משפחה ,בין העולם הנהנתני בצרפת שמגרגר בנוחות כמו חתולה שמנה על עדן החלון לבין עולם של דם ,ירי מרגמות , ,אלמנות בשחור ופתקים בכתב יד למדונה על אם הדרך לברכה.
כיאה לאם כל ההתחלות:
"אם אבוא אתך, אתה תרצה להיכנס לי לתחתונים." "לא, אמר"
מה אתה חושב שאני, אדיוטית? כל גבר רוצה להיכנס לתחתונים של נערה כאשר הוא נמצא איתה לבד בדיונות."
"זו האמת, " הודה לאון. אבל אני לא אעשה את זה." "אה, לא?"
"לא. מה שרוצים ומה שעושים אילו שני דברים שונים."
הוא אהב את צורת הדיבור את העיניים הירוקות, את הסיגריה שמשתרבבת לה מהפה
את המהירות שבה עקפה אותו עם אופניה בדקה הראשונה שהניח עליה את העיניים.
הוא אהב לשתוק אתה ולהניח לרוח לדבר במקומו.
הוא ידע שאותה יאהב תמיד, לנצח נצחים.
מאי 1918 חצי מליון גרמנים הסתערו על פריז .לואיז נעלמה מאחורי הגבעה עם העשן שהיתמר
ואילו לאון נזרק אל תוך מכתש הפצצה בחצי הדרך בין לה טרפור לבין סאן לוק ..
סיפור אהבתם ממשיך במשך כמעט 70 שנה אצל כל אחד בנפרד למרות שחלק מהלב תמיד היה חצוי בין המחשבה
והרצון להתאחד לבין הצורך להמשיך בחיים הרגלים כאילו מאומה לא קרה.
לאורך כל הספר לואיז ולאון מופיעים ונושמים את פעימת החיים ביחד ולחוד.
ספר מרגש על אהבה אחת גדולה בתוך מלחמה אחת גדולה ורצון אדיר ופשוט לחיות
ולהודות על כל יום שעובר.
( יש בספר תאורים של קצינים גרמניים, של הפצצות, של מלחמה אך נמנעתי מלהזכיר יותר מדי
כי הרי איך אפשר להזכיר אהבה כזו גדולה וללכלך אותה בדם המלחמה?)

















