• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
Never Go Back

Never Go Back

מאת Lee Child

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ביקורת נבחרת
Never Go Back

Never Go Back

מאת Lee Child

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
ביקורת נבחרת
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור: Delacorte Press
שנת הוצאה:2013
סדרה:Jack Reacher #18
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•6 דקות קריאה

****



"המכונית הזאת שלך?", שאל השוטר. הוא הביט בי במבט סמכותי, כשנשענתי על המכונית וחיכיתי למאיר שייצא. "לא, של חבר שלי", עניתי בחשש. השכן יצא מהבית שלו והתחיל לצעוק, "אדוני השוטר, זה חושב שהכול מגיע לו, שהרחוב של אבא שלו, תרשום לו רפורט, תרשום!". השוטר הנהן לכיוון השכן ושלף את פנקס הדו"חות, ומאיר בדיוק יצא מהבניין. "הנה, שוטר, זה הוא", צווח השכן. "שלך המכונית? רשיונות בבקשה", אמר השוטר בקול קשה. מאיר מצמץ לכיוון השוטר, ואמר, "מה הבעייה, בדיוק?". "הבעייה היא שאסור לך לחנות כאן", ענה השוטר. "הוא חושב שהרחוב של אבא שלו", קרא השכן מאחור, כדי לחמם. השוטר פסע לקדמת המכונית, כנראה כדי לרשום בדו"ח את מספר הרכב. ואז מאיר אמר לו, "אני רואה שקוראים לך רס"ר קליין. אדוני רוצה להמשיך לשרת במשטרה? כי אם אדוני ימשיך לרשום לי דו"ח, מה שלא בסמכותו, אני מבטיח לאדוני שתוך שלושה ארבעה ימים הוא יושעה. אדוני אינו קצין. אדוני אינו רשאי לרשום דו"ח לאזרח שעבר על חוק עזר עירוני מספר 26א. רק פקח חנייה עירוני יכול. ואדוני, עד כמה שאני מסוגל לראות, אינו פקח עירוני. לפי החוק, שוטר יכול לרשום דו"ח לאזרח רק ב"דרך". ה"דרך" הקרובה היא במרחק ארבעים מטר מכאן. אם כך, במטותא, שיסגור אדוני את הפנקס, יילך למלא את תפקידו ב"דרך" ויפסיק לעכב אזרחים". השוטר הביט במאיר בתדהמה, העיף מבט בשכן, ואז קיפל את הפנקס והלך משם.

הסיפור האמיתי הזה מגלם בתוכו את הגרעין של מה שאנחנו, או לפחות אני, אוהבים בג'ק ריצ'ר. He takes no shit from no one. לא חשוב אם זה שוטר, איש אף.בי.איי., חמישה רד-נקס, מאפיונר מקושר או נשיא ארצות הברית. הוא יעריך בשבריר שניה את הסיטואציה, ואז יגיד את מה שהוא חושב שצריך להגיד, והוא יעשה את מה שצריך לעשות. שזה מה שנכון לעשות, אם זה לשתוק, להגיד משפט מתגרה או לשבור יד של מישהו עם כיסא. והוא יעשה את זה בזמן ובמקום שאתה, אני, וכל אחד אחר היו מתרחקים ממנו מזמן. לכאורה, זה לא ריאליסטי. זה לא אמין. זה גדול מדי מהחיים. אבל זה פנטסטי, כי כל אחד מהגברים שאני מכיר, היה מת בכל רמח"יו ושס"היו להיות כזה. שלא מפחד מערסים ולא משוטרים ולא מאנשים חזקים או עשירים. הוא גם לא עושה את זה כי הוא חייב, כי זאת העבודה שלו, כי הוא שוטר מתוסכל ושתיין או משהו. הוא פשוט עובר שם.

אצל נשים, נדמה לי שזה טיפה שונה, ובשביל זה יש לי סיפור אחר.

