הספר הזה עשה לי סלטה לאחור בקריאתו. חלקו הראשון - הכתוב בגוף שלישי - היה משמים וקראתי אותו בלי חשק: מונרו מנסה להתחקות על סיפורם של אבות אבותיה מהמאה ה - 18 בסקוטלנד, שהיגרו לקנדה בה נולדה. למה שמישהו ינסה לעשות זאת, נשגב מבינתי: אבות אבותיה היו "עמך" בורים, שטופי אמונה דתית פרסביטריאנית נוקשה (זיקני העדה היו נכנסים בימי ראשון לבתי חברי הקהילה, כדי לבדוק שלא מבשלים שם ביום הקדוש...) נבערים כמו כל סביבתם באותה תקופה, מנהגיהם מבטאים אפליית נשים נוקשות וקמצנות. את כל אלה כולל רתיעה עזה מזרים וגינוי לכל מי שלא נשאר לחיות עם משפחתו, צררו והביאו לקנדה - פשוט לא היה להם משהו נוסף לקחת...
החצי השני של הסיפור כתוב בגוף ראשון ומתאר את חיי מונרו, חיי הוריה, סביה ודודיה - אנשים שהכירה. הסיפור הזה יותר קולח ומעניין, למרות שגם מהחלק הזה יצאתי בהרגשה של חמיצות ואי נחת.
מונרו נחשבת אחת הסופרות הנערצות בקנדה, שזכתה ב"בוקר הבינלאומי". היא כותבת בדרך כלל סיפורים קצרים, מיטיבה ללכוד את הרגע ולתאר ארועים בהווה, ללא פרשנות. הספר הזה - למרות שהוא מורכב מסיפורים המסודרים כרונולוגית הוא יותר רומן מאסופת סיפורים. הכתיבה בספר הזה טובה בהחלט, את הנושא אני בדרך כלל אוהבת אז למה נשארתי עם טעם לא ממש טוב? כנראה בגלל הגישה. מונרו - שזה הספר הראשון שלה שאני קוראת - עשתה עלי רושם של טיפוס לא נעים. היא אינה מחבבת את דמויותיה, אינה מבינה אותם, ברבים מהמקרים היא שופטת אותן לחומרה והרגשות שהכי בלטו לי היו בושה (בהם), שיפוטיות, ושום הבנה למניע אותם. למרות התייחסותה השוללת למנהגים הנוקשים, כשהיא בעמדת השיפוט היא מפגינה את אותה צדקנות עליה היא מתלוננת.
לשם השוואה ספרו של הרינגטון "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו". הוא מתאר סאגה דומה - פחות או יותר מאותה תקופה - כפריים בורים החיים בקהילה כפרית מבודדת יחסית, אבל ההבדל בגישה! הרינגטון אוהב את דמויותיו, מוחל להם על מעשי האיוולת, מבין את המניעים האנושיים מאחורי התנהגויות מוזרות ו...הוא משתמש בהומור. המון הומור. מה שחסר אנושות בספרה של מונרו הנוקשה, הנראית אשה "בלי שטויות" שספרה נראה צייקני כמו דמותה העולה ממנו.
כמו שהבנתם לא ממש אהבתי. כתיבה טובה הכרחית להנאה מספר, אך לגמרי לא מספיקה: סיפור מעניין ותחושה שהצלחתי להתקשר אל הדמויות באמצעות הסופר, נקודות שחשבתי עליהן, משהו שהוא חידש לי - כל זה לא חוויתי פה. אני מניחה שאקרא עוד משהו שכתבה כדי לראות אולי טעיתי או סתם הייתי במצב רוח לא ידידותי, אבל אדחה את זה עד שייתפוגג הטעם החמוץ.


















