****
"המכונית הזאת שלך?", שאל השוטר. הוא הביט בי במבט סמכותי, כשנשענתי על המכונית וחיכיתי למאיר שייצא. "לא, של חבר שלי", עניתי בחשש. השכן יצא מהבית שלו והתחיל לצעוק, "אדוני השוטר, זה חושב שהכול מגיע לו, שהרחוב של אבא שלו, תרשום לו רפורט, תרשום!". השוטר הנהן לכיוון השכן ושלף את פנקס הדו"חות, ומאיר בדיוק יצא מהבניין. "הנה, שוטר, זה הוא", צווח השכן. "שלך המכונית? רשיונות בבקשה", אמר השוטר בקול קשה. מאיר מצמץ לכיוון השוטר, ואמר, "מה הבעייה, בדיוק?". "הבעייה היא שאסור לך לחנות כאן", ענה השוטר. "הוא חושב שהרחוב של אבא שלו", קרא השכן מאחור, כדי לחמם. השוטר פסע לקדמת המכונית, כנראה כדי לרשום בדו"ח את מספר הרכב. ואז מאיר אמר לו, "אני רואה שקוראים לך רס"ר קליין. אדוני רוצה להמשיך לשרת במשטרה? כי אם אדוני ימשיך לרשום לי דו"ח, מה שלא בסמכותו, אני מבטיח לאדוני שתוך שלושה ארבעה ימים הוא יושעה. אדוני אינו קצין. אדוני אינו רשאי לרשום דו"ח לאזרח שעבר על חוק עזר עירוני מספר 26א. רק פקח חנייה עירוני יכול. ואדוני, עד כמה שאני מסוגל לראות, אינו פקח עירוני. לפי החוק, שוטר יכול לרשום דו"ח לאזרח רק ב"דרך". ה"דרך" הקרובה היא במרחק ארבעים מטר מכאן. אם כך, במטותא, שיסגור אדוני את הפנקס, יילך למלא את תפקידו ב"דרך" ויפסיק לעכב אזרחים". השוטר הביט במאיר בתדהמה, העיף מבט בשכן, ואז קיפל את הפנקס והלך משם.
הסיפור האמיתי הזה מגלם בתוכו את הגרעין של מה שאנחנו, או לפחות אני, אוהבים בג'ק ריצ'ר. He takes no shit from no one. לא חשוב אם זה שוטר, איש אף.בי.איי., חמישה רד-נקס, מאפיונר מקושר או נשיא ארצות הברית. הוא יעריך בשבריר שניה את הסיטואציה, ואז יגיד את מה שהוא חושב שצריך להגיד, והוא יעשה את מה שצריך לעשות. שזה מה שנכון לעשות, אם זה לשתוק, להגיד משפט מתגרה או לשבור יד של מישהו עם כיסא. והוא יעשה את זה בזמן ובמקום שאתה, אני, וכל אחד אחר היו מתרחקים ממנו מזמן. לכאורה, זה לא ריאליסטי. זה לא אמין. זה גדול מדי מהחיים. אבל זה פנטסטי, כי כל אחד מהגברים שאני מכיר, היה מת בכל רמח"יו ושס"היו להיות כזה. שלא מפחד מערסים ולא משוטרים ולא מאנשים חזקים או עשירים. הוא גם לא עושה את זה כי הוא חייב, כי זאת העבודה שלו, כי הוא שוטר מתוסכל ושתיין או משהו. הוא פשוט עובר שם.
אצל נשים, נדמה לי שזה טיפה שונה, ובשביל זה יש לי סיפור אחר.
כשהייתי צעיר יותר היתה לי באסטה של חולצות מצויירות במדרחוב נחלת-שבעה בירושלים. "באסטה", מי שמע. סדין שהייתי פורש על הרצפה ומוכר חולצות סוג ב' מלורד קיטש שהייתי מצייר עליהן יצורים משעשעים בעזרת מכחול ודיו שחור. ערב אחד אריאל בונו, חבר, בא לבקר אותי בבאסטה. שתבינו, אריאל הוא ג'ק ריצ'ר, עד כמה שמישהו יכול להיות ג'ק ריצ'ר. הוא אמנם נמוך יחסית, אבל הוא היה מסוגל לעשות מאה חמישים עליות מתח עם יד אחת והוא לא פחד משום דבר ואף אחד. בדיוק כשישבנו בבאסטה וקישקשנו, נעמד מעל החולצות בחור אמריקאי גלוח ראש שהחזיק גביע גלידה וליקק אותה במרץ. הוא הצביע על החולצות וצחק בהפגנתיות לחברים שלו. לאחר כמה שניות החליק מהגביע אחד מכדורי הגלידה ונחת, איך לא, על אחת החולצות. הבחור לא התנצל, אלא צחק בקול ופנה ללכת. אריאל זינק ממקומו וקרא "היי!". האמריקאי הפנה את ראשו ואמר "yeah, what?" במבט ברור של "מה תעשו לי?". אריאל אמר לו שאם הוא לא שם לב, הוא הפיל כדור גלידה על החולצות. האמריקאי גיחך ופנה שוב ללכת. אריאל קרא "hey! you need to buy that t-shirt now". האמריקאי חזר על עקבותיו ונעמד בפוזה מאיימת ליד אריאל, גבוה ממנו בראש ובנוי לתלפיות. "?yeah? and what if I don't like to". תוך רבע שניה, אריאל הרים לו ברכיה לביצים, וכשהבחור התקפל ושמט את הגלידה, אריאל דפק לו את הראש ברצפה פעם, ואז עוד פעם, בכוח. האיש, מטר תשעים, התחיל לבכות. הוא שלף את הארנק, זרק לי חמישים שקל והלך משם בצליעה כשחבריו מביטים לאחור בחשש. הוא אפילו לא לקח את החולצה.