כשהייתי צעיר יותר היתה לי באסטה של חולצות מצויירות במדרחוב נחלת-שבעה בירושלים. "באסטה", מי שמע. סדין שהייתי פורש על הרצפה ומוכר חולצות סוג ב' מלורד קיטש שהייתי מצייר עליהן יצורים משעשעים בעזרת מכחול ודיו שחור. ערב אחד אריאל בונו, חבר, בא לבקר אותי בבאסטה. שתבינו, אריאל הוא ג'ק ריצ'ר, עד כמה שמישהו יכול להיות ג'ק ריצ'ר. הוא אמנם נמוך יחסית, אבל הוא היה מסוגל לעשות מאה חמישים עליות מתח עם יד אחת והוא לא פחד משום דבר ואף אחד. בדיוק כשישבנו בבאסטה וקישקשנו, נעמד מעל החולצות בחור אמריקאי גלוח ראש שהחזיק גביע גלידה וליקק אותה במרץ. הוא הצביע על החולצות וצחק בהפגנתיות לחברים שלו. לאחר כמה שניות החליק מהגביע אחד מכדורי הגלידה ונחת, איך לא, על אחת החולצות. הבחור לא התנצל, אלא צחק בקול ופנה ללכת. אריאל זינק ממקומו וקרא "היי!". האמריקאי הפנה את ראשו ואמר "yeah, what?" במבט ברור של "מה תעשו לי?". אריאל אמר לו שאם הוא לא שם לב, הוא הפיל כדור גלידה על החולצות. האמריקאי גיחך ופנה שוב ללכת. אריאל קרא "hey! you need to buy that t-shirt now". האמריקאי חזר על עקבותיו ונעמד בפוזה מאיימת ליד אריאל, גבוה ממנו בראש ובנוי לתלפיות. "?yeah? and what if I don't like to". תוך רבע שניה, אריאל הרים לו ברכיה לביצים, וכשהבחור התקפל ושמט את הגלידה, אריאל דפק לו את הראש ברצפה פעם, ואז עוד פעם, בכוח. האיש, מטר תשעים, התחיל לבכות. הוא שלף את הארנק, זרק לי חמישים שקל והלך משם בצליעה כשחבריו מביטים לאחור בחשש. הוא אפילו לא לקח את החולצה.

אם אריאל לא היה שם, לא הייתי עושה כלום. הייתי חוזר הביתה, מנסה לשפשף את הכתם או לצייר עליו משהו חדש. אבל הייתי מרכין את הראש וממשיך הלאה. בלי להתקומם, בלי לריב. מה אני צריך, שמישהו ידקור אותי?

נשים אוהבות את ריצ'ר כי הן רוצות מישהו כזה לידן. מישהו שישמור עליהן ועל הסביבה, ויתמודד עם שכל מול תופעות של חוסר צדק. באחד מהפרקים המופתיים של "לואי", לואי סי.קיי. יוצא עם מישהי לדייט באיזה דיינר, שם הם זוכים להצקות מילוליות מחבורה של נערים בני שבע עשרה. לואי כמובן לא נכנס איתם לעימות, ויוצא פארש. כמו תשעים ותשעה אחוזים מאיתנו. והתוצאה? למרות שהיא מכחישה את ההקשר, הדייט שלו לוקחת את הרגליים ואומרת לו שזה לא יילך ביניהם. היא רצתה מישהו שיגיד משהו. שיעמוד על שלו. שיהיה ג'ק ריצ'ר.

ריצ'ר חדש הגיע לחנויות, וכמובן שקניתי אותו אחרי דקה. כי ריצ'ר טוב גם כשהוא בינוני. ואנחנו אחרי סריה של שלושה או ארבעה ריצ'רים בינוניים בהחלט, שאמנם יש בהם אקשן ועניינים, אבל הם מדוללים בהמון המון מחשבה וסיבובים וחשדות והעברת זמן וזה מבאס ת'תחת.

אבל הפעם, אני שמח לומר, שמדובר באחד מספרי הסדרה המוצלחים ביותר, אם לא למעלה מזה. מההתחלה לי צ'יילד לוחץ על הגז, ומביא אותה בסיפור דינמי, מותח, לא מופרך לחלוטין כמו היתקלויות אחרות של ריצ'ר, עם הרבה מאוד רגעים מזוקקים של סיפוק ספרותי קיצוני שבשבילם אנחנו מתכנסים לקרוא את הספרים האלה מלכתחילה.

