מה.. מה זה היה? בלי אזהרה מוקדמת, נשלחתי לנסיעה מופרעת ברכבת הרים במהירות הקול, בשילוב עם רכבת שדים מפחידה במיוחד. זה היה אינטנסיבי, מטלטל, בלתי נתפס, בלתי מובן, מבחיל ובשלב מסוים פשוט מתרגלים ומבינים שכך הולכת להימשך הנסיעה. אני יודע ששמה של קסטל בלום נאמר כבר בעבר באותה נשימה עם אתגר קרת, אז הרשו לי לחדד- שילוב של אתגר קרת עם ג'ק קרואק. על אסיד וספיד.
דולי היא רופאה שלמדה בנפאל ועדיין לא מכירים בהכשרתה בארץ. בנסיבות מוזרות היא הופכת לאם מאמצת חד הורית לתינוק שמצאה. דולי חיה, או נמצאת ברוחה, בדולי סיטי, שהיא עיר רפאים עתידנית, קודרת ומוזרה. לעיר הזאת יש קווים משיקים עם המציאות אבל גם הרבה מאוד מהמסופר עליה מיד מעלה תהיות. כבר בעמודים הראשונים (ספוילר ממש בקטנה, לא באמת הורס כלום) דולי רוצחת אדם והעלילה פשוט נמשכת, בלי משטרה, בלי משפט ובלי אזכור נוסף. האם היא באמת רצחה אותו או שזו הייתה רק השתקפות של רצונותיה? בהמשך דולי נכנסת בכל הכוח לנעלי האימא המסורה והדאגנית. היא מנצלת את הידע הרפואי שלה כדי (שוב ספוילר שאין בו באמת קלקול של הקריאה, על דברתי) לחסן את בנה בכל החיסונים בבת אחת באותו לילה מתוך חשש שיידבק במחלות- בעקבות זאת עלה לו החום ל - 40, אז היא קיררה אותו יותר מדי עד שהגיע לתת חום וגם בזה טיפלה. אח"כ ערכה בו כמה ניתוחים חוקרים רק כדי לוודא שהכל תקין. היא פתחה וסגרה אותו "כמו וילון". כך זה נמשך ונמשך. רציחות, ניתוחים, התנהגות אובבסיבית, אזכורי מין קצרים ולא מפורטים במיוחד, אשפוזים בבית משוגעים. בשום שלב אין רגיעה והתמתנות. הרי אלה דברי טירוף. לא מדובר פה במדע בדיוני או פנטזיה, מדובר בספר הזוי. העניין הוא שבשום שלב לא ברור האם דולי משוגעת או שהעולם משוגע. אפילו לא (ספוילר קטן. תסמכו עליי, זה לא אחד מהספרים האלה שספוילרים באמת חשובים בהם) כשהרופאה בבית המשוגעים מסבירה לה שהיא משוגעת. לכל ההתרחשויות האלה יש כמובן מסרים ונמשלים נלווים, אני מניח. להגיד שהבנתי אותם כל הזמן? בפירוש לא, אבל אפשר לנסות לשער למה התכוונה הסופרת בכתיבתה הקודחת. דנה ספקטור אמרה פעם שאין דבר כזה 'דיכאון אחרי לידה', אלא יש פשוט 'אחרי לידה' וזה לא קורה רק לחלק מהנשים, אלא זה קורה לכולן, והשאלה היא פשוט מידת החומרה. דולי מוכיחה את זה בכך שהיא נכנסה לאי שפיות תזזיתית שמכתיבה את סדר יומה וחייה, מרגע שהפכה לאימא ומבלי שהייתה חייבת לשאת את הילד ברחמה.
הספר גם נוגע פה ושם בנושאים פוליטיים והיסטוריים שנוגעים לעם היהודי, כמו גבולות ישראל, יחס המדינה לערבים, השואה. לי זה גרם לתהות לגבי משמעויות סמליות לגבי האימהות של דולי, אבל כאמור קשה לי לומר שהצלחתי להבין כל מה שקראתי. הספר נכתב ב - 1990-1991 ויצא ב - 1992, לפני הסכמי אוסלו, לפני הסכם השלום עם ירדן, לפני רצח רבין, לפני האינתיפאדה השנייה, לפני מהפכת האינטרנט וכמובן לפני הטלפונים הסלולריים. כל אלה גורמים לקורא בן ימינו להבין שהספר מאוד כבול לזמן ושאם היה נכתב היום, ככל הנראה היה נראה אחרת- אולי ארוך יותר, אולי אלים יותר, אולי מטורף יותר, אולי פוליטי יותר.
בשורה התחתונה, מדובר בחווית קריאה לא קלה וגם לא מהנה במיוחד, להערכתי פרט למומחה ספרותי שירגיש שוחה בחומר במים העכורים האלה. המסר הגדול ברור והוא שההורות יכולה לשנות את כולנו ולהפוך אותנו למפלצת חרדות בלתי ניתנת לעצירה שתעשה הכל ובכל מחיר בשביל לדאוג לשלום הצאצאים שלנו. לא משנה כמה יסתכלו עליה מוזר, לא משנה כמה אנשים אחרים ייפגעו בדרך. הדאגה והפעולה הנובעת ממנה כדי להשיג מעט שקט נפשי שיישמר לזמן קצר מאוד לפני שיופר שוב, מאפילה על כל רגש אחר בין דולי לבנה- אהבה, קרבה, חברות. אלה נעדרות באופן מוחלט. רק האינסטינקט קיים, והוא לא שונה במורכבותו מהדחף המניע את הזבוב לברוח לפני שאני מנחית עליו את ידי. אם כי ייתכן שהמסר יותר נוגע לאימהות ולנשים בכלל, כי קשה לומר שאפשר להסיק באופן חד משמעי שאותו גורל צפוי לאבא המתהווה: דולי ניצבת לבדה במערכה, ללא בן זוג ומבלי שזהות האבא ידועה. היא נעזרת באימה או באחותה. אביה מת מסרטן ונדמה שלא תרם רבות לחייה מלבד פרנסתה ומשפט אחד מכונן ששלח אותה ללמוד רפואה.
את כל זה קסטל בלום עשתה בפחות מ - 160 עמודים. זה נשמע קצר, אבל זה עמוס ולופת את הגרון, גורם לקוצר נשימה ולוקח אותך לסיבוב בשכונה כשהגרון עדיין לחוץ. אני הרגשתי שמה שטולסטוי עשה עם 'סונטת קרויצר' למוסד הנישואין במספר קטן של עמודים, עשתה קסטל בלום למושג האימהות במספר קטן של עמודים עם 'דולי סיטי'.