אם אריאל לא היה שם, לא הייתי עושה כלום. הייתי חוזר הביתה, מנסה לשפשף את הכתם או לצייר עליו משהו חדש. אבל הייתי מרכין את הראש וממשיך הלאה. בלי להתקומם, בלי לריב. מה אני צריך, שמישהו ידקור אותי?
נשים אוהבות את ריצ'ר כי הן רוצות מישהו כזה לידן. מישהו שישמור עליהן ועל הסביבה, ויתמודד עם שכל מול תופעות של חוסר צדק. באחד מהפרקים המופתיים של "לואי", לואי סי.קיי. יוצא עם מישהי לדייט באיזה דיינר, שם הם זוכים להצקות מילוליות מחבורה של נערים בני שבע עשרה. לואי כמובן לא נכנס איתם לעימות, ויוצא פארש. כמו תשעים ותשעה אחוזים מאיתנו. והתוצאה? למרות שהיא מכחישה את ההקשר, הדייט שלו לוקחת את הרגליים ואומרת לו שזה לא יילך ביניהם. היא רצתה מישהו שיגיד משהו. שיעמוד על שלו. שיהיה ג'ק ריצ'ר.
ריצ'ר חדש הגיע לחנויות, וכמובן שקניתי אותו אחרי דקה. כי ריצ'ר טוב גם כשהוא בינוני. ואנחנו אחרי סריה של שלושה או ארבעה ריצ'רים בינוניים בהחלט, שאמנם יש בהם אקשן ועניינים, אבל הם מדוללים בהמון המון מחשבה וסיבובים וחשדות והעברת זמן וזה מבאס ת'תחת.
אבל הפעם, אני שמח לומר, שמדובר באחד מספרי הסדרה המוצלחים ביותר, אם לא למעלה מזה. מההתחלה לי צ'יילד לוחץ על הגז, ומביא אותה בסיפור דינמי, מותח, לא מופרך לחלוטין כמו היתקלויות אחרות של ריצ'ר, עם הרבה מאוד רגעים מזוקקים של סיפוק ספרותי קיצוני שבשבילם אנחנו מתכנסים לקרוא את הספרים האלה מלכתחילה.
"אנחנו הולכים לזיין לך את הצורה, ריצ'ר", אמר הגדול משני הבחורים.
ריצ'ר שאל, "קנית פעם מכשיר חשמלי?"
"למה זה קשור למשהו?"
"ראיתי פעם כזה, בחנות. היתה לו תווית צהובה גדולה מאחור, שהיה כתוב עליה שאם מתעסקים עם המכשיר, מסתכנים במוות או בפציעה חמורה".
"אז?"
"תדמיין שיש לי תווית כזאת".
לא רק שהספר הזה מצויין, יש לו שני בונוסים בולטים - הראשון, שלאחד מאלה שחוטפים מכות (ממש כואבות ומשפילות) מריצ'ר קוראים דייוויד בלדאצ'י, שזה פשוט גדול, והשני הוא שגם יש לספר מאחור תוספת משובחת בצורת סיפור קצר של ריצ'ר - כל כך מצויין, בלי כל ה"מילוי", כמו החנות הזאת בסיינפלד שמוכרת רק את הראש של המאפינז, שזה החלק הכי טעים, ונפטרת מכל השאר. אני חושב שלי צ'יילד צריך לשקול לייצר רק כאלה. אגב, פה סוף סוף נפטרת התעלומה של בן כמה ג'ק ריצ'ר. מסתבר שהוא נולד בסתיו 1960. מה שעושה אותו יותר מבוגר ממני בשלוש עשרה שנה. אולי יש לי עדיין סיכוי ללמוד איך לא שמים קצוץ.
****














