דווקא בתקופה כזאת, שבה יש לי רצון להתחפר במיטה מתחת לשמיכה עם ספר טוב שינתק אותי מהמציאות היומיומית מרובת האזעקות והחדשות הלא סימפטיות, קראתי את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, שכידוע מספר על השנה האחרונה טרם יציאת צה"ל מלבנון. דווקא מהמקום של המציאות הנוכחית, ועובדת היותי בוגר של יחידה לא קרבית בצבא (כן, כן, ג'ובניק...) מאוד התחברתי לספר הנ"ל.
מבחינת הכתיבה עצמה - לא מדובר כאן ביצירת מופת - הספר יורד קצת לגסויות מדי פעם, העברית בו פשוטה מאוד וכו'. אך יחד עם זאת (ואולי דווקא, באירוניה מסויימת, בעקבות זאת) הספר כתוב כטקסט של לוחם שהיה על הבופור (לא באמת אבל, רק בהשראה), והוא מרגיש די אמין ככזה. לשם נותן לך להרגיש גם את את אווירת השכול של לוחם שמאבד חברים שלו, גם את אווירת הגעגוע לבית, גם את אווירת הקיום היומיומי - ובנקודות האלו העוצמה שלו.
למשל, מעולם לא חשבתי על כך שהחיילים שואלים את עצמם את השאלה הקשה מכל - למה אנחנו נמצאים כאן בעצם, ומה המטרה שלנו בכל הסיפור הזה? גם ביחידה שלי, שמטרתה הייתה ברורה ומה הקשר שלה לעולם, חיילים שאלו זאת, אך כשהדבר יכול להשפיע על התפקוד שלך שמשפיע על חיי החברים שנמצאים במוצב באותו הזמן שאתה בעמדת השמירה - נראה שהשאלה הזאת אסורה. אך היא בכל זאת נשאלת.
והפחד? כן, הפחד קיים. והוא אפילו ממכר, והוא אפילו מדביק. איך ממגרים אותו? ואיך לעזאזאל בכלל מצליחים להסתער על האויב? ההסתערות לא מנוגדת לאינסטינקט הבסיסי להתרחק מאש, להתרחק מצרות, ואולי פשוט לחיות?
אולי זה נובע מבורות, אולי מחוסר הבנה, אך לא הייתי מודע ליומיום הקשה של החיילים. אף פעם לא דמיינתי שהחיילים שמרו וחיו תחת איום כבד ויומיומי של ירי פצמ"רים. לא דמיינתי ששיירות מ/למוצב עצמו היו סוג של שיירות מוות (וגם נהלי הצבא הכירו למעשה בעובדה זו) - כי צריך ללכת בשיירה, כשיש רווח גדול בין חייל לחייל, מכיוון שאם יעלו על מוקש/יירו פצמ"ר - אז עדיף שרק כמה חיילים ייהרגו ולא כל האנשים שנמצאים בשיירה. ואם מסוק צריך לחלץ אותך, הוא תוך דקה יעזוב את הקרעקע וינטוש אותך עליה, גם אם לא הספקת לעלות, הרי הוא הופך למטרה קלה, ואם יופצץ אין סיכוי לשרוד. והמציאות אומרת שהתסריטים הקשים האלו באמת קורים. מפחיד אולי תהיה מילה מתאימה לעניין. אבל נראה לי שהיא לא מספיק הולמת. זה לא רק מפחיד, זה אולי אף מבעית, מכעיס, מעציב, קורע לב. איך אפשר לשרוד שירות שלם תחת מציאות שכזאת?
וכמובן שראוי לציין את התנאים הלא סימפטיים של החיילים - אי אפשר להוריד את הנעליים מהרגליים (ומי שניסה אגב להסתובב עם נעליים צבאיות יותר מיום שלם אחד רצוף, יכול להבין מה מתרחש אח"כ ברגליים... לא חוויה מומלצת ונחמדה, מניסיון), מקלחת פעם וחודש - וגם היא מתוך איזו גיגית עם מנה קצובה של מים... וכנראה שאפשר היה להמשיך לספר על התנאים של החיילים, אבל איכשהו לעומת הנקודות האחרות זה מרגיש קצת כמו קיטור, כמו כלום, כי מה זה להסתובב מסריח מול הפחד המתמיד ממוות? או גרוע מכך (לפחות מנקודת מבטו של חייל) - קטיעה של איבר?
אז כן, התרגשתי, אפילו ניתן היה לראות לחלוחית קלה ברגעים מסויימים. לא הייתה לי חוויה קרבית אמיתית, וברור שדרך ספר אי אפשר להבין לחלוטין את ההרגשה של חייל קרבי, אך הספר הזה כנראה לקח אותי הכי רחוק שאפשר. אז תודה, ויחד עם זאת מקווה למציאות טובה יותר. חיילי צה"ל עושים עבודה קשה וראויים להערכה, ואף יותר מזה.
