ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שישי, 13 ביוני, 2014
ע"י White Swan
ע"י White Swan
טוב, בעודי בוהה במדרגות שמול החדר שלי, עם הלפטופ על הברכיים, ותוהה למה לעזאזל יורד גשם באמצע מאי, עלה בי הצורך לכתוב לספר הזה ביקורת.
לא קראתי אותו עכשיו. למען האמת, קניתי אותו ביחד עם חברה, והיא קראה אותו לפני. אם לא הייתה כופה עליי באיומים לקרוא אותו, ככל הנראה היה ממשיך לנוח בתוך השקית על השולחן עד שבגיל שמונה מאות הייתי מוצאת אותו מעלה עובש, ביחד עם כל הדברים שאף אחד לא יודע לאן נעלמו.
אולי אני צריכה להודות לה על זה.
בכל אופן, הביקורת הזאת תהיה מלאה ספויילרים. עמכם הסליחה.
אז ככה.
הספר הזה בהחלט לא מושך – הכריכה מזכירה לי כריכות של ספרים שקראתי בתקופות נשכחות, כמו ג'ינג'י או השביעייה הסודית. התקציר רדוד ושטחי, ולמען האמת, לא בדיוק קשור לסיפור.
לוקה וייץ' הוא לא "התלמיד החדש והאטרקטיבי". הוא תלמיד די ותיק, למען האמת, שבאופן (לא) מפתיע היה לו עבר רומנטי עם כוכבת הסיפור. התלמיד החדש המדובר הוא בעצם ג'קסון טייט, שלפי התקציר הוא "החלק הטוב בסדרת האירועים". הכותבת בגוף ראשון, שכרגע עוד לא אציין את שמה, דווקא טוענת הפוך – ג'קסון מבלבל אותה והיא לא בטוחה מה בדיוק הוא רומז לה. שוב, כמה שזה מקורי. בנוסף, החיבור ביניהם הוא לא "מיידי ומחשמל". היא מנסה להתרחק ממנו, והוא ~ספוילר~ פשוט מנצל אותה.
אז כבר סיכמנו שהתקציר לא משהו.
נעבור לנקודה הבאה.
למספרת, הדמות הראשית של הסיפור, נקודת המפגש של כל העלילות, הדמות המרכזית והחיונית ביותר בספר, קוראים מיקי. מיקי.
השמות של הדמויות בספרים של היום פשוט מעציבים אותי. אני נשבעת לכם, בספר הבא שאקרא שמה של הדמות הראשית יהיה מיצי.
למזלי, השם שלה מופיע בקושי עשר פעמים בספר. זה הופך את זה לכמעט סביל.
נמשיך הלאה.
בביקורת בתחתית הספר נכתב "חכם ומקורי." שזה בעצם הדבר האחד שהספר הזה לא. תגידו מה שתרצו – משולש אהבה סוער בין חתיך-שנון-ומסתורי לבין אהבה-ישנה-זנוחה-ורכרוכית כשברקע חברה טובה זועמת וקנאית ומשימה שבה צריך להציל את כל העולם זה מאוד לא מקורי. מאוד. לא. מקורי.
וכמובן, שמיקי צנועה לגמרי ולא מבינה שג'קסון אוהב אותה, למרות שהוא נדבק אליה לרגל כמו עלוקה בזמן שלכל השאר הוא מתנהג כמו מנהיג קריר וחסר רגש. שגם זה, אגב, מאוד מקורי.
ודבר אחרון חביב- המילה להשתלט. אני שונאת אותה. אני כל כך שונאת אותה. בעיקר כשעל הדמות הראשית מוטלת המשימה למנוע מהאויב הרשע "להשתלט" על העולם. זה כל כך נדוש שזה כואב. ואני מודעת להנחה הרווחת שזה גורם לכל להישמע רציני יותר, בוגר יותר, חשוב יותר. אבל נחשו מה? אני לא מסכימה עם זה. זה גורם לסיפור להישמע ילדותי לגמרי. ילדה אחת שמעשיה יקבעו את גורל העולם? בחייכם.
אבל.
והנה מגיע האבל הגדול.
הספר הזה די חביב. חביב מאוד אפילו, אם יורשה לי לומר.
עם כל אי המקוריות שלו, השם המרגיז של מיקי והתקציר המזעזע, זה ספר כיפי. הוא מלא בשנינות משעשעת, שהיא שינוי מבורך אחרי מיליון הבדיחות העלובות שנאלצתי לקרוא בספרים האחרונים. ("אז מה, שנתחיל לסבול... כלומר לעבוד עוד הערב?". חה חה חה. הבנתם? כאילו, שהעבודה היא סבל ולכן הדמות התבלבלה. אני נשפכת פה על הרצפה. זה כל כך מצחיק. אגב, את הבדיחה הקורעת תוכלו לשייך לתיכון לילה 3. סתם למקרה שתהיתם).
אז בניגוד לתיכון לילה, שממנו נלקח הציטוט, הספר הזה בקטעים מסוימים אפילו גרם לי לצחוק בקול.
והתאהבתי בג'קסון. למרות שהוא מזכיר לי מיליון דמויות אחרות מספרים אחרים, אני עדיין אוהבת את הטיפוסים מהסוג הזה. ומיקי לא פרייארית – היא לא מתנהגת כמו נערה מאוהבת ומגוחכת. לפחות לא בנוכחותו. והדיאלוגים שלהם חמודים ביותר.
וגם הכתיבה טובה.
כל אלו בונוסים שאילצו אותי לתת לספר לפחות שלושה כוכבים. מהסיבה הפשוטה, שנהניתי ממנו. ואני מחכה באמת לספר הבא.
אז הספר הזה מהנה מאוד, ואם אתם רוצים להעביר כמה שעות בכיף, אני ממליצה לכם לקנות אותו. אבל אל תנסו לחפש בו עומק. זה בערך כמו לחפש ציפורים מתות בשמיים.
4 קוראים אהבו את הביקורת
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
