“**** "המכונית הזאת שלך?", שאל השוטר. הוא הביט בי במבט סמכותי, כשנשענתי על המכונית וחיכיתי למאיר שייצא. "לא, של חבר שלי", עניתי בחשש. השכן יצא מהבית שלו והתחיל לצעוק, "אדוני השוטר, זה חושב שהכול מגיע לו, שהרחוב של אבא שלו, תרשום לו רפורט, תרשום!". השוטר הנהן לכיוון השכן ושלף את פנקס הדו"חות, ומאיר בדיוק יצא מהבניין. "הנה, שוטר, זה הוא", צווח השכן. "שלך המכונית? רשיונות בבקשה", אמר השוטר בקול”

“**** לא יודע, יש לי הרגשה שללי צ׳יילד נמאס מג׳ק ריצ׳ר. שמדגדג לו בקצות האצבעות לשחרר, לזנוח כבר את הגיבור הזה, שחוזר על עצמו כבר עשרים וארבע? חמש? פעמים בווריאציות שונות, ואפילו במועדון המעריצים הקלוש שלו ב״סימניה״ כבר מתקשים להגן עליו בחירוף נפש, כמו שהיה פעם. תעזבו את זה שריצ׳ר צריך להיות כבר בן מאה ארבעים ושמונה, ועדיין הוא מכניס מכות לאנשים כאילו רק עכשיו הוא השתחרר בדרגת מייג’ור (עם מד”

“**** אם ג'ק ריצ'ר היה קיים במציאות, והוא היה קורא את הספר הזה (כי הסגנון אמור לדבר אליו, מה לעשות), אני משוכנע שהוא היה נוחר בשאט נפש בכל שני עמודים, ואז מפטיר בשקט שהסיכוי שמשהו כזה יתקיים הוא אחד למיליון, ושככה הדברים לא עובדים במציאות. נוט אין א מיליון יירז. נתחיל בזה שאף אחד לא היה מזמין את ריצ'ר לבדוק איום ערטילאי שמעסיק את היועץ לביטחון לאומי, יחד עם עוד תותח מהסי.איי.איי. ועוד אח”

“**** תעלומה. לא, לא הספר. אלא למה אני טורח בכלל לקרוא אותו. כי באמת, עם כל הכבוד ללי צ'יילד - ויש כבוד, יש הרבה - מה שקרה כאן בשניים שלושה האחרונים בסדרה זה בושה וחרפה. אפילו קטעי האקשן והמכות עם ריצ'ר (שתכל'ס היו הסיבה העיקרית לקרוא את הספרים האלה) הפכו להיות סוג של פארסה. אוי נו, עוד פעם ריצ'ר עומד מול ארבעה אנשים, אומר להם לפני הקרב שיעזבו את המקום, ושחבל שהם יגיעו לבית חולים, ואז הרא”

“**** "המכונית הזאת שלך?", שאל השוטר. הוא הביט בי במבט סמכותי, כשנשענתי על המכונית וחיכיתי למאיר שייצא. "לא, של חבר שלי", עניתי בחשש. השכן יצא מהבית שלו והתחיל לצעוק, "אדוני השוטר, זה חושב שהכול מגיע לו, שהרחוב של אבא שלו, תרשום לו רפורט, תרשום!". השוטר הנהן לכיוון השכן ושלף את פנקס הדו"חות, ומאיר בדיוק יצא מהבניין. "הנה, שוטר, זה הוא", צווח השכן. "שלך המכונית? רשיונות בבקשה", אמר השוטר בקול”

“**** לא יודע, יש לי הרגשה שללי צ׳יילד נמאס מג׳ק ריצ׳ר. שמדגדג לו בקצות האצבעות לשחרר, לזנוח כבר את הגיבור הזה, שחוזר על עצמו כבר עשרים וארבע? חמש? פעמים בווריאציות שונות, ואפילו במועדון המעריצים הקלוש שלו ב״סימניה״ כבר מתקשים להגן עליו בחירוף נפש, כמו שהיה פעם. תעזבו את זה שריצ׳ר צריך להיות כבר בן מאה ארבעים ושמונה, ועדיין הוא מכניס מכות לאנשים כאילו רק עכשיו הוא השתחרר בדרגת מייג’ור (עם מד”

“**** אם ג'ק ריצ'ר היה קיים במציאות, והוא היה קורא את הספר הזה (כי הסגנון אמור לדבר אליו, מה לעשות), אני משוכנע שהוא היה נוחר בשאט נפש בכל שני עמודים, ואז מפטיר בשקט שהסיכוי שמשהו כזה יתקיים הוא אחד למיליון, ושככה הדברים לא עובדים במציאות. נוט אין א מיליון יירז. נתחיל בזה שאף אחד לא היה מזמין את ריצ'ר לבדוק איום ערטילאי שמעסיק את היועץ לביטחון לאומי, יחד עם עוד תותח מהסי.איי.איי. ועוד אח”

“**** תעלומה. לא, לא הספר. אלא למה אני טורח בכלל לקרוא אותו. כי באמת, עם כל הכבוד ללי צ'יילד - ויש כבוד, יש הרבה - מה שקרה כאן בשניים שלושה האחרונים בסדרה זה בושה וחרפה. אפילו קטעי האקשן והמכות עם ריצ'ר (שתכל'ס היו הסיבה העיקרית לקרוא את הספרים האלה) הפכו להיות סוג של פארסה. אוי נו, עוד פעם ריצ'ר עומד מול ארבעה אנשים, אומר להם לפני הקרב שיעזבו את המקום, ושחבל שהם יגיעו לבית חולים, ואז הרא”