ביקורת ספרותית על המראה מקאסל רוק מאת אליס מונרו
ספר טוב

---

חודשיים עברו מאז הביקורת האחרונה שכתבתי, שזה די הרבה יחסית לקצב שהתרגלתי אליו. זה לא שלא קראתי ספרים מעניינים, אבל לא היה שום דבר שנראה שווה ביקורת עד לחג הזה, המלא בשעות ארוכות וחמות של בטלה, שבו קראתי שניים. לגבי "אבירי הדרך" הנהדר של מייקל שייבון, אני שולחת אתכם לקרוא את הביקורת המדויקת של אלון. לגבי הספר הזה - הנה אני מפסיקה את ההקדמה הזאת וכותבת.

אליס מונרו נחשבת ל"אמנית הסיפור הקצר" ואפילו קבעה תקדים מסוים כשזכתה בפרס נובל. ובכל זאת, לא השתגעתי על "חיי נערות ונשים" שלה ומצאתי אותו קצת סתמי ודי רחוק מכל אותן מילים משבחות ששפכו עליו המבקרים כאן ובכלל. הספר הזה הוא דווקא רומן, לפחות בהצהרה, מה שהפיח תקווה מחודשת שאני אצליח להתחבר לכתיבה שלה. מונרו יוצאת למעין מסע שורשים ספרותי, שבו הנקודות ההיסטוריות ושמות הדמויות אמיתיים, אבל הקווים שנמתחים מנקודה אחת לשנייה הם יצירה בדיונית לכל דבר.

בקצרה, הסיפור מתחיל בשום-מקום בסקוטלנד בו חיו אבות אבותיה האדוקים והבורים של מונרו, עד שהיגרו משם אל קנדה, נאבקו בעולם החדש ובקשיי החוואות ומזג האוויר אט אט אל תוך כפריות מיושנת ומקובעת, אליה נולדה היא. חלק מהתקופות מעניינות יותר וחלק פחות; אני בעיקר אהבתי את השלב ראשון של ההתאקלמות בקנדה שהיה משהו כמו "האסופית" פינת "בית קטן בערבה", אבל עם הרבה יותר נוקשות וחספוס של חיים אמיתיים על חשבון הקסם הילדותי. החלק של ילדותה ונעוריה של מונרו עצמה מעניין גם הוא, למרות הקפיצות בזמן והתחושה שהיא לא מספרת לנו את כל האמת על עצמה וחייה. מה שמעניין יותר זה שלמרות שמדובר כביכול בסיפור אחד, כל פרק מזכיר במבנה שלו סיפור קצר, עם דמויות חדשות מענף כזה או אחר במשפחה, עם עלילת הסתבכות קטנה והתרה, כמו שצריך.
אני חייבת להודות שלא חשתי באיזה פלא גדול של כתיבה או תובנות חיים, אבל יש בספר דמויות מעניינות, כתיבה נעימה וקולחת ותיאורים מצוינים של סביבה ואווירה. יכול להיות שזאת דווקא גדולתה של מונרו, שהצליחה בלא הרבה מלילים להכיר לנו לעומק שושלת ארוכה, משונה ומרתקת ולהרהר בקשר שבין הדורות של אז ועכשיו.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על המראה מקאסל רוק