"לא השקרים יהרגו אותך, אלא האמת."
אמת. מילה חזקה. כיף להשתמש בה. יומרנית משהו, כן, ומלאת ביטחון בצדקת הדרך. במיוחד כשהיא מיודעת. האמת. לאמור, אמת אחת ויחידה, אמת אחת ולא שתיים. האמת, רק האמת וכל האמת.
האמת? אני לא קונה את זה. יש לי אמיתות משלי.
"לא השקרים יהרגו אותך, אלא האמת."
זה לא מה שקורה, למען האמת. ב144 קומות אנשים מתים בגלל השקרים. שקרי הבסיס ואז שקרי הליבה, שקרים אלמנטריים ושקרים למתקדמים, אבל אלה שמגיעים לאמת - החבר'ה הטובים, אתם יודעים - הם שורדים. בניגוד לכל הסיכויים.
חבר'ה טובים וחבר'ה רעים, אגב, הולכים יופי עם שקרים ואמיתות. זה דיכוטומי ופשוט ונעים. אנחנו לא קוראים ספר מתח דיסטופי בשביל דמויות מורכבות או מצבים מורכבים. אז יש לנו את אלה שגילו את הסוד, או חושבים שהם גילו אותו; ויש לנו את הבחור הרע ממחלקת טכנולוגיה (טכנולוגיה זה רע) שינסה לשלוח את כולם החוצה.
החוצה: מחוץ לממגורה. החוצה: אל מעלָקרקע, אל האוויר הרעיל, אל המוות הבטוח.
והבחור הזה הוא רע עד לשד עצמותיו, וזה בסדר... יש דברים כאלה. אבל הוא גם שטוח כמו פלקט שנדרס, וזה לא בסדר. כי אין גברים כאלה.
יש לי ספר על המדף (אחד מהחבר'ה הטובים). "הסנאט ימליץ ויאשר". יש שם נשיא שיגרום לכם להתגעגע לפֶּרֶס, שהביא למותו של אדם נפלא; אחד מהחבר'ה הרעים. אבל בשלושה עמודים הסופר הצליח לגרום לי לראות את העולם דרך עיניו שלו. להבין אותו, גם אם לא להזדהות.
זה קשה, נכון. ולא נפוץ כל כך.
קוראים לזה איכות.
"לא השקרים יהרגו אותך, אלא האמת."
מספרים על איש אחד שהסתובב במוסקבה באוקטובר 1939 ואמר לכל מי שרצה לשמוע שהיטלר שקרן ורמאי ושהסכם מולוטוב-ריבנטרופ לא שווה את הנייר שעליו נכתב. זאת היתה הטלת ספק בכושר השיפוט של סטלין, והנ.ק.וו.ד. לקח אותו. הוא נשפט ביולי 1941, אחרי הפרת ההסכם, וקיבל עשר שנים. אומרים שכשהכניסו אותו לזינזאנה הוא עוד צעק "אבל צדקתי! צדקתי!"
ההיסטוריה והאירוניה הולכות לעתים קרובות יד ביד.
קראתי את הספר הזה בגלל משפט אחד על הכריכה האחורית: "הקיום בחוץ היה לשמועה, אחר כך למיתוס, ואז לטאבו".
ככל הנוגע לי, ככה זה יהיה.
כך תיוולד דיסטופיה. מישהו בעמדת כוח, שיעשה כל דבר כדי לא לאבד אותו.
כך תיראה דיסטופיה. כל השקרים הקטנים והגדולים, והמידור, והעוצמה הלא מעורערת של אנשים בלתי נראים.
וכך היא תצמח, מתבססת על הפחד מהלא נודע, על היעלמותם של אלה שהעזו לשאול, ועל צבעה הדהוי של האמת הטהורה, שבלתה מרוב שימוש ונראית עכשיו כמו שקר שראה ימים יפים יותר.
אני לא חושבת שהטכנולוגיה תהיה פרימיטיבית עד כדי כך. אני בהחלט חוששת שאנחנו נהיה טיפשים עד כדי כך.