"אנחנו הולכים לזיין לך את הצורה, ריצ'ר", אמר הגדול משני הבחורים.
ריצ'ר שאל, "קנית פעם מכשיר חשמלי?"
"למה זה קשור למשהו?"
"ראיתי פעם כזה, בחנות. היתה לו תווית צהובה גדולה מאחור, שהיה כתוב עליה שאם מתעסקים עם המכשיר, מסתכנים במוות או בפציעה חמורה".
"אז?"
"תדמיין שיש לי תווית כזאת".


לא רק שהספר הזה מצויין, יש לו שני בונוסים בולטים - הראשון, שלאחד מאלה שחוטפים מכות (ממש כואבות ומשפילות) מריצ'ר קוראים דייוויד בלדאצ'י, שזה פשוט גדול, והשני הוא שגם יש לספר מאחור תוספת משובחת בצורת סיפור קצר של ריצ'ר - כל כך מצויין, בלי כל ה"מילוי", כמו החנות הזאת בסיינפלד שמוכרת רק את הראש של המאפינז, שזה החלק הכי טעים, ונפטרת מכל השאר. אני חושב שלי צ'יילד צריך לשקול לייצר רק כאלה. אגב, פה סוף סוף נפטרת התעלומה של בן כמה ג'ק ריצ'ר. מסתבר שהוא נולד בסתיו 1960. מה שעושה אותו יותר מבוגר ממני בשלוש עשרה שנה. אולי יש לי עדיין סיכוי ללמוד איך לא שמים קצוץ.

****

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של גריפין
גריפין
תמונה של dushka
dushka
תמונה של רגינה
רגינה
מ
מוטי
תמונה של קרינה
קרינה
א
אור
ק
קרפד
40קוראים|גיל ממוצע46|65%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•59 נבחרות•13,997 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות59
לייקים שקיבל13,997
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

25 תגובות
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

בכל זאת, ריצ'ר הוא טפלון. הכול מתגלש ממנו, גם אם הוא נכנס לבעיות.

מ
מוטי•לפני 11 שנים

יפה

ביקורת מצוינת כרגיל. אבל אצלי התקריות האלו נגמרו במקרה הטוב בקנס ובפחות טוב בעבודות שרות.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

טוב, אריאל הזה היה ועודנו איש מוזר.

no fear
no fear•לפני 12 שנים
אוהה, את חנות המאפינס הזאת צריך להקים. ביקורת מעולה כתמיד. אבל החבר הזה שלך, אריאל, אולי הוא צריך לנסות לפתור דברים כאלה בלי אלימות. רק אומרת. הנה החינוך מתחיל לדבר מתוך פי. עוד מעט אגיד לכם לסדר את החדר.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

האמת היא שכמו שכתבתי, הארבעה-חמישה האחרונים היו בינוניים משהו. הנוכחי יותר טוב מהממוצע. בייחוד בהתחלה.

עולם
עולם •לפני 12 שנים

אחלה ביקורת!

אחרי תקופה ארוכה שלא קראתי ריצ'רים, עשית לי חשק לקרוא עוד אחד.
אפרתי
אפרתי•לפני 12 שנים

אין סיכוי!

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 12 שנים

עכשיו אני כבר ממש מסוקרנת לקרוא את ג'ק ריצ'ר.

אני אקרא את "מחר תמות" ומקווה שזה לא מה שאצטרך לומר לו בתום הקריאה.
אפרתי
אפרתי•לפני 12 שנים

שונרתי, ריצ'ר הוא משהו אחר מרוב רובם של גיבורי הסוגה. צריך לקרוא כדי להבין.

