“~אוף! אוף! אוף!
אני שונאת שזה קורה לי, הביקורת נמחקה באמצע הכתיבה!
אני אנסה לשחזר אותה... הו, זה עצוב~
לפני שנתחיל בביקורת, אני חייבת להעיר שחשבתי יותר מהרגיל על הציון שאני אעניק לספר.
בסופו של דבר, החלטתי להעניק לו - חמישה כוכבים, בניגוד לספרים הקודמים.
אני גם אסביר למה, אני חושבת שנמאס לטרטר אתכם ואת הספר עצמו עם העובדה שיש את המשהו הזה שמפריע לי, ואני גם הבנתי מהו, ואחרי שהבנתי, אני חושבת שלמרות שהוא שם, לספר מגיעים חמישה כוכבים, בהחלט מגיעים, כי המוטיב עצמו, הילדותי, החוזר בכתיבה ובכלל, הלא רציני הזה, מתחיל להתבגר ביחד עם הארי.
בדרך כלל בשלב הזה הייתה מגיעה גרסה שלי לתקציר, אז לא, הגעתי למסקנה שזה חסר תועלת ומיותר, אין לי שום כוונה לבזבז את הזמן שלי/שלכם ולהוציא גרסה משלי לתקציר בשעה שכל אחד מכם יכול לשלוף גרסה משלו לתקציר, בכמה סגנונות שונים.
אז סליחה מראש אם מישהו ציפה לתקציר.
אני חייבת לאבחן קודם כל דמות אחת קטנה.
פחח, קטנה, טוב, גדולה.
גדולה מאוד.
הארי פוטר
אני כמעט משוכנעת לגמרי שחייו היו קשים יותר מחייהם של שאר התלמידים.
הוא נחמד, מצחיק, מעניין, בסדר בלימודים.
הו, האכזבה, חשבתי שמי שגר 11 שנים עם הדרסלים בבית אחד צריך להיות מעורער נפשית, אבל לא, רולינג הייתה חייבת לשבור לי את האשלייה *מוחה דמעה*.
טוב, הבנתי, הוא הגיבור שלך, אסור בשום פנים ואופן שהוא יהיה פסיכי, וחבל, אני אוהבת דמויות פסיכיות.
אז ככה, הספר המדהים והמרתק טוב בהרבה מהפר הראשון והוכיח שג'יי. קיי. רולינג מסוגלת להתעלות על עצמה ובגדול, אני כבר בקושי מסוגלת להתאפק ולא לקפוץ לתוך הספרים האחרים בסדרה - כי קודם אני צריכה לסיים את הספרים בספרייה. עצוב.
למרות שהמוטיב הילדותי החוזר לדעתי עדיין לא נעלם, אני חושבת שאם היו עשרה כוכבים, הוא היה מקבל תשע.
ותשע זה ציון טוב מאוד!
מומלץ בהחלט.”