העולם הבדיוני של 144 קומות ריאליסטי ומדויק. האח הגדול נשען יפה על מנגנוני ההדחקה שלנו. שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך לאמת. ולפעמים, האמת היא השקר הטוב ביותר, והאם למישהו יש עוד קלישאה על אמיתות שטרם מומשה בצורה נהדרת בספר הזה? וזאת לא היתה אמירה צינית. הקלישאות האלה באות לידי ביטוי בעלילה טובה ומהודקת, כל אחת ואחת מהן. איך אתם חושבים שנוצרות קלישאות?
זה ספר של ארבעה כוכבים. הוא טוב. הדמויות בו עמוקות בתוך מסגרת החבר'ה הטובים הנתונה, הכתיבה נעה בין תיאורים פואטיים לפתרון בעיות יעיל ומוכוון מטרה, ההתרחשויות אמינות וקצביות, וסיפורי האהבה שבין לבין משורטטים בעדינות ויופי כאלה, בחוסר תקווה כזה, שאתה רק רוצה לבכות. רק הסוף פחות קולע, לטעמי. אנא, תנו לי סוף אחד עלוב שבו הדברים לא יסתדרו באורח פלא. אני לא בררנית: שהמשאבה תתקלקל. שהבחור הרע יישאר בחיים וילטוש בנו מבטים מאיימים. שהתקרה תקרוס. שהתינוק יחלה בדלקת ריאות. שג'ולייט לא תרצה אותו. משהו?
"לא השקרים יהרגו אותך, אלא האמת."
האקדח מהכריכה האחורית אכן יורה. יש שקרים, יש אמת, ויש מת. מתים. לא מעטים. לא את כולם אנחנו מספיקים להכיר לפני שהם משתנקים לאוויר בקפל הגבעה, מדממים על מדרגות המתכת, בוערים למוות בתוך החליפה האטומה, תלויים בחגורת עור מוו המנורה.
בן אדם, אתה טוב בתיאורי מוות. אני מתכוונת, ממש טוב. אתה מתאר גופה בשלוש פסקאות, ואני מרותקת. אתה מתאר גסיסה מתמשכת בחמש, ואני קוראת את זה פעמיים. אתה מוכרח לעשות עם זה משהו. אתה צריך רק לשבת ולכתוב תיאורי מוות כל חייך. אל תהרוג גיבורים; אתה מבזבז יותר מדי זמן בבניית הדמות ובמה שעובר עליה עד לרגע האמת. לך ישר קדימה. גופות. מוות. death. אתה יודע מה לעשות.
"לא השקרים יהרגו אותך, אלא האמת."
יש קטע נהדר כזה עם ספרים של ארבעה כוכבים; הצרות שלך מחכות מעבר לכריכה וכל זמן שאתה קורא אתה פשוט לא רואה אותן.
יש גם קטע איום עם הספרים האלה. הן באמת מחכות. הן עומדות שם וברגע שאתה סוגר את הספר, הן פתאום מכבידות עליך שוב.
העולם בחוץ אפור עכשיו. כמו מבעד למסכי הקפטריה בקומה 2. יהיה מחר אובך נוראי. זאת היתה הביקורת הראשונה זה חודשים שכתבתי בקלות - אני שונאת, שונאת, שונאת מחסומי כתיבה. עכשיו אני צריכה לעשות יותר מדי דברים ולדבר עם יותר מדי אנשים והראש שלי פועם ומחר אני אקום מאוחר כי הייתי מוכרחה לסיים את הספר הארור שכרגע פתוח בעמוד שבע עשרה. אני אקרא אותו עד ארבע לפנות בוקר ואצטער על זה מחר. אין ספק. לא שיש לי לאן למהר; נשרתי מהלימודים, אני יכולה להרשות לעצמי את התענוג לקום בשתים עשרה. אם רק מישהו יוציא את הכלבה שלי לטיול בוקר.
חלקים מהפסקה לעיל היו אמת לאמיתה. אחרים היו שקרים. עכשיו נראה מה יהרוג אותי. אני אוהבת לשחק עם הסכנה.