כשאני מדרגת ספר שלו כ-3 כוכבים, זה לא יחסית לספרות בכלל ולא יחסית לסוגה. זה יחסית ליכולתו של צ'יילד לייצר לנו משהו מיוחד. יש לי סולם צ'יילד ועל פיו אני מדרגת את ספריו. כשהוא קצת מפספס, אני מורידה לו כוכבים כדי שישתדל יותר. אבל כפי שציינתי פעמים כה רבות: לי צ'יילד ביום רע, עולה על באלדאצ'י בספר הכי מפואר שלו. זו הייתה דוגמה אחת. למרות שריצ'ר הוא חוקר המשטרה הצבאית האמריקאית בדימוס, משהו מהגנים הבריטיים של צ'יילד בוודאי זורמים בעורקיו.
אפרתי
אפרתי•לפני 12 שנים

אני לא אהבתי את טום קרוז כג'ק ריצ'ר, כי אין לו את הריצ'ריות. תרכובת מיוחדת ורבת פנים.

שלא לדבר על החשיבה האנליטית המפתיעה שלו שלא יכולה לבוא לידי ביטוי בסרט. ראיתי אותו וקראתי את הספר. אין להשוות, ממש אין להשוות. תהליך ניתוח הראיות של ריצ'ר קוצץ בהרבה. כתבתי בזמנו מסר נזעם לאלון על המחמאות המינוריות שחלק לסרט, שגם הן היו מוגזמות לטעמי. רציתי לאסור עליו להגיע להתכנסויות במועדון. אבל אלון הוא חבר של כבוד, כזה שהניואנסים הריצ'ריים נהירים לו כשבילי מודיעין. אז איך אפשר להדיר אותו?
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

שונרא - יש ללואי סי.קיי. את מופעי הסטנד-אפ המדוייקים שלו, שהם קורעים וחכמים ומלוכלכים (למרות שיש מלוכלכים ממנו, כמו ג'ים ג'פריז למשל או ג'ורג' קרלין הי"ד) -

אבל הסדרה שלו, "לואי", זה משהו אחר לגמרי. אותה לא רואים בשביל לצחוק. הוא המציא ז'אנר חדש, קומדיה מרירה מתוקה, לא מצחיקה, שהולכת ומשתבחת, מלאה בניואנסים מבריקים על החיים. כדאי לראות את כל העונות - עכשיו אנחנו באמצע העונה הרביעית. לגבי ריצ'ר, אני לא בטוח לגמרי שצריך להתחיל מההתחלה. לכולם יש התחלה אמצע וסוף, והם די self contained, אפרתי (נשיאת המועדון) ממליצה בדרך כלל להתחיל ב"מחר תמות" שהוא באמת ספר טוב. ואז מתמכרים.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 12 שנים

הקטע עם ג'ורג' הוא אחד הטובים, וג'ורג' בכלל עושה את סיינפלד. הסדרה. איליין הכי לא.

וצפיתי גם בלואי שלך. הרבה cunt, faggot ו-the N word היו בקטע שראיתי, ואיך שלואי טיפל בהם... תענוג לאוזניים. אהבתי. אני אקרא את ריצ'ר. מה הראשון? ונדמה לי שתום קרוז הוא ג'ק ריצ'ר. מעניין מה חובבי ריצ'ר חושבים על הבחירה בו.
אפרתי
אפרתי•לפני 12 שנים

מתקלח פעמיים! שומו שמיים...

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

כן, אני חבר קרוב של חכמת חדר המדרגות.

ולנצח יהיה הקטע הנפלא עם קוסטנזה בסיינפלד, עם מענה המחץ שהוא מייצר: https://www.youtube.com/watch?v=oApBlWipc2A
נצחיה
נצחיה•לפני 12 שנים

ועכשיו גם תגובה לאלון.

קוראים לזה "חכמת חדר המדרגות". הדברים המאוד מבריקים וחכמים וטובים שהיית יכול לומר להוא המעצבן הזה. חבל שאתה חושב עליהם רק אחרי שעזבת את הבית שלו. כמה טוב שיש סופרים בעולם. הם יכולים לייצר את האדם בממדים הנכונים, כדי להתחכם מול כל בריוני העולם. יש להם גם מספיק שהות כדי ללטש את כל האמירות כך שתשמענה מבריקות כל כך. אבל כתבת יפה, והעיקר שריצ'ר.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

אפרתי, בספר הזה ריצ'ר מסתבך כי באחד הימים הוא מתקלח פעמיים.

ושונרא - ריצ'ר נשמע אולי קצת נאג'ס, אני יודע. אבל תקראי, הדעה שלך עשוייה להשתנות. הוא לא מאלה שנדקרים. הוא מהשורדים. זה חלק מתפיסת העולם שלו. אם מישהו יתפוס אתכם יוצאים באחת בלילה מאיזו מסעדה צמחונית, ידרוש את הכסף ויצמיד אולר לגרונך, היית רוצה מישהו שלא ירטיב במכנסיים או ישלוף את הארנק ויתחנן בקול רועד על חייכם, אלא את ג'ק ריצ'ר, שידפוק איזו ימנית לצד הראש של התוקף, וישאל אותך אם את רוצה לשבת איפשהו לקפה.
נצחיה
נצחיה•לפני 12 שנים

שונרא!

את לא יודעת מי זה לואי!! אפילו אני יודעת מי זה. לכי עכשיו ליוטיוב, חפשי louis ck ותתחילי לראות. עכשיו, בכל מה שתראיף יש צחוקים מוקלטים כאלה. תתעלמי מהם. מדובר במישהו שאומר דברים רציניים, אמיתיים, פילוסופיים, וכולם מתייחסים אליו כאילו הוא סטנדאפיסט. אז הוא לא.
מירב
מירב•לפני 12 שנים

ריצ'ר! לואי! בלאדאצ'י! איזה רצף נהדר.

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 12 שנים

לא קראתי את ריצ'ר אבל אם התיאור שלך נכון, אז אני נאלצת למחות על המשפט

"נשים אוהבות את ריצ'ר כי הן רוצות מישהו כזה לידן." אני לא רוצה את הגבר שלי גיבור. אני רוצה אותו בחיים. ואני לא יודעת מי זה לואי, אבל הדייט שלו מטומטמת והיא עשתה לו טובה גדולה כשנפנפה אותו.
חני
חני •לפני 12 שנים

נכון כזה בדיוק אנחנו רוצות !

אבל באמת יכולת להידקר! תודה ששיתפת:)
אפרתי
אפרתי•לפני 12 שנים

נהדר! כן, אני אוהבת את ריצ'ר מפני שהוא אמיץ וחכם ומגן על חלשים ובעל מוח אנליטי ומרביץ

לרעים. כמובן, שאין כמעט תרכיב כזה במציאות. אבל אם היינו יכולים להרכיב גבר כלבבנו, הוא היה דומה מאוד לריצ'ר. כמובן שאם הוא היה בעלי הוא היה חייב להתקלח כל יום ולהחליף בגדים ולנדוד פחות. אבל אין בעל מושלם.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

זה לא בהכרח סותר.

הסיפור הקצר הזה מתרחש ביולי 1977, כשריצ'ר אומר שהוא יהיה בן 17 בסתיו. אז כנראה שב"הפרשה" עדיין מדובר בגבר שעוד לא חגג את יום הולדתו ה-37.
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 12 שנים

יופי של ביקורת! אגב, בספר הפרשה שאמור להתרחש ב-1997 כתוב שריצ'ר בן 36., כך שהוא אמור להיות יליד 1961.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

פחחחח, באלדאצ'י נקניק. לי צ'יילד זה הדבר האמיתי.

ולי נראה שזאת חתיכת קריאת תיגר מצידו, לדחוף את דיוויד בלדאצ'י כאיזה אפס שאוכל מכות מריצ'ר, ועוד באופן משפיל במיוחד
נוריקוסאן
נוריקוסאן•לפני 12 שנים

מעולה!

ובאלדאצ'י חוטף מכות? אני במקום צ'יילד הייתי שוכרת איזה ריצ'ר כשומר ראש, ליתר ביטחון.
25 